"קרואלה" - הנבחן לובש פראדה

רימייקים של דיסני - מה עושים איתכם? הפאזה שאופפת את התאגיד הגדול בעולם בעשור האחרון היא - מלבד להרוויח בוכטות על 5 סרטים של מארוול/לוקסאפילם+דיסנילנד+מרצ'נדייז+סטרימינג כל שנה - לחדש כמעט כל סרט אנימציה אייקוני שהוציאה במאה הקודמת. התוצאות הן כדקלמן - סרטים שניסו משהו אחר אך הסתיימו כחביבים ותו לא ("דמבו", "אליס בארץ הפלאות: מבעד למראה"), סרטים שנראים כהחלטות משוכתבות מלמעלה ("סינדרלה", "מולאן") וסרטים שהם העתק מוחלט של קודמיהם המצויירים, רק חסרי כל שבריר חינניות ("היפה והחיה", "מלך האריות"). רק שניים (שלוש, אם מחשיבים את "כריסטופר רובין" כרימייק למשהו) צלחו את מבחן הזמן - "הדרקון של אליוט" ("Pete's Dragon"), שניתן לבמאי הייחודי דיויד לאורי ("סיפור רפאים") שבתורו לקח בסיס די נשכח ומיושן (הסרט המקורי מ-1977) והמציא אותו מחדש; ו-"ספר הג'ונגל", שבו האובססיה של ג'ון פאברו לחיות ממוחשבות הפיחה חיים מחודשים בעיבוד די מפוזר במקור לספרו של רודיארד קיפלינג. כעת, אפשר להכריז בחגיגיות על (כמעט) מנצח בתחרות - זהו "קרואלה" ("Cruella"), סרטו החדש של קרייג גילספי ("אני, טוניה"; "לארס והבחורה האמיתית"; "פאם וטומי" הממשמש ובא) - שעלה הסופ"ש לשירות הסטרימינג "דיסני פלוס" ובבתי הקולנוע בארה"ב במקביל ויעלה אצלנו לאקרנים ב-3.6 - על התחלתה של הארכי-נבלית קרואלה דה-ויל, שהופיעה לראשונה לפני 65 שנים בספרה של דודי סמית', "101 דלמטים", ולפני 60 שנה בדיוק בסרט המצוייר "על כלבים וגנבים"/"101 כלבים דלמטיים". לפני 25 שנה חבשה לראשה גלן קלוז פאה לבנה ונכנסיה לעקביה של דה-ויל ברימייק הראשון לסרט המונפש (הסרט קיבל המשך בשנת 2000 - "102 כלבים דלמטיים"), וכעת היא ניגשת לעמדת המפיקה - אולי הדבר היחיד הטוב שהיא עשתה מזה שנים - כשאמה סטון הופכת לאויבת הכלבים הנודעת. אבל איך דווקא סרט שאף אחד לא ביקש, ועל סיפור חייה של דמות לא אהובה בעליל  - אדם רזה כמו שלד שרוצה לפשוט את עורם של כלבים - הופך לסרט מעולה? הפרטים בהמשך.

אולי הדבר הנכון ביותר שעושה "קרואלה" הוא לנתק כמה שיותר את העלילה שגילספי והכותבים דנה פוקס ("כמה רומנטי") וטוני מקנמרה ("המועדפת" - עוד אמה סטון באיפור ומבטא בריטי) רוצים לספר מה-IP עליה היא מבוססת. כלומר - מלבד חצי השעה האחרונה וכמה קריצות לחובבי דיסני לאורך הסרט - "קרואלה" מתפקד ומסתיים כסרט נפרד, לא כסיפור רקע לאותה הדמות הנבזית שאנו מכירים. למרות שלטענת מבקרים מסוימים, סצינת הקרדיטים קושרת את הסרט קשר בלתי פתיר למורשת הדמות של דיסני (אעסוק בכך בהמשך), "קרואלה" הולכת בדרך דומה הרבה יותר ל-"ג'וקר" (בהוויותו כסיפור מקביל למיתולוגיה של באטמן, לא בדמיון באיכות - אין כאן את חואקין פיניקס רוקד בשירותים ברוך השם) מאשר רימייקים אחרים של דיסני, שניסו בכל כוחם להישאר "רלוונטיים" ולתקן את עוולות העבר הלא-פוליטקלי-קורקט של קודמיהם בעודם נותנים תשובות לאלמנטים קטנים וחסרי חשיבות מאותו המקור (לדוגמה, למה למליפיסנט קוראים ככה - מאוד חשוב). שלא תטעו, גם "קרואלה" חוטא ביציאות מהסוג הזה, אך האווירה הנועזת שלו - והריחוק הכללי שלו מהחומר המקורי - עובדים כאן ובגדול. 

כך קרואלה דה-ויל הופכת לאסטלה, ילדה שנולדה מיוחדת ושונה - עם שיער שחור-לבן וצד רשעי שאמה מכנה (הפלא ופלא) "קרואלה", ומבקשת מילדתה בכל לשון של בקשה להדחיק אותו. כשאמה האהובה נהרגת בתאונה נוראית, אסטלה הגלמודה מתגלגלת לה ללונדון ופוגשת בצמד יתומים נוכלים - ג'ספר (ג'ואל פריי, "יסטרדיי") והוראס (פול וולטר-האוזר - לא קשור לצביקה האוזר - "ריצ'ארד ג'ול", "הזהב של נורמן"). הצמד הופך למשפחתה החדשה ואסטלה הופכת לגנבת מומחית. כשג'ספר והוראס מבינים שמקומה של אסטלה הוא לא כפושעת רקק, הם מסדרים לה עבודה בבית חלומותיה - הכולבו "ליברטי" - שם בדרך לא דרך פוגשת הצעירה באלילתה "הברונית" (אמה תומפסון), מעצבת האופנה הנודעת בעולם. הברונית הסוציופתית מגייסת במהרה את אסטלה לעבודה לצידה כשזו מגלה את כישרון העיצוב הייחודי שלה, אך גם מעוררת - בלא ידיעתה - את הצד הנבזי שלה. כמו שאתם מבינים, הקשר בין הסיפור הנ"ל לבין "101 כלבים דלמטיים" נדמה מקרי בהחלט - אדרבא, לרגעים נראה ששתי האמות (לא עמות, חס וחלילה) פשוט אוהבות נורא את "השטן לובשת פראדה" והחליטו לצלם אותו מחדש עם כמה כלבים. ואולי זה העניין בהפקת הסרט הזה- הוא לא מרגיש ציני לרגע, אלא מרגיש כיציר אהבה אמיתי (לאורך כל אורכו המוגזם של שעתיים ועשרה) של כמה אנשים שאוהבים סרטי שוד, הרפתקה, אופנה, סיקסטיז וסבנטיז ומוזיקה טובה. 

