"אכפת לי" - זאב בעור כבשה

כשמגיעה השעה המצערת, ואנו נאלצים להפקיד את הורינו או את קרובינו המבוגרים שאינם כבר יכולים לטפל בעצמם בידיהם המסורות של מטפלים סיעודיים או בתי אבות - האם אנחנו באמת יודעים כמה אותם גורמים "מסורים" למטרה? או לאיזה מטרה? בחלל הלא נודע הזה נכנסת מרלה גרייסון (רוזמונד פייק), אפוטרופוסית מקצועית שמאוד מסורה למטרתה - אבל לא זו שאתם חושבים עליה. מתחת לחזות האדם האכפתי, האוהב, שמעוניין באמת ובתמים לדאוג לאנשים נזקקים בגיל השלישי, גרייסון היא יצור נבזי מתוקתק ומסודר, עם משרד אפוטרופוסים שלם בהובלת בת זוגתה הלוחמנית (אייזה גונזלס; "בייבי דרייבר", "הובס ושואו") ומערכת בירוקרטית מושחתת לא פחות - משופט שמעלים עין (אייזיה וויטלוק ג'וניור; "הסמויה", "הזהב של נורמן") ועד רופאה שעוברת על כל חוקי האתיקה הקיימים (אליסיה וויט;"טווין פיקס") - כדי להשתלט על נכסי הזקנים האמידים, למנוע גישה אליהם מבני משפחותיהם המודאגות ולסמן עוד וי על הקיר העצום מלא הפרצופים הכאובים במשרדה של גרייסון. כך, היא טוענת, תצליח להיות :פאקינג לביאה" בעולם של כבשים. זאת עד שמגיע הטרף המושלם לידיה - ג'ניפר פיטרסון (דיאן וויסט;"קליעים מעל ברודווי", "חנה ואחיותיה"), פנסיונרית טרייה ועשירה במיוחד, עם מוח צלול וללא קרובי משפחה נראים לעין. למרות שפיטרסון המבולבלת משתפת פעולה בעל כורחה עם תוכניותיה הזדוניות של גרייסון וצו בית המשפט שבו היא מתפארת, הזקנה החביבה מתבררת מהר מאוד כצרה צרורה עבור הגנבת הממולחת - בייחוד כשלתמונה נכנסת המאפיה הרוסית וראשה, רומאן לויניוב (פיטר דינקלג'), שחדור מטרה לא פחות ממרלה גרייסון. זהו תקציר העלילה של הלהיט החדש של נטפליקס - "אכפת לי" ("I Care a Lot"), קומדיה מותחת ושחורה משחור שהחלה את מסעה בפסטיבל הקולנוע בטורונטו (TIFF) בספטמבר האחרון, עצרה למועמדות מפתיעה עבור פייק בטקס "גלובוס הזהב" הקרב וסיימה אותו כשעלתה לנטפליקס בשישי שעבר, לקול ביקורות משבחות ואהדת הקהל (שהובילו את הסרט - למרבה ההפתעה - למקום הראשון בטבלת הכותרים הנצפים ביותר בפלטפורמה במדינות רבות בעולם וגם במדינתנו הקטנטונת. אז למה לכם צריך להיות אכפת מ-"אכפת לי"?