ואם הזכרנו מוזיקה טובה ואופנה - חלק מה-"פיל גוד" המדהים שנוצר כאן הוא תודות לפסקול שמורכב משירים לא-מקוריים (כלומר, לא פסקול מקורי שנכתב במיוחד לסרט; עם זאת, ראוי לציין את עבודתו ניקולס בריטל על הפסקול המקורי המתגלגל ואת להקת "פלורנס אנד דה מאשין" על שירם החדש שחותם את הסרט) של האמנים והלהקות הטובות ביותר של שני העשורים הללו, והאהבה האמיתית ל-"הוט קוטור", שנובע בעיקר מעבודתן של שתי נשים מוכשרות במיוחד - ג'ני בוון (זוכה כפולה באוסקר ומועמדת 10 פעמים לפרס הנכסף בעברה) על עיצוב התלבושות וסוזן ג'ייקובס, שהייתה אחראית - יחד עם במאי הסרט קרייג גילספי (הבמאי נהג להשמיע את השירים שבחר בסט הצילומים, לדבריו) - לבחירת השירים בסרט. כך, כשקרואלה מנסה להתעלות על הברונית בחדשנות עיצוביהן, כל עיצוב מעתיק גם את נשמת הצופה; כשהברונית נחשפת לעיני הקהל בפעם הראשונה, שירם של "הדלתות" "Five to One" מתנגן ברקע, ועובר במהירות ל-"Time of the Season" של "הזומביס" - וכך, שיר רודף שיר, עשור רודף עשור, באיזה מן מישמש של סטייל וסגנונות (מרוק פסיכדלי לגלאם רוק לפאנק לניו ווייב) - ובעיקר גורמת לקהל להיכנס יותר ויותר לאווירה הסוחפת של הסרט, כזו שאי אפשר להתעלם ממנה. אני תפסתי את הפסקול המתמשך כמעין כלי תסריטאי, שבא לתאר התפתחות או מרדנות כנגד דור אחר (ווייב שמלווה את כל הסרט), כשם שסקורסזה השתמש באלמנט דומה ב-"החבר'ה הטובים" (1990) וב-"קזינו" (1995) כדי ללוות את הקריינות של ריי ליוטה/רוברט דה-נירו. גם כאן אמה סטון מספקת קריינות לפרקים, ויש שיגידו שמדובר בשימוש מופרז של אקספוזיציה (קריינות על גבי מוזיקה), וביקורת כזו - שנשמעה מצד כמה מבקרים - וזו הטוענת כי המוזיקה הלא-פוסקת מסיחה במעט מהמתרחש על המסך הגיונית ולפעמים מעט נכונה, אך אי אפשר להתכחש לתחושה הנועזת שהיא מעניקה לסרט (יחד עם עיצוב התלבושות), במיוחד כשמדובר בתאגיד הענק הקפיטליסטי בעולם, שמחשב כל צעד שלו חמש שנים קדימה. לכן, כשמבקר מקומי (לא אזכיר את שמו - אתם תבינו לבד) קרא לבחירות המוזיקליות בסרט "נדושות ומעייפות" ומורכבות מ-"הלהיטים הכי שחוקים של אותה התקופה", אי אפשר שלא לתהות איזה חומר קלוקל לקח אותו המבקר כשראה את הסרט - כן, "להיטים שחוקים", הרי אין ילד שלא מזמזם בדרך לבית הספר את "Whisper Whisper" של "הבי ג'יז" מאלבום הקונספט "Odessa" מ-1969 אודות ספינה טרופה, נכון? או זוג שנכנס לחופה עם "הלהיט העצום" "Bloody Well Right" של להקת "סופרטראמפ" מימי הפרוג-רוק שלה - מי אתם שלא עושים את זה?? בקיצור, ישנם סחים שם שאוהבים להאזין לפני השינה לגרסה של עומר אדם ונועה קירל ל-"התקווה" כנראה. אל תיתנו להם להרוס לכם את החוויה לשמוע את הפסקול הקולנועי הטוב ביותר של השנה, שאולי רק סרטו הקרב של אדגר רייט - אדם שמבין דבר או שניים בבחירות מוזיקליות - "Last Night in Soho" יאתגר באוקטובר הקרוב. 

עוד דבר שעובד בגדול ב-"קרואלה" הוא המחוייבות הגדולה של שתי השחקניות הראשיות - אמה סטון ואמה תומפסון - לדמויות הקמפיות שהן מגלמות. שתי האמות מצליחות לנצל כל פיסת דיאלוג עד לשנייה האחרונה ועדיין לעורר רגש - הזדהות או סלידה - ברגעים המכריעים. אמה סטון ממשיכה להראות כי הקריירה שלה ממש לא נגמרה בפסלון האוסקר הנכסף שקיבלה לפני 4 שנים ושהמסלול לא מותווה רק לכיוון אחד - ואילו אמה תומפסון, שהגיעה לשלב בקריירה של שחקנית מזדקנת שמלוהקת לתפקידים די דומים (ב-"לייט נייט", בה כיכבה לצד מינדי קאלינג, גילמה תומפסון דמות אמנם נבזית פחות אך דומה במעט לברונית), לומדת להינות מאוד מהמצב הלא אידיאלי ומכריחה את הקהל לא לשכוח אותה. אך כאן נכנסת מעין בעיה - לא בנושא של תומפסון, אלא דווקא סטון ואסטלה/קרואלה: למה עלינו להזדהות עם דמות רשעית לחלוטין, שמונעת ממניעים אנוכיים ופוגעת בחפים מפשע? זו שאלה שנשמעה מלא מעט ממבקרי הסרט. התשובה היא פשוטה - אם אנחנו מנסים בכל כוח לתקן את עוולות העבר, ולהראות שהעולם שונה משהיה לפני 40, 50 או 60 שנה, לא תיתכן נקודת מבט אחרת על מה הוא טוב ומה הוא רע? שמירת הסטטוס הקוו הדיכוטומי, לפיו כל נבל הוא רק "השטן בעצמו" והגיבור זך כשלג, היא החטא הגדול ביותר שאנו יכולים להעניק לדורות הבאים - יותר מייצוג לא שיוויוני, משיר מיושן או בדיחה פוגענית. אם ביום-יום אנחנו נוכחים לראות יותר ויותר הקצנה בשיח החברתי, הפוליטי, המדיני (בארץ ובעולם), שמסווג קבוצה אחת כ-"מוקצית" והשנייה כשולטת, לא נרצה לפחות להראות שאפשר אחרת באמצעי התרבות שלנו? ואם כבר בתרבות, למה לא ללכת על אמצעי הגישה הרחב ביותר? סרט לכל המשפחה על דמות מוכרת שמשנה את דרכיה - זה מה ש-"קרואלה" בא לעשות, וככזה - ראוי להוריד את הכובע בפניו.

לסיכום, "קרואלה" הוא הכל חוץ מרימייק של דיסני - ואם המחמאה הזו לא מספיקה, הוא בעיקר נועז, משונה, קודר, מגוון, מסוגנן וכיפי. נכון, הוא רחוק מלהיות מאסטרפיס (על אוסקר - שלא בקטגוריות העיצוב והתפאורה - אין מה לדבר כרגע כמובן, למרות שכל סרט שכולל את "Boys Keep Swinging" של דיויד בואי ראוי לפרס מבחינתי), אבל עבור הציפיות הנמוכות שבנו עבורו - מבית ומבחוץ - הוא האכיל את כולם בגדול. 

"Rare Beasts" - רגישות נדירה

מנדי היא בחורה בריטית הנושקת ל-40, אם קרייריסטית וחד-הורית לילד היפראקטיבי, ובחורה "מודרנית" קלאסית - מודעת לזכויותיה ולערכה, אך נותנת לכל לחצי העולם הפטריארכי לחדור אליה ולהגביר את השנאה העצמית שלה. מנדי גרה בדירתה עם אמה חובבת העישון מריון, שנישואיה הכושלים לאביה ההולל של מנדי, ויק, וההיתלות שלה בכספו עבור הדירה הותירו אותה נואשת מהרוטינה הנמשכת. בו בעת, מנדי מנסה למצוא לעצמה בן זוג לחיים. באחד מהדייטים הרבים אליהם היא נקלעת, היא פוגשת בשותפה לעבודה פיט - מיזוגן אמיתי שמסרב להיות רווק ופוטר את אמרותיו על "נשים קשות ובלתי נסבלות" באמתלה של אמונה דתית. בשלב זה, סרט רגיל - לדוגמה, דרמה או קומדיה רומנטית - היה משלב את פיט במונטאז' הדייטים הכושלים של מנדי: הגברים המקולקלים שתפגוש עד שתמצא את האחד המיוחד בהמשך הסרט. אבל סרט זה, "Rare Beasts", שבילי פייפר היא הבמאית (סרט הביכורים שלה), הכותבת והכוכבת שלו, ושעלה השבוע ל-"אמזון פריים" (לאחר פרימיירה בפסטיבל ונציה לפני שנתיים ועלייה סימולטנית החודש בבתי הקולנוע בבריטניה), לא מגדיר את עצמו כ-"דרמה" או "קומדיה רומנטית" או אפילו "סרט רגיל". הדרך הכי קלה לתאר את "Rare Beasts" היא "אנטי רום-קום" (לראייה - לילי ג'יימס, הטוענת החדשה לכתר "מלכת הקומדיות הרומנטיות", מלוהקת כאן לתפקיד אורח קטן כמייצגת של ה-"פנטזיה"), או יותר נכון, "סרט מציאותי". בסרט - האישה האידיאלית יכולה לוותר על הגבר הסורר והמקריפ, ולהמשיך ל-"אביר חלומותיה". במציאות, התשובה הרבה יותר מסובכת. 

בילי פייפר היא שם ותיק בתעשיית התרבות הבריטית - למעלה מ-25 שנה של עבודה שוטפת - למרות שהיא בת 38 בלבד: מהתחלתה כאלילת פופ מקומית בנעוריה, עד להסבת המקצוע למשחק ופריצתה כשותפתו של דיוויד טננט ב-"דוקטור הו" ועד פנייתה לטייטלים "רציניים" יותר, כדוגמת הסדרות "ארבעה ימים" (שזמינה בנטפליקס), "פני דרדפול", "וידוייה הסודיים של זונת צמרת" ו-"שונאים את סוזי" ("I Hate Suzie"), להיטה החדש ביותר אותו יצרה יחד עם חברתה לוסי פרבל. חייה האישיים של פייפר עמוסים לא פחות - ב-20 השנה האחרונות נישאה והתגרשה פעמיים (בפעם הראשונה בגיל 18 בלבד, כשנישאה לשדרן כריס אוונס - לא קפטן אמריקה), הביאה לעולם שלושה ילדים משני בני זוג שונים וזכתה להיות האקסית של לורנס פוקס, הגרסה האנגלית של בן גביר, שחקן בשקל וגזען בעיסוקו, שהספיק השנה לעודד אנשים לשבור את מגבלות הקורונה, להתמודד כנגד ראש עיריית לונדון סדיק חאן על תפקידו הנכסף (כמלחמה על "פוליטיקלי קורקט מסכן חיים", לדבריו) ולטעון כי גירושיו מפייפר - לה היה נשוי כ-8 שנים - הובילו אותו למחשבות אובדניות. כך, למרות שפייפר טוענת כי כל טקסט שאישה תכתוב יפורש כאוטוביוגרפי, אי אפשר שלא למצוא את סיפור חייה הסוער - ואת גרושה המשוגע והחשוך - בסרטה הכה-כן. 

פייפר לא זרה לאלמנטים אוטוביוגרפיים ביצירותיה - לדוגמה, "שונאים את סוזי" עוסק בזמרת פופ שהפכה לשחקנית שמנסה לשמור על משפחתה בשליטה כאשר תמונותיה בעירום מודלפות לרשת לאחר שהטלפון שלה נפרץ - אבל משהו ב-"Rare Beasts", שמשלב בין בחירות יצירתיות מובהקות לבין אמת כואבת (ולא אמת לשעתה) מתעלה על עוד היבט אישי ומונע מהצופה להוריד את העיניים מהמסך, גם אם המחזה שהוא צופה בו אינו בהכרח מלבב. כך, מנדי מנסה להיאחז בשפיות, או לפחות מה שנשאר ממנה (הסרט מורכב מהיגיון פנימי שלא היה מבייש את "אני חושבת לגמור עם זה") ולרצות את כל הסובבים אותה - פיט (הליטרלי) ה-"מסריח", בנה לארץ' המתוסבך, אמה החולנית ואביה הסוציופת (כולם מגולמים בצורה מופלאה ע"י - בהתאמה - ליאו ביל, טובי וולף, קרי פוקס ו-דיויד ת'יוליס) - אך מה שמנדי באמת באמת רוצה היא לדעת מה היא באמת באמת רוצה - או יתרה מכך, מי היא בכלל. דרך אלמנט זה, נדמה שפייפר מתחברת לסרט נשי חתרני בריטי אחר מהשנה החולפת - "צעירה מבטיחה" ("Promising Young Woman") כדי לנסות ולהבין מה אישה באמת צריכה בעולם הטראומטי של המאה ה-21: גם מנדי וגם גיבורת "צעירה מבטיחה" קאסי (קארי מוליגאן) נמצאות על סיפה של התמוטטות עצבים לאחר שחוו אירועים קשים בעברם, מתחילות במסע חיזוק הביטחון העצמי והוכחת צדקת עמדתם - ויהי מה (במקרה של קאסי, מסע נקמה של ממש) - מתפכחות לראות שגם בעולם מתקדם ונאור, החברה עדיין לא ממש בעדן ונוכחות לראות כי הן אינן היחידות בסיטואציה זו - אלא כל אישה בכל גיל שמנסה להחזיק קריירה, משפחה וכבוד עצמי (פייפר ממחישה את המצב הזה בצורה יצירתית במיוחד - כשמנדי עוברת ברחוב וחוזרת לעצמה בלחש על המנטרה "למרות שאני מפחדת וכועסת, אני עדיין מכבדת ואוהבת את עצמי", רק כדי לגלות שכל אישה אחרת בסביבתה עושה זאת). מה שני סרטים אלה - שקוסמים לקהל בצ'ארם שלהם ("Rare Beasts" מכיל לא מעט פאנצ'ים נהדרים יחסית לסרט כה טעון) אך אינם קלים לצפייה - אומרים על דור היוצרות החדש שיוצא מהממלכה המאוחדת? האם שחקניות/יוצרות בריטיות כדוגמת פייפר, אמרלד פנל (שזכתה באוסקר על תסריטה ל-"צעירה מבטיחה"), פיבי וולר-ברידג', קארי מוליגאן, אניה טיילור-ג'וי ועוד ועוד פיצחו את המשבר המתחולל בנשיות המילינאלית, והביאו את התשובה למסך הגדול? נראה שכן. 

לסיכום, "Rare Beasts" הוא אכן סרט נדיר - נדיר שסרט ביכורים הוא כה לא מתפשר; נדיר שהמעבר בין משחק ליצירה נראה כמעט מתבקש; נדיר ורידיה החשופים של נשיות מוצגים ככה על גבי המסך הגדול; נדיר שאדם מצליח להעביר את חייו במלואם - ואת חיי הקהל - למסך ללא מאמץ ובאותה המידה, בצורה רעועה לחלוטין, מבלי לציין בכלל את שמו או לפנות אלינו. מה שלא נדיר הוא שמלונדון תצא תורה. 

מילות סיום ל-"המפקדת"

בין מטחי הפצמ"רים לטריבונות קורסות, הסתיימה אמש בתרועה רמה- אבל גם בשקט פנימי - עונתה הראשונה של "המפקדת".

 הדיונים על ייצוג הצבא במדיה הישראלית ועל התוכן האיכותי של "כאן 11" כבר נידונו לעומק בכל חור אפשרי, אבל משהו ב-"המפקדת", בתזמון שלה, ברעיונות שלה, שהופך אותה לחתרנית באמת. לא בייצוג שלה ברומנים להט"בים בלב ארגון שמרן - עברו כבר קרוב ל-20 שנה מאז "יוסי וג'אגר" - זו קלות הדעת שהנושא מועבר בה וההבנה שזו כבר לא "נועזות" של ממש לעסוק בו - זה עוד נדבך בסיפור המרכזי, לא המרכז עצמו; לא בייצוג הנשי, אלא באומץ להציג גיבורה נשית לא מושלמת, מעט סוציופתית, מעט מבולבלת, עם כישורים חברתיים מועטים, ולהגיד - כן, אני מזדהה גם איתה ואני מריע גם לה, אבל עדיין להרגיש שהסיום נכון עבורה, גם אם הוא לא חיובי או "Happy Ever After"; המחשבה שאפשר לפגום במורל הצבאי החזק גם כשהתותחים רועמים.

כמובן שכל זה לא היה מתאפשר בלי צוות יוצרים יצירתי - עטרה פריש וניר ברגר - וקאסט משובח, שכל אחד - ובעיקר אחת - מהן ראויה לח"ח - ביניהן גל מלכה, עלמה קיני, כרמל בין, ליר כץ, נועה אסטנג'לוב, מיה לנדסמן וכמובן, אלונה סער, שהמרחק בינה לבין הטייטל "זוכת פרס..." לא רחוק. 

כן, "המפקדת" היא חתרנית - אולי כלפי חוץ הרעיונות משומשים, אך מבפנים מדובר בהמצאה של ממש. 

סיבוב ביקורות: "מפלצת" ו-"The Human Voice"

"מפלצת" ("Monster"):

כשנתקלתי ב-"מפלצת" ("Monster"), הרכש החדש של "נטפליקס" (שימו לב - "רכש" ולא "הפקה מקורית"; אפרט על כך בהמשך), שאלתי את עצמי: "מה עוד דרמת בית משפט? חלאס" - נדמה שבכמה השנים האחרונות "הופצצנו" (הפאנץ' לא רגיש) בתוכניות וסרטים שבחרו לעסוק בסוגיות חברתיות - ובעיקר גזעיות - דרך המשקפת של מערכת המשפט (לרוב האמריקאית). "כשהם רואים אותנו", "משפט השבעה משיקגו", "מנגרוב" ו-"אדום, לבן וכחול" מ-"גרזן קטן", "קרעים של אישה" ואפילו "חוק וסדר" הותיקה שממשיכה בגאון את עבודתה - כל אלו הן רק כמה דוגמאות לאינפלציה של העיסוק בתחום במדיום הקולנוע. אך בדיעבד, "מפלצת" היה משהו אחר - לא עוד נאשם שנאבק על חפותו במילים מפוצצות על דוכן העדים, אלא בחור צעיר ומפוחד שמראה לנו שקל כל כך להיקלע לסיטואציה אליה הגיע - רק אם אתה בצבע הלא-נכון.