ראשית, הרעננות של כל הפרוייקט הזה אכן מעוררת השתאות. הבמאי והתסריטאי הבריטי ג'יי בלייקסון, שמאחוריו שני סרטים בינוניים מטה ("The Disappearance of Alice Creed" ו-"הגל החמישי"), מפתיע בסרטו השלישי ומנווט את הסאטירה השחורה הזו למקומות שפרוייקטים רבים אחרים עם אותו הציויון נפלו ונכשלו עד ממש לאחרונה (אני מסתכל עליך, "תמיד השטן"): הצגת ביקורת ברורה על תופעה מסוימת ושמירת המתח והעניין במקביל. בעוד שסרטים אחרים אולי היו דורשים מאיתנו לצאת מהסרט עם המסר "יש אנשים רעים בעולם" ו/או היו מאיצים את סצנות האקשן כדי שחלילה הקהל לא ישתעמם לרגע, בלייקסון מתעלה על מתחריו בשני המובנים הללו - התמקדות הביקורת על השיטה הקפיטלסיטית הכל-יכולה של ארה"ב העכשווית, שמאפשרת (ומעודדת) לכל דג רקק לחדור למערכותיה הדמוקרטיות הקדושות ביותר ולנצל אותן מבפנים, במקום ההתמקדות על דגי הרקק עצמם אינה מובנה מאליו, במיוחד לא בסרט שעדיין מנסה למכור את עצמו כאקשן כיפי וקודר. ומה עם האקשן, אתם שואלים? בלייקסון בונה סרט בן שעתיים שלא נותן מנוח לרגע לצופה לא בשל עומס האירועים או בשל גודלן העצום של סצנות הפעולה, אלא בחירתו בשיטה ה-"היצ'קוקית" לבניית מתח - ההתמקדות בכל פרט בסצנה, ובנייתו האיטית - לדוגמה, רכב שנופל לאגם - סרט מתח רגיל היה מראה את גיבורינו יוצא במהרה בריא ושלם, אך סרט "היצ'קוקי" מביים כל פריים כאילו הוא החשוב ביותר ואליו צריך לשים לב, עד שבסוף השנה סבלנותך פוקעת עד כלות מרוב המתח. עם זאת, בלייקסון לא הפנים נקודה אחת חשובה בבניית המתח לפי שיטת המאסטרו - האימה והפחד עובדים בצורה טובה יותר כאשר אנחנו יודעים את כוחה ואת רצונותיה הנבזיים של דמות מסוימת, ורק מחכים להתפרצותם. כאן, בלייקסון בוחר להשאיר לנו גילויים מסוימים כהפתעה - גילויים שממבט ראשון בטריילר נראים כמובנים מאליו, והופכים את המתח כלא מובן מאליו כלל וכלל.

שנית, בשל הופעות המשחק - נדמה כי בלייקסון גייס בכוונה קאסט עשיר בשחקנים שלקהל יש מחשבה מובנית עליהם מראש, אולי כדי לשבור את הטייפקאסט במוחו של הצופה ואולי כדי להעלות את גורם ההפתעה - בין אם מדובר באייזה גונזלס כפראן, המצפן הרוחני של הסרט ודמות שונה לחלוטין מסטריאוטיפ "המקסיקנית הסקסית" שהשחקנית נקלעה אליו שוב ושוב בפרוייקטים אחרונים; דיאן וויסט כפיטרסון, שמנצלת את העובדה שהקהל יזהה אותה כ-"אישה החביבה מסרטי וודי אלן" ומשתמשת רק במשחק העיניים שלה כדי להוכיח לנו אחרת; ופיטר דינקלג' כרומאן, שמצליח לסיים כאן סרט גדוש התרחשויות לא רק כאתנחתא קומית, אלא כשחקן שנראה כי נהנה מכל רגע ומצליח להעביר יותר מכמה רגשות מדמות מורכבת עוד בתיאורה. אבל בסופו של דבר, בלייקסון מבהיר לנו שהסרט שייך לאחת ויחידה - רוזמונד פייק. פייק הותיקה, שרגילה לגלם דמויות נעימות כלפי חוץ ומרושעות כלפי פנים, לוקחת פה את הרשע המסודר צעד אחד קדימה, אפילו יותר מתפקידה הזכור ביותר ב-"נעלמת" (2014). פייק נשאבת כה ברצינות לתוך דמותה הסוציופתית, שההשוואה היחידה כמעט בראשי שעלתה לי (וכן, אולי זה בגלל הסמיכות שבה ראיתי את שני הסרטים) במהלך הצפייה בסרט היא הופעתו של קירק דאגלס כצ'אק טייטום בסרט האחרון שביקרתי כאן - "הקרנבל הגדול" ("Ace in the Hole"). כמו טייטום, גם מרלה גרייסון פועלת מתוך אמונה שלמה בצדקתה ומתוך השקפת עולם מעוותת לחלוטין (גרייסון טוענת ש-"אין אנשים טובים בעולם, וכולם נולדים כרעים", ואילו טייטום מדגיש כי "חדשות טובות הן אינן חדשות בכלל"), אינה בוחלת בשום אמצעי כדי להגיע למטרתה (להיות מעין רובין הוד עבור עצמה בלבד), מנצלת חורים במערכות דמוקרטיות מושחתות לטובתה הפרטית (טייטום מנצל את כוחה של הידיעה התקשורתית, ואילו גרייסון את שליטתה הבלתי מעורערת של הבירוקרטיה), ומביאה לבסוף (ספויילר לסרט מלפני 70 שנה וסרט מלפני שבוע) לסופה העגום במו ידיה. אך בעוד טייטום מראה לאורך כל "הקרנבל הגדול" כי אין ביכולתו להביע אמפתיה או דאגה עבור אף אחד מסובביו (כולל לא לוריין, אשת הפצוע במערה, שפועלת לפי כל גחמה שטייטום ממציא מתוך אהבה עיוורת), גרייסון מראה סדקים באישיות הכוחנית שלה, במיוחד כשמדובר בדאגה לבת זוגתה פראן והחשש שאולי יהירותה תוביל אותה לפגיעה באדם היחיד שעוד באמת מבין לליבה. 