"מפלצת" היא המילה הראשונה ששומע בבית הסוהר סטיב הרמון (קלווין הריסון ג'וניור; "פנים רבות לאמת", "גלים" ופרד המפטון ב-"משפט השבעה משיקגו"), תלמיד אפרו-אמריקאי בן 17, שלומד במגמת קולנוע וחולם להפוך לקולנוען ומואשם על-לא-עוול-בכפיו כשותף לשוד מקומי שהפך לרצח. בעוד הוריו (ג'פרי רייט - "ווסטוורלד", "קזינו רויאל" - וזוכת האוסקר ג'ניפר האדסון) מצויים במערבולת רגשות עקב ההתפתחות ועורכת הדין שהוקצתה לו (ג'ניפר אייל, "המגדלים הגבוהים") מנסה להילחם כנגד עסקת הטיעון המחפירה שהוצעה לו, הרמון מנסה בכלל להבין איך הגיע לשם וכיצד יתמודד עם החיים מעתה והלאה - חיים שלעולם לא יחזרו לקדמתם. 

"מפלצת", שמבוסס על ספר "YA" באותו השם מ-1999, החל את חייו דווקא בראשית 2018, אז הוקרן בתחרות בפסטיבל "סאנדנס". פחות משנה לאחר מכן, כמעט נמצא לו בית: אולפני "Entertainment" רכשו את זכויות ההפצה לסרט, בחרו בהפצה מסחרית והעניקו לו שם חדש ובנאלי להחריד - "All Rise" - אך זה כאמור, כמעט קרה, וזכויות הסרט התגלגלו לסיומת הצפויה מכולם - "נטפליקס". בעוד חברת הסטרימינג מעניקה לרוב בית חם ליצירות קטנות ונועזות יותר (לראייה - שמו המקורי והמשמעותי יותר של הסרט ניתן לו בחזרה), ספריית התוכן הדחוסה שברשותה והתחרות העצומה שניצבת מול כל כותר כמעט כל שבוע (רק השבוע "מפלצת" צריך להתמודד מול כותרים חדשים ונוצצים כדוגמת "האישה בחלון", "חמצן" ו-"האלסטון" בעוד כותרים "ישנים" יותר - כדוגמת "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" - ממשיכים להחזיק במקומם ברשימת "הנצפים ביותר")  יכולה לגרום בקלות ל-"מפלצת" להיעלם במהירות גדולה פי 10 מזו שלקח לה להגיע לפלטפורמה, וחבל. אבל אולי עליית קרנם של ארבעה מכוכבי הסרט והתסריטאית שלו - הריסון ג'וניור (שלא ירחק היום שבו יקבל אוסקר לידיו), ג'רל ג'רום (זוכה האמי על "כשהם רואים אותנו"; "אור ירח", "קאובוי של אספלט"), ג'ון דיויד וושינגטון ("טנט", "שחור על לבן" ועוד רבים וטובים), הראפר A$AP Rocky (עבורו הפך הנשיא לשעבר טראמפ הרים וגבעות כדי לשחררו ממעצר על תקיפה בשוודיה) ו-ראדה בלאנק, שבכורת הבימוי שלה "הבמה של ראדה" ("The 40-Year-Old Version"), שעלה אף הוא בנטפליקס, היה לאחד הסרטים המעוטרים ביותר בפסטיבלי סרטים בשנה שעברה והאהובים עליי בפרט  - וההמלצה החמה שלי עליו ישנו קצת מהגישה השכחנית כלפי הסרט הנהדר הזה. 

אז מה מייחד את "מפלצת" מהדרמה המשפטית הרגילה שלכם? אלו האלמנטים התסריטאיים הלא רגילים שבלאנק - והבמאי אנתוני מנדלר (במאי קליפים במקצועו) - מכניסים לסיפורו של הרמון. כך האקספוזיציה והמניעים להגעתו של הרמון לתא המאסר נזרקים מהחלון, והסרט מנחית אותנו ישירות בסצנת המעצר ובפגישתו עם עורכת הדין, כשברקע קולו מתחיל להישמע כקריין, והמיקומים שמופיעים מול עינינו מוצגים על-ידיו כתיאורים בתסריט -"פנים, משרד חקירות", "חוץ - לפני, רחוב" וכו'. מה שבקלות היה יכול להפוך לגימיק קלישאתי (נוסח "אתם בטח תוהים איך הגעתי לכאן.."), אלמנט שבירת הקיר הרביעי הנ"ל מראה את האבסורד שבמתרחש להרמון -"זה הסרט של חיי", הוא מתאר, ומבין שבעוד פעולותיו נכפות עליו והוא נאלץ לצפות בהם מהצד כסרט, המערכת מתייחסת אליו כעוד חלק ב-"סרט הנע" של מערכת המשפט. הפחד, החשש והבלבול של הרמון עוברין ישירות אל הקהל באמצעות הטריק שבלאנק מיישמת, וממחישה לנו אחת ולתמיד שלהיוולד כבן מיעוטים במקום מסויים יכולה להיחשב כגזירה משמיים. "האסתטיות היא הכלי שלך להבעת רגשות", אומר מורה הקולנוע של הרמון בתיכון (טים בלייק נלסון; "אחי, איפה אתה?", "הבלדה על באסטר סקראגס"), ובלאנק - שתשתמש באותו אלמנט בהצלחה יתרה ב-"הבמה של ראדה" זמן לא רב לאחר מכן - ממחישה איך ויזואליה יכולה לרגש ולהעמיק את פיתוח הדמויות: כשהרמון מצלם, הוא משתמש באסטתיקת "שחור/לבן" סטייל ספייק לי ("הבמה של ראדה" מצולם כולו בשחור-לבן"), כמעין ערגה לזמנים עברו וציפייה לעתיד; כשהוא נזכר בטיוליו בשכונה, הסובב אותו מופץ אור וצבע - סמל לשמחה שפגה מחייו; ואילו כשהוא ניצב כנאשם בבית המשפט או מתבודד בתאו, הצבע נעלם ועובר דווקא לאפור, אותו האפור בין השחור ללבן שמערכות האכיפה לא מצליחות למצוא. שילוב האסתטיקה כדמות משל עצמה בסרט והצגת הדמות הראשית כקולנוען חובב (רפרנסים ל-"ראשומון" של קורסאווה או "קדחת הג'ונגל" של לי מחזקת את המסר המרכזי של הסרט שמעורב כאן כוח עליון חסר רחמים, והאמת מתחמקת מבין ידיו) חוזרת לאותה עמדה בלתי מתפשרת של בלאנק, אותה הציגה גם בסרטה שלה, לפיה אינה מוכנה ל-"פורנו עוני" וגם לאפרו-אמריקאים מלומדים ומתקדמים מגיע ייצוג קולנועי - באותה המידה, גם הם סופגים גזענות מהרשויות ומהסובבים אותם, ללא קשר למיקומם במעמד החברתי. 

לסיכום, תצוגות משחק מצויינות של כישרונות צעירים בתחילת דרכם שמאז כבר הגיעו לעמדות התהילה, גישה חדשנית ורדיקלית לדרמת משפט והחדירה לנפש הצופה בשביל לגרום לו להבין - לא להיות במאסר על הליכה ברחוב היא לא פחות מפריווילגיה.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------

"The Human Voice":

ובמעבר חד במיוחד - מה עם קצת טילדה סווינטון לסופ"ש? סרטו הקצר דובר האנגלית הראשון של פדרו אלמודובר, "The Human Voice", הוקרן בפרימיירה חגיגית בפסטיבל ונציה האחרון ויצא לבתי הקולנוע הנפתחים בבריטניה רק בשבוע האחרון. כעיבוד חופשי למחזה באותו השם מ-1930 מאת ז'אק קוקטו (שכבר זכה לעיבוד בשנות ה-40 ע"י רוברטו רוסוליני, לתסכית בשנות ה-60 בכיכובה של גרושתו אינגריד ברגמן, ולסרט קצר מלפני שלוש שנים בהפקת ובכיכובה של רוזומנד פייק), "The Human Voice" עוקב אחרי אישה מבוגרת (סווינטון) שמחכה בקוצר רוח ובכאב רב במשך שלושה ימים להגעתו של אהובה העוזב. בעודה מסתובבת סחור סחור סביבה ביתה האדמוני, וכלבו של בן זוגה לשעבר תר אחריו בבית ימים ולילות, מגיעה השיחה הגורלית - אך האישה כבר מזמן על סיפה של תחושה אחרת. 

הסרט הקצר מונע ע"י שני סממנים מאוד "אלמודבריים" - תנועת המצלמה והופעת המשחק של האישה הגדולה מהחיים שבמרכז העלילה: במקום תנועה סטטית של מצלמה, כצפוי מעיבוד למחזה, אלמודובר נוקט בגישה הדומה ל-"האב" המצויין, ומניע את המצלמה דווקא בכיוונים מפתיעים, כאלו שמגלים לנו יותר על המתרחש מולנו אך גם שומרים על המסתוריות - כך, בשוטים זריזים ולאחר מכן בצורה מרובה יותר, מציב אלמודובר את המצלמה מעל הדירה של גיבורתינו, ומגלה לנו שלמעשה מדובר בסט שנבנה באולפן צילום רחב ידיים. רמזים מטרימים - כדוגמת מגירה נעולה ומפתחות לא אמיתיות - מסייעות לתחושה הכללית שאלמודובר מנסה להעביר - כשמנסים להיאחז בהווה שכבר לא קיים, הכל מרגיש מזויף סביבנו. הופעתה של סווינטון, שלעיתים מרגישה כמו מופע "פואטרי סלאם" (זו אמורה להיות מחמאה למרות שדעתי על "פואטרי סלאם" די מובנית), מגלמת בתוכה עשרות שלבים של השלמה מבלי להניד עפעף - כלומר, השינוי לא נראה כלפי חוץ, אך הוא מורגש בכל מילה שסווינטון מוציאה מפיה - אין מה להצביע על שחקנית שכבר מורעפת בשבחים מזה שנים רבות, אבל ייתכן מאוד שהיא תיזכר בעתיד הלא רחוק כאינגריד ברגמן של המאה ה-21. עם זאת, התחושה החזקה ביותר שהשחקנית הותיקה מעבירה במונולוג שלה היא דווקא הבדידות, הריחוק, שכה מתאימה למציאות של 2020/1 - מה היא עוד שעה, עוד יום, אם הדבר האהוב עליי ביותר נלקח ממני? אם אין בחברתי אדם אהוב? הסיום המפתיע של הסרט רק מוכיח זאת עוד יותר - כדאי להיפטר מהווה הכואב והבודד, צריך לשרוף אותו. 

לסיכום, "The Human Voice" אולי לא יכתב בספר דברי הימים כאחד מהתוצרים המדהימים ביותר של אלמודובר, אבל עבורנו - וגם עבורו - זה ניסוי שהסתיים בהצלחה יתרה. אלמודובר וסווינטון -תנו לי עוד מהציוות הזה. 

"מיינסטרים": שתפו והפיצו

איך מציגים את המונח "כוכבות רשת" בצורה אמינה מספיק על המסך הגדול? בעוד תככים, אינטרסים ותהילה במדיומים אחרים - כדוגמת עיתונות כתובה, טלוויזיה ואפילו קולנוע בעצמו - נחקרו למוות בעולם הסינמטי ולמרות שאנחנו עמוק בתוך המאה ה-21 והאובססיה הבלתי-נדלית שלה עם האינטרנט (טוב, תכל'ס - גם את הבלוג הזה אתם קוראים באינטרנט), נדמה שהקולנוע כמעט ולא הצליח לחדור מבעד לשריון הניאון הנוצץ של כוכבי היוטיוב וה-"אפיל" הצעיר שלהם. נכון, סרטי דרמה כדוגמת "הרשת החברתית" ו-"התכתבות" וסרטי אנימציה עדכניים כדוגמת "ראלף שובר את האינטרנט" ו-"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" (שאת הביקורת עליו תוכלו לקרוא כאן) הצליחו להחדיר את סאטירה/ביקורת על התוכן החלול והמזוייף שעולם הרשתות החברתיות מציג בפנינו ובאותה מידה, לשים מולנו את הדלתות שאלו פתחו עבורנו - נדמה שלרוב שימוש ברשתות חברתיות, ובאינטרנט ככלל, בסרטים הוליוודים מסתכם ברמה הירודה ביותר - או פרסום סמוי (או לא כל-כך) של אפליקציות "חמות" ו-"מגניבות" - ראו ערך התועבה שנקראת "אימוג'י: הסרט" - שנעשה מתוך רצון להישאר "אין" אך מנחית על הסרט פג תוקף עצום (לעיתים זה יכול גם להיתפס כטיול חביב אחורה בזמן - כמו סצנת בחירת הבגדים במחשב ב-"קלולס" מ-1995 או אחת ההופעות האחרונות של דיויד בואי בקולנוע, כשהוא שולח הודעה ב-"מייספייס" למעריץ מושבע בסרט הנוער "Bandslam" מ-2009) או ביקורת שטחית למדי, שאומרת "רשת חברתית יכולה להיות רעה" מבלי לחקור באמת את השפעותיה על חברה או את הגורמים מאחוריה. סרטה החדש של ג'יה קופולה (נכדתו של…), "מיינסטרים" ("Mainstream"), מנסה לעשות שינוי בפורמולה הזו, אך לבסוף יוצא בידיים די ריקות. 

"מיינסטרים" מספר את סיפורה של פרנקי (מאיה הוק - "דברים מוזרים", "היו זמנים בהוליווד"; בעוונותיה בתם של אית'ן הוק ואומה ת'ורמן), ברמנית צעירה חסרת מטרה או כיוון שמוצאת מפלט ביצירת סרטונים "אומנותיים" ופרסומם ביוטיוב - כל זה משתנה כשהיא פוגשת בלינק (אנדרו גארפילד), ספק סטלן, ספק פילוסוף, ספק טרול, ומוצאת בו השראה אמיתית. כשהיא מתחילה להסריט את הגיגיו, היא נחשפת לכוח הויראלי שלו, ומהר מאוד היא מוצאת את עצמה - יחד עם שותפה לבר ג'ייק (נאט וולף, "ערים של נייר") והסוכן המיומן מארק (ג'ייסון שוורצמן, בן דודה של אביה של קופולה) - מביימת את לינק במעין שעשועון אבסורדי שגורף מיליוני לייקים וצפיות. התהילה הולכת ואופפת את השלישייה, אך כשמשולש האהבה מסתבך ופרצופו האמיתי של לינק מתחיל להיחשף - פרנקי מתחילה לחשוב שוב על קביעתה הנחרצת: "מי רוצה לחזור לעבר?". 

נתחיל בעיצוב וייצוג הכוכבנות הויראליות, בה דווקא קופולה מצטיינת - כמו דודתה סופיה (שחוגגת ממש היום 50), גם ג'יה (ושותפה לכתיבה טום סטיוארט) יודעת ליצור מעטה עטור "גלאם" וניצוץ תזזיתי שמחביא מתחתיו כאב או זיוף. כך, ערוץ היוטיוב של לינק - שעונה לשם " No One's Special" - מרגיש ומתנהג כמו ערוץ יוטיוב פסאודו-אבסורדי אמיתי (לדוגמה, "Poppy" או אפילו בו ברנהאם), וגורם לנו להבין למה ההערצה העצומה ללינק מתקיימת. באופן דומה, גם שארית הסרט מעוצב לעיתים כסרטון קצר ביוטיוב - אימוג'ים ולבבות במקום קיא וכתוביות סרטים אילמים כדי לספק אקספוזיציה בתחילת הסרט הם רק חלק מהדוגמאות היצירתיות שקופולה מספקת כדי לשאוב אותנו לעולם הויראלי. אך כאן מתחילה הבעיה - הויראליות היא למעשה כלי להעצמת דבר מה, טוב או רע, ונדמה שצמד הכותבים לא בטוחים באיזה צד יבחרו. כשפרצופו האמיתי והמסוכן של לינק מתחיל להיחשף ופער הגילאים בינו לבין פרנקי (הפער עצמו אינו מוזכר בסרט, אך ברור לעין ולכל מי שעושה "גלגול" קטן - הוק בת 22 ואילו גארפילד בן 37), נדמה שהסרט מתכוון לעסוק בקלות שבה האינטרנט ממסך את הסכנות האמיתיות בעולם וממתג אותם בצורה דיכוטומית למדי - "טוב" או "רע" (עדויות לכך אפשר למצוא בסבב הלחימה הנוכחי, שמתרחש לא מעט בעולם הרשתות החברתיות ומסוכן לא פחות מהמהומות בחוץ) - ומאפשר לאנשים עם כוונות לא טהורות לנצל את אלו - לרוב צעירים - שמוצאים מפלט ברשת מצרותיהם בחיים האמיתיים. אך קופולה וסטיוארט עושים בשלב מסוים פנייה חדה ימינה: דרך דמותו האטומה והזדונית בצורה מהפנטת של לינק, צמד הכותבים מרמז שאולי יש אמת בגישתו הניהליסטית של כוכב הרשת, ולמעשה אנשים מוכנים להיות מנוצלים רק כדי לגעת בתהילה. לגישה זו אכן יש אחיזה במציאות, והיא יכולה לנמק יפה כוונות של נבל - אך קופולה וסטיוארט מזגזגים שוב ושוב בין שתי העמדות (לינק טוב, לינק רע), עד שהם לא מבהירים לנו אף פעם לחלוטין מה המסר שאנו צריכים לקחת איתנו הביתה. אם זהו המסר, אז אדרבא - עשיתם עבודה טובה, אך נראה שבסופו של דבר הם כן רוצים להעביר ביקורת אחידה, ואותה הביקורת שהשניים רוצים להעביר על האינטרנט ועל הסיווג ל-"שחור ולבן" בו מתקיימת בצורה אירונית בסרטם שלהם. 