על ההבדל הזה עומדת חוזקתו וחולשתו הגדולה ביותר של "אכפת לי" - מצד אחד, בלייקסון לא דורש מהקהל בשום שלב של סרטו להזדהות עם האנטי גיבורה שהוא מציב מולו - להפך, נראה כי לעיתים הוא מעודד שנבחר את צידה של המאפייה "הנעימת הליכות" ונוכל להגיד "סעי לשלום, המפתחות בפנים" לגרייסון אחת ולתמיד. אך כשבלייקסון מציג לפנינו גם את העובדה שנפילתה של הגיבורה תוביל גם לנפילתה של אדם הרבה פחות נבזי ממנה, שתולה את כל חייה בה, רגשותינו אמבווילנטיים ואיננו ששים בהכרח למראות קרב ענקי הרשע בין רומאן לגרייסון. מצד שני, בעוד שמניעיו והצעדים שהובילו את טייטום למקום חסר הרגישות שבו הוא נמצא ב-"הקרנבל הגדול", כל מה שאנו מקבלים מבלייקסון לגבי גרייסון הוא שתי שורות על העובדה שהיא אינה מוכנה לחזור ולהיות ענייה, וכי היא אינה מחבבת את אמה, בלשון המעטה. אפילו סלידתה מגברים כוחניים מוסברת ככמה משפטים פמיניסטיים מצידה, עד שלא ברור אם היא מנצלת את הדיון הנכון והקיים כדי להצדיק את שנאתה הכוללת למין האנושי או שמא מדובר בכלל במסר לא פתור ולא שלם שהוכנס ע"י בלייקסון לסרט. אפילו העובדה שגרייסון מצטרפת לשורה ארוכה ומצערת של נבליות לסביות בעולם הקולנוע - "שטיק" שהתחיל עוד ב-"רבקה" האייקוני של היצ'קוק (כן, אותו היצ'קוק) מ-1940 - גורמת במעט לצופה לנוע בחוסר נוחות בכיסא ובעיקר לתהות למה דימויים בעייתים או מסרים חלולים ולא קשורים מעיבים על המסר המרכזי כולו. 

לסיכום, אמנם לדעתי מרלה גרייסון טועה ואיננו כולנו אנשים רעים מטבענו והטובים הם רק "פראיירים" או "אינטרסטים", אך יש דבר אחד שהיא כן צודקת בו: היא לא היחידה מהטיפוס שלה. "אכפת לי" גורם לנו להבין - כל אחד מאיתנו הוא היוצר של אויבו הגדול ביותר. 

נגמר באחת: "הקרנבל הגדול"

שנה חדשה מביאה איתה המון ציוני דרך חדשים - 50 שנה לאלבום ההוא, 25 שנה לקונצרט הזה, 190 שנה ליום החיוכים הבינלאומי וכו'... בתוך הלופ הבלתי נגמר של המחוות, לפעמים נעלמים ציוני דרך לאירועים/דברים שהשפעתם הייתה גדולה אך נשכחה במרוצת השנים במערבולת התרבות הפופולרית. אני כאן כדי לתת להם את הקול המגיע להם - עם "נגמר באחת", (אנסה) לסקור במהלך השנה סרטים להם אנו חוגגים ימי הולדת עגולים השנה, ואולי שמם אינם מצלצל לאדם הממוצע ב-2021. השני בסדרה הוא "הקרנבל הגדול" ("The Big Carnival"/"Ace in the Hole"), שמסריו החתרניים משדרים יותר 2021 ופחות 1951. 