מי שמציל את המסר המעורפל - והלא חתרני מספיק בסופו של דבר - הם דווקא השחקנים: בעוד מאיה הוק -שממשיכה להוכיח את עצמה כממשיכה ראויה להוריה המוכשרים ומשדרת בלבול ותמימות נעורים אמיתית במשחקה, כזו שיכולה להוביל בקלות לנפילה ברשתותיהם של זרים - ונאט וולף- שעומד על משבצת "החבר הביישן והמאוהב" הקלישאתית אך מצליח להוציא ממנה טיפה יותר - נותנים את המיטב שלהם, זהו דווקא גארפילד שנותן לעולם הופעת משחק שנראית כאילו היא פרי אהבתם של "המסיכה" של ג'ים קארי והארי פאוול מ-"ליל הצייד", ומשתמש ביכולתו לסחוף אחריו רבים בעמדותיו המוחצנות וכביכול "הומאניות" להציג מופע של טירוף אמיתי, מבלי להחביא אותו. גארפילד הופך במהרה למעין זיקית בבחירותיו הקולנועיות - מהתחלתו כאדם הנורמטיבי או הצודק ב-"הרשת החברתית" או אפילו סרטי "ספיידרמן המופלא", הוא נהיה לחביב אינדי (לראייה, "תעלומה בסילבר לייק") שמגלם דמויות מפוקפקות סטייל רוברט פטינסון, כאלו שגורמות לנו לשנוא אותן ולא בהכרח את השחקן שמגלם אותן - הישג שלא רבים מצליחים להשיגו (אהמ *חואקין פיניקס* אהמ). גם ג'ייסון שוורצמן, שתמיד תענוג לראות אותו ואף פעם לא מקבל באמת את תשומת הלב המגיעה לו (אני מחכה בכיליון עיניים לראותו בסרט החדש של שותפו הותיק ווס אנדרסון - "The French Dispatch" - אותו כתב עם אנדרסון ו-חכו לזה- רומן קופולה!) מנסה להגיע לרמת השגעון של גארפילד ומוציא מעצמו פסגות קומיות חדשות. 

לסיכום, "מיינסטרים" היה יכול היה בקלות להיות כתבה ב-"Vice" - עניינית, לא מתפשרת, שמה את כל הקלפים על השולחן ולא מפחדת לקחת צ'אנסים. לרגעים הוא אכן כזה, אבל לבסוף "מיינסטרים" מתפרש יותר כידיעה ב-"באזפיד" על נבלים בסרטים מצויירים כ-"אנשים שממש הפריעו לעלילה והיא הייתה יכולה להיות יותר טוב בלעדיהם" (כן, זה אמיתי). בקיצור, החומר שם, הטאלנט שם, רק מה הפואנטה? 

"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" - מוזר זה הכי

בעיני רבים, חברת "פיקסאר" היא פסגת האנימציה שעולם הקולנוע יכול להציע לנו. זוכה האוסקר הטרי - והסרט האהוב עליי ביותר משנה שעברה - "נשמה" רק חיזק את יסודות ההנחה הזו. אך עם כל אקסיומה מגיעה הכוכבית (לפחות בעולם הלא מתמטי), וחלק מחובבי הז'אנר רואים את השליטה של החברה (ושל דיסני, שפיקסאר בבעלותה) בעולם האנימציה ובטקסי הפרסים "לא הוגנת" למתחרים אחרים לא פחות ראויים, שזוכים לפחות חשיפה. לדעתי, רוב רובה של טענה זו היא די מגוחכת, כיוון שבעידן שבו ז'אנר האנימציה מורכב מההמשך ה-138 ל-"מיניונים", "פרוזן 12" ועוד כמה המשכי "Norm of the North" כי למה לא - עלה התאנה שהוא סרטו השנתי של פיקסאר זכאי במלוא הכוונה לשבחים ופרסים. אבל אין בכך לפסול לגמרי את הטענה, ובמיוחד את יצירותיהם של אחד מהצמדים המובילים בתחום בשנים האחרונות - הבמאים/כותבים/מפיקים פיל לורד וכריסטופר מילר. מי שהשיגו לעצמם שם עולמי עם סרטי "רחוב ג'אמפ", לא הסתירו את חיבתם לאנימציה והביאו לעולם להיטים כדוגמת "גשם של פלאפל" (2009), "סרט לגו" (2014) והמשכו (2019), וככל הנראה סרט הספיידר-מן הטוב ביותר של כל הזמנים,"ספיידר-מן: מימד העכביש" (2018), שגרף את פרס סרט האנימציה הטוב ביותר באוסקר מידיה העצומות של פיקסאר. עכשיו, כשסרטם האחרון מאז צאתו של "מימד העכביש" (אותו כתב לורד והפיק יחד עם מילר), "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" ("The Mitchells vs. the Machines") עלה לנטפליקס, נראה שלצמד יש עוד ביצת זהב ביד - מקום חמישי בארצנו שלנו ומקום ראשון בארה"ב ברשימת הכותרים הנצפים ביותר בסטרימינג, ציון זוהר של 98% ב-"Rotten Tomatoes" ובאזז תקשורתי עצום, וכל זה לאחר "זריקת" הסרט ודחייתו מלוח ההקרנות בידי מפיקתו "סוני" לאחר פרוץ מגפת הקורונה, שהחליטה - בטעות חמורה במיוחד, כמו שהיה אומר המורה למתמטיקה שלי - למכור את זכויות ההפצה לנטפליקס ולאבד הון עתק בקופות הנפתחות מחדש. אז האם כל ההילה סביב סרט המשפחה "המשפחתי ביותר" הזה מוצדקת? כן. 

קייטי (אבי ג'ייקובסון, "ברוד סיטי") היא צעירה שנושמת וחיה קולנוע - מאז ילדותה, היא רותמת את בני משפחתה ואת כל הסובבים אותה (במיוחד כלבה מאנצ'י, אותו מדובב כוכב רשת אמיתי - דאג הפאג) ליצירת סרטונים קצרים ומגוחכים ביוטיוב (מפרודיות כלביות על "צ'יינה-טאון" ו-"להיות שם" ועד סיפור חייו הטראגי של המבורגר שנאכל ע"י חברה השעיר). עכשיו שהגיעה לבגרות, וההרשמה לקולג' לקולנוע בקליפורניה צלחה - זו ההזדמנות שלה שלה להגשים את חלום חייה ולעזוב את כל אלו שלדעתה "השאירו" אותה מאחור, בייחוד אביה הרב-בנאי ריק (דני מקברייד, שעדיף לשמוע אותו מאשר לראות אותו), שתמיד התקשה להבין את תחביביה ולהתחבר אליה, למרות ניסיונתיו הרבים. או אז מחליט ריק ליישם את הדרך האולטימטיבית לגישור בין פערי הדורות - הוא מבטל את כרטיסי הטיסה של קייטי לקולג', ומחליט להסיע אותה בעצמו לשם - יחד עם שאר חברי המשפחה: האם לינדה (מאיה רודולף), האח הקטן חובב הדינוזאורים אארון (מייק ריאנדה, במאי וכותב הסרט) והכלב מאנצ'י. מה שמתחיל כסיוט משפחתי עבור קייטי נהפך לקצת יותר כיף בהמשך הדרך - רק שברקע מתחוללת אפקוליפסת רובוטים, שמנסים להשתלט על העולם לאחר שגברו על יוצרם - חיקוי מארק צוקרברג בשם מארק באומן (המים המהלך אריק אנדרה) - וכעת על המיטשלים השסועים, האנשים היחידים שלא נתפסו בהתקוממות הרובוטים, להציל את העולם. 

אם אתם מכירים את סגנון היצירה של לורד ומילר, אז כל מה שהכרתם מורחב כאן פי 10, וזה עובד בגדול - העלילה המוקצנת בכוונה משתלבת עם קצב בלתי נתפס של בדיחות ורפרנסים (חלק גדול מהסרט פתאום הופך לפרודיית "שחר המתים"/ "Chopping Mall", סרט אימה-רובוטי נשכח משנות ה-80, וטוב שכך) ואנימציה משלהבת שמשלבת אנימציית תלת מימד "רגילה", עיצוב דו-מימדי ובדומה ל-"מימד העכביש", אלמנטים של חוברות קומיקס, כשכאן הדגש הוא דווקא על שרבוטי יומן של ילדים. כך נוצרה סיטואציה מוזרה, שבה "משפחת מיטשל" דווקא הרוויח מהמעבר לנטפליקס - מהיכולת לחזור ולתפוס כל בדיחה ורפרנס שעוברת בקצב של טיל לאפשרות לשמירה על הציויון הייחודי של הסרט - מהשם (אולפני "סוני" שיווקו את הסרט בהתחלה כ-"Connected"; הייתה זו חברת נטפליקס שנתנה ליוצרים לחזור לשם המועדף עליהם - "משפחת מיטשל") ועד הווייב, שאולי היה מתמתן ביציאה קולנועית והופך ליותר "סינמטי" מהתחושה שהוא נותן כעת - פרק מוארך של סדרת אנימציה מעולה בערוץ דיסני. ההקבלה היא לא מקרית - מייק ריאנדה, עבורו זה סרט הבכורה, עבד שנים רבות כבמאי וכותב שותך בסדרת הקאלט המונפשת "גרוויטי פולס", שהסתיימה לאחרונה בערוץ דיסני. יחד עם שותפו לכתיבה ג'ף רואו, ריאנדה פיתח את הסרט לא פחות מ-6 שנים, כמחווה למשפחה הלא-מתפקדת-אך-אהובה שלו עצמו.

אם כך, אין זו הפתעה שהסרט מרגיש פרסונלי ונותן את הזמן לרגעים האמוציונליים יותר להתפתח באיטיות. כך, לצד העלילה הזריזה (למרות משך הסרט - שעתיים - זמן שנחשב כ-"טאבו" בסרטי אנימציה) ומהלכיה הקלישאתיים לפעמים, זהו הרגש שמוביל והאהבה האמיתית בין הדמויות - ושל היוצרים אליהן - שמניעים את הסרט. כך ילדים שמרגישים כ-"פריקים" או דחויים ע"י חבריהם לשכבת הגיל יוכלו בקלות להתחבר לקייטי ורצונה לעזוב הכל ולהמשיך מחדש. באותה מידה, הורים שחוו מפלה וכישלון בעבר, וכעת חוששים שילדיהם ילכו באותן דרכים לא רגילות/מיינסטרימיות שהם לקחו ויגיעו לאותה התוצאה, ימצאו את עצמם בדמותו של האב האוהב-אך-החלוק בדעתו על רצונה של קייטי. גם עבורי הייתה זו הפתעה - איך בסרט כה פרוע ולא מציאותי אמצא את עצמי ואת חששותיי מהעבר ומההווה? "סרט לכל המשפחה שבאמת מתאים לכל המשפחה", נכתב בביקורת האוהדת בעיתון "הארץ", ואין ספק שהסרט הנ"ל באמת מפיח חיים חדשים בסלוגן המיושן הזה. 

הסאטירה על העידן הדיגיטלי לא חומקת מידיהם של היוצרים, וגם היא זוכה כאן לייצוג נרחב - מדמותו הנלעגת של באומן ועד ה-AI הקר והמחושב אותו יצר, PAL (אוליביה קולמן, שמתפרעת כאן ועושה עבודת דיבוב נהדרת, שגורמת לנו לזכור שמתחת לחזות זוכת האוסקר, גלובוס הזהב, האמי וכו' מסתתרת שחקנית שהתחילה דווקא בקומדיה - "פיפ שואו"), שהשגותיו על המין האנושי אינן רחוקות מהמציאות; מהדור ההורי הטכנופובי ועד התלות הבלתי פוסקת של הדור שאחריו, שנולד לעידן, במכשירי הטכנולוגיה והמכה שהם סופגים בעקבות כך. בצורה זו, למרות שהחלק האנושי משחק חלק גדול יותר וחשוב יותר בעלילת הסרט, "משפחת מיטשל" לא שוכח לייצג באופן ריאלי (מינוס הקורונה) את העידן בו אנו חיים, ומדמה את עצמו יותר ל-"ראלף שובר את האינטרנט" המוצלח מלפני כמה שנים מאשר ל-"אימוג'י: הסרט" המזוויע של "סוני" עצמה, שהחליט לכסות כל ביקורת על חברות ההיי-טק העצומות בשכבה של סוכר. 

לסיכום - עם קאסט עתיר יכולת קומית (קונאן או'ברייאן; בוגרי "SNL" פרד ארמיסן, בק בנט ומאיה רודולף; ג'ון לג'נד ואשתו כריסי טיגן בתור זוג מצועצע, מעין פרודיה עצמית; וקולמן ואנדרה, שנדמה כציוות כה מוזר - איש שמגלח את שיער ערוותו ומעלה לאינסטגרם ואישה שידועה בגילום מלכת אנגליה - אך שעובד כה טוב), סטייל כה מובחן, והבנת לב האדם - "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" לא פוחד לשבור לנו תובנות קיימות - לא כל סרט אנימציה בנטפליקס הוא שכיח ומשמש בידור טוב לילדים בזמן שההורים ישנים, ולא כל סרט אנימציה חייב לעסוק ברגשות בצורה הכי שטחית שיש (לדוגמה, פרט שהיה פותח כל מהדורת חדשות אם היה נעשה ע"י אולפן עצום מקבל יחס זניח במיוחד כאן בסוף הסרט). "נשמה" עשה את זה, עכשיו תורם של לורד ומילר.

סיבוב ביקורות קצר: "סינכרוניק" ו-"Monday"

עונת הקיץ לפנינו, וזה אומר - יותר סרטים! מה עם איכות, או בתי קולנוע? נניח את זה בצד. אבל הנה כבר שניים מהתוצרים המעניינים של החודש - ושניהם בכיכובם (כל אחד לחוד) של חברים טובים מול המצלמה ומחוצה לה - סם וילסון/"פלקון" ו-"באקי" בארנס/"חייל החורף" - אנתוני מאקי וסבסטיאן סטן, במילים אחרות. השניים רק סיימו יחד תוכנית מופלאה כדמויות הקומיקס הנודעות, ומוכנים להראות את כישוריהם גם מחוץ ל-MCU. זה עובד? נצא לדרך:

"סינכרוניק" ("Synchronic"):

מכירים סרטי התמכרות? מכירים סרטי חזרה בזמן? "סינכרוניק", הסרט החדש מבית צמד הבמאים והתסריטאים "בנסון ומורהד" - ג'סטין בנסון ואארון מורהד- ושעלה ל-"נטפליקס" לפני שבועות אחדים, שואל את השאלה: מה יקרה אם נשלב ביניהם? כך אנחנו מקבלים את סיפורם של סטיב (אנתוני מאקי) ודניס (ג'יימי דורנן; טרילוגיית "חמישים גוונים"), שני פרמדיקים שחווים עומס בעבודה הנורמטיבית שלהם עקב סם חדש ומסקרן - "סינכרוניק" - שמעביר את האדם הנוטל אותו אחורה בזמן לכמה רגעים. הקונספט מעניין, אבל התוצאות הרסניות. סטיב, שמגלה כי גידול סרטני במוחו לא מותיר לו זמן רב לחיות, ודניס, שבתו המתבגרת נופלת קורבן לסם המסוכן, מחליטים לרדת לשורש העניין. 

המשפט "הקונספט מעניין, אבל התוצאות הרסניות" אינו נכון רק במסגרת העלילה עצמה, אלא גם כצופה בסרט. טוב, אולי לא "הרסניות", אבל יש על מה לדבר. בנסון ומורהד, שהביאו לעולם זוויות מעוותות ומיוחדות לז'אנר המד"ב/אימה עם "אביב" (2014), "האינסופי" (2017) ו-"She Dies Tomorrow" מהשנה שעברה - אותו השניים הפיקו (בשנה הבאה נחשף לפגישה של השניים עם "מארוול", כשיביימו את סדרת הסטרימינג "Moon Knight"), והנגיעות הללו נשמרות גם כאן - הצילום הרועד אך המושקע בו זמנית; העריכה הקטועה, שמגבירה את המתח שבתעלומה; המסרים השתולים הלא ברורים; המיתות הגרוטסקיות, ששומרות על גחלת האימה מהסם; והקונספט המרתק, ששם ספין ייחודי וקודר על סרטי הטיול בזמן נוסח "בחזרה לעתיד" (בנסון ומורהד אף מודעים להשוואה שתיווצר - "לדוק ומרטי הולך קל", אומר סטיב בסרקסטיות לאחר נסיעה לא מוצלחת, "הם מנגנים צ'אק ברי בשנות החמישים. למה לא?"; הכלב של סטיב, עליו מנסה הפרמדיק ניסיונות בבירור השפעת הסם, נקרא הוקינג - ע"ש הפיזיקאי המפורסם. הכלב של דוק בסרטי "בחזרה לעתיד", שימש כנסיין הראשון של הדלוריאן? איינשטין). כל האלמנטים הטכניים המבלבלים ומושכי-העין הופכים את עלילת "סינכרוניק" לפרק נשכח של "The Twilight Zone" (אולי אין זו הפתעה שהשניים ביימו מספר פרקים בחידוש לתוכנית הקלאסית שנעשה בשנה שעברה) - כשאין מושג מה אמיתי ומה לא, כשהסרט מתקדם בצורה נון-ליניארית, וכשהתקציב זעום אך האפקטים אמינים לחלוטין (אין כאן סצינות פיצוצים ופירוטכניקה) - הסרט עובד מעולה. 