"חדשות רעות מוכרות הכי טוב. כי חדשות טובות הן לא חדשות". את המשפט הציני הזה לא אמר רופרט מרדוק, טאקר קרלסון או בועז ביסמוט. את המשפט הזה אמר קירק דאגלס בדמות העיתונאי חסר המעצורים וחדור המטרה צ'אק טייטום ב-"הקרנבל הגדול", סרטו של הבמאי/תסריטאי האייקוני בילי וויילדר מ-1951. טייטום הוא עיתונאי משופשף שמחכה לפריצה הגדולה, או יותר נכון לסיפור הגדול, אך נתקע שוב ושוב במערכות עיתון קטנות וצנועות. בעודו מפלס את דרכו באחת כזו - "Albuquerque Sun-Bulletin" - הוא פוגש במכרה הזהב שכה ציפה לו - אדם פשוט (ריצ'רד בנדיקט) בעיירה שכוחת-אל נקבר בתוך מערה לאחר שמצא פריטים אינדיאניים קדומים, ואשתו (ג'אן סטרלינג) ואביו הזקן (ג'ון ברקס) עומדים מודאגים בפתחה ומתפללים לעזרה. עיניו של טייטום בוהקות, והוא מתחיל לרקום את הסיפור הגדול, ללא בחילה באמצעים - אליו הוא קושר את הצלם הצעיר שנשלח איתו למשימה (רוברט ארתור), את שריף העיירה המושחת (ריי טיל), את אשת הפצוע, שלה כוונות נסתרות, ועשרות אלפי עוברי אורח תמימים שמצטרפים ל-ליטרלי הקרקס התקשורתי שיצר. 

למרות שנחשב כבר אז ל-"Auteur" אמיתי, "הקרנבל הגדול" לא הייתה ביקור בקרקס עבור בילי וויילדר, אלא יותר רכבת הרים (אבל פשוט ברצינות). רענן אחר להיטו העצום - מסחרית וביקורתית (זכה בשלושה פרסי אוסקר מתוך 11 מועמדויות) "שדרות סאנסט", וויילדר החליט לקחת צ'אנס ענק, להיפרד משותפו הותיק לכתיבה צ'ארלס בראקט (שכתב איתו להיטים כמו "סאנסט" ו-"סוף השבוע האבוד") ולהפיק, לביים ולכתוב בעצמו סאטירה נשכנית על התקשורת והדמוקרטיה האמריקאית, בתקופה שאלו היו בשיאי הפופולריות שלהן. הדרך לשם והתוצאה היו נשכניות לא פחות עבור הבמאי - עם הפקה עתירת תקציב (1,821,052 דולר!), שכללה את הסט הגדול ביותר שהורכב עד אז לסרט לא-מלחמתי; התערבות האולפן "פאראמאונט" ברגע האחרון ושינוי השם ללא ידיעת וויילדר ל-"The Big Carnival" (רק עשורים לאחר מכן, שהגיע להוצאה ביתית, חזר הסרט לשמו המקורי); תביעה שריחפה מעל ראש היוצר, מתסריטאי שטען שחשב על עיבוד לסיפורו של פלויד קולינס (המקרה שעליו מבוסס סיפור הבסיס של הסרט, בו ב-1925 נתקע אדם במערה והוביל לסיקור התקשורתי הגדול ביותר דאז; קולינס אף מוזכר בידי טייטום כשזה זומם לפוצץ את הסיפור ולזכות ב-"פוליצר", כפי שניתן לעיתונאי שעשה זאת אז) כבר ב-1949, שנתיים לפני צאת הסרט; ולבסוף, הכישלון הקופתי והביקורתי (למרות זכייה בפרס ונציה ומועמדות אחת לאוסקר באותה השנה) של הסרט (הראשון בקריירה של וויילדר), עם עיתונאים שכינו אותו "מתקפה לא נדרשת על שניים מהמוסדות הטובים ביותר בדמוקרטיה האמריקאית" - הותירו את וויילדר פגוע קשות."זה כנראה פגע קרוב מידי לליבם של רבים", אמר דאגלס שנים לאחר מכן על התוצאה המאכזבת. 

 היה זה רק שנים לאחר מכן שהממסד הביקורתי והקולנועי הבין את חשיבותו הסמינלית של "הקרנבל הגדול" - מאחד מהסרטים האהובים ביותר על יוצרים כמו ספייק לי ו-וודי אלן ועד ההשראה לפרק אלמותי ב-"משפחת סימפסון" ("Radio Bart" המעולה, שהגיע "בשלמותו" ליוצר מאט גרונינג לאחר שצפה בסרט) ולסרט האנימציה הקצר המועמד לאוסקר "The Big Story" שיצרו כותבי "Spitting Image" הבריטית (סרט שקוונטין טרנטינו כה אהב עד שהוא דרש שהוא יוקרן לפני כל אחת מהקרנות סרטו החדש -"ספרות זולה"). "רק ההצלחה של 'שדרות סאנסט' אפשרו לו לעשות את הסרט הזה, שהוא שחור וקודר עבור 2007, ובוודאי שעבור 1951", אמר ספייק לי בראיון מקיף שערך עם שירות הסרטים הקלאסיים "Criterion" לפני ההוצאה המחודשת של "הקרנבל הגדול", בעודו מחזיק בגאון את כרזה חתומה לסרט שנחתמה עבורו ע"י דאגלס ו-וויילדר. אבל מה היא אותה האפלה ש-לי ועוד רבים אחרים מהללים אותה ואת עדכניותה? 

הסוד של "הקרנבל הגדול" טמון בציניות שלה וחוסר ההתפשרות שלה - על המסר, על ההומור השחור, על הסוף הכה-לא-הוליוודי - שהתבררו כחתרניים אז אבל נכונים לגמרי כיום. הרבה לפני "רשת שידור" (1976) או "חדר החדשות" (2012-2014) של אארון סורקין, וויילדר הבין שעיתונאות זה לא עסק כה רודף צדק או אמת כמו שהוא מתיימר להציג את עצמו, ובהרבה מקרים אינטרס גדול יותר עומד מאחורי מה שמדווח או איך הוא ידווח. וויילדר גם הבין שהקהל הוא לא רק צורך החדשות, הוא גם המפרנס העיקרי של המדיה, ולכן חשוב לתת לו את החדשות שהוא רוצה - לא בהכרח את מה שהוא צריך. "עניין אנושי. אתה מרים את העיתון וקורא על 84 אנשים או 284, או מיליון אנשים, כמו במגיפת הרעב הסינית. אתה קורא את זה, אבל זה לא נשאר איתך. בן אדם אחד זה אחרת, אתה רוצה לדעת הכל עליו. זה עניין אנושי", אומר טייטום בגאווה, והמוח זולג ישירות להחלטות עיתונאיות תמוהות של השנים האחרונות ממש - מהסיקור המתמשך של מתנגדי החיסונים המועטים ודעותיהם המסוכנות כשמבצע החיסונים רק גדל, כמו ההחלטה לשים בראש הכותרות את ההסכם המקוקיים עם חרטום כשאלפים מאבדים את עבודתם, כמו ההחלטה לא לקטוע נאומים שקריים של פוליטיקאים מעורערים (אתם תעשו את ההקשר) בעוד אלו העומדים מולם אינם מקבלים חשיפה כלל. השנים האחרונות, לא שנות החמישים. כך, כשאדם צופה ב-"הקרנבל הגדול" ב-2021, הוא יכול להגיד לעצמו, "זה בנטפליקס? וחבל על השחור-לבן, מאבד להם צופים". 

מה שמוביל אותי לכוכב הסרט קירק דאגלס, שנפטר בשיבה טובה בשנה שעברה בגיל 104 ונודע בשנותיו הגדולות כשחקן כריזמטי ומוביל, "ילד טוב ירושלים", אולי הכריס אוונס של זמנו - עם סרטים כמו "שבילי התהילה", "ספרטקוס" (שניהם בבימויו של סטנלי קובריק) ו-"איש צעיר עם חצוצרה". ב-"הקרנבל הגדול" הכל נמחק - הצד האפל והמכוער ביותר שדאגלס יכול להוציא יוצא ממנו. טייטום בגילומו רואה פוטנציאל באנשים, אך לא הפוטנציאל שלהם להצלחה, הפוטנציאל שלהם להפוך אותו למצליח, בכל מחיר. כך