מתי הוא עובד לא כל כך טוב? הצד "האנושי" שלו. בנסון ומורהד ידועים לא רק בעלילות המד"ב המעניינות שלהם, אלא ביכולתם לשזור בהם סיפורים אנושיים אמיתיים, שכוללים בעיות יומיומיות ותהיות יומיומיות. הפעם, נדמה שהצמד נפל לסיפור אנושי קלישאתי מידי (אין חדש ב-"יש לי סרטן" לצערנו; אפילו טומי וויסו עשה את זה ב-"The Room"), וכך התסריט מרגיש - ברגעיו הלא בדיוניים - מסורבל מידי. למזלם של הצמד, הם ליהקו צמד שחקנים מוכשרים ביותר - מאקי ודורנן, אך במיוחד מאקי - שמעלים את הדיאלוג הדל שניתן להם רמה אחת למעלה. כך, כשאחד מהדמויות מרגישה כאב, מבצעת הקרבה כואבת - אנחנו מרגישים את זה, כי השחקנים מראים את זה. עם זאת, אין די בכך - והסרט היה רק מרוויח מסיפור אנושי מפורט יותר. 

לסיכום, "סינכרוניק" הוא ניסוי מעניין ויצירתי - הקצב שלו, הרעיונות שבו, תצוגות המשחק שבו - ולא ניתן להגיד שהוא "שידור חוזר" של משהו. ברם - הוא רחוק מלהיות התוצר המושלם, אבל הוא עדיין תוצר צפייה מהנה. 

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

"Monday":

במובן מסוים, אהבה צעירה היא כמו סופ"ש. היא מפתה, משכרת, חלומית. אך מה קורה כשהסופ"ש נגמר או שהבגרות דופקת בדלת? על הנקודה הזו בדיוק מתעכב סרטו החדש של הבמאי היווני ארגיריס פאפאדימטרופולוס ("סונטאן"; "Wasted Youth"), "Monday", שבמרכזו עומדים שני אמריקאים הנושקים לעשור החמישי בחייהם - מיקי (סבסטיאן סטן), חבר להקה מוצלחת-לשעבר שעשה הסבת מקצוע לדיג'יי פרילנסר בלב יוון, וקלואי (דניז גוף; "קולט", "ג'ולייט - הגרסה העירומה"), עו"ד לזכויות אדם שנמצאת על סיפה של עזיבה לארה"ב אחרי ששהות ממושכת במדינה הפכה לאהבה נכזבת - שנפגשים במסיבה סוערת ומבלים סופ"ש מהאגדות (במילים אחרות, מלא בסצנות סקס - הכמות שלהן בסרט הזה לא הייתה מביישת את "משחקי הכס"). לאחר קלישאת ה-"גבר רץ לשדה התעופה לעצור את אהובתו מלטוס", דניז מחליטה להישאר ולתת צ'אנס לאהבה הפורצת, בעוד מיקי מחליט להפסיק בפוזת "הרווק ההולל" ולהתיישב. שניהם מגלים במהרה ששני הרבה יותר קרוב אליהם משישי (הסרט מציג שוב ושוב בכיתוב גדול את היום המיוחל, למרות שבדיעבד עוברת קרוב לשנה במהלך הסרט).

בדומה לשיטה שבה נקטה הבמאית הצרפתיה רבקה זלוטובסקי בסרטה הנהדר משנה שעברה - "ילדה קלה", פאפאדימטרופולוס (נרדמו לי האצבעות מהשם הזה) משתמש בנופים המרהיבים והכמעט-אלוהיים של יוון בימי הקיץ (תודות לצילום המהמם של הריסטוס קארמאניס) כדי להדגיש את הקלות שבה אהבה חדשה מכניסה אותנו לאופוריה כוללת. אך בשונה מ-"ילדה קלה", שלקחה אותנו עמוק לזהויות הסותרות שמצופה מנערה לאמץ בשנות התבגרותה, ל-"Monday" אין יותר מסר חד-משמעי ממה שכבר פירטתי: פאפאדימטרופולוס מעדיך להתייחס לסרט כמעין תצוגת משחק, או הצגה לכל דבר, שתפרוש מולנו רומן וזוגיות בהתהוות - אנחנו כבר נבחר את הצד שאנחנו בעדו, או נסיק את המסקנות שהגענו אליהן. להחלטה זו יש תומכים ויש מתנגדים, שכן הצבת סיפור עם נושא כה רלוונטי עבור כולנו - אהבה - ובאותו המידה חרוש ללא אמירה סופית של ממש נדמית כרעיון מיותר, שכן זו לחלוטין אינה הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בזוג מיוסר על המסך הגדול; מצד שני, לאמן אין מחויבות של ממש לחתום כל יצירה שיצר עם "אמירה משנה סדרי עולם" ולפעמים מרענן לראות "מחקר" בלייב ביחסי-אנוש ולמשוך את הסיפור הפיקטיבי לסיפור האישי שלנו. דעתי? הוייב הצבעוני והיצירתי של פאפאדימטרופולוס תפס אותי, והקונטרסט מול רגעי הכאב הלא מעטים שיש כאן סקרן אותי, למרות ההרגשה שהסיפור לא הולך קדימה לעיתים, אלא אחורה.

אך היו אלו הופעות המשחק המצויינות של צמד הגיבורים - סטן וגוף - שבאמת גרמו לי לשקוע בסיפור. סבסטיאן סטן ניחן במבט "שבור" תמידי - מבעד לחזותו הנאה, נראה שהשחקן האמריקאי-ממוצא-רומני מסתיר תמיד כאב של ממש. זוהי העובדה למה ליהוקו לתפקיד באקי ב-MCU - ופיתוח הדמות ב-"הפלקון וחייל החורף" לאחרונה - השתלם בהצגת הדמות המעורערת הזו בצורה נאמנה לקומיקס ומעבר. נראה שפאפאדימטרופולוס מבין זאת, ונותן לסטן להשתלב בקלות רבה על רקע הנופים מעוררי השמחה של יוון בעודו מחזיק בארשת פנים טראגית. גוף האירית, לעומת זאת, שאותה לא זכיתי לראות בפרוייקטים אחרים טרום הסרט הנ"ל (בקרוב תככב בתוכנית חדשה מבית יקום "מלחמת הכוכבים" - "אנדור" - ותזכה לפריצה הגדולה שלה למיינסטרים), מגלמת דמות הרבה יותר אמביוולנטית משותפה - על פניו עורכת-דין רצינית ומכובדת, מצד שני החלק הפרוע ושוחר החיים הגדול יותר בין הזוג- אפילו יותר מבן זוגה המוזיקאי לשעבר, שנכנס לעמדת הבטלן לא פעם. אך קלואי בגילומה של גוף אף פעם לא מודעת לצד השני שלה - למרות המודעות המוחלטת לכך כשהוא מתפרץ - ותמיד נמצאת על סף התמוטטות עצבים כשהאמת מתגלה. כך קלואי מאושרת מהצד המוזר שמיקי מוציא ממנה, אך ממהרת להלקות את עצמה על "נפילתה" לפח "שטמן" לה בן זוגה הקליל. הקונטרסט בין שניהם, והניסיון של השניים לעצור את יצר ההרס העצמי שלהם, מניע את העלילה הלוך ושוב, ומקנה לה נופך - הפאנץ' לא מכוון - טרגדיה יוונית: אין אפשרות לברוח מיד הגורל. אין אפשרות לברוח מ-"שני".

לסיכום, "Monday" הוא חוויה מעניינת לכל הפחות, ומהפנטת לכל היותר. עם שילוב נכון של משחק, צילום מרהיב, דיאלוג קצבי וחופשיות מחשבה, הסרט מציג זווית אחרת לסרט האינדי-הרומנטי הרגיל שלכם. המבחן האמיתי אם "Monday" הוא לטעמכם או לא הוא אם אתם מוכנים לשינוי או לא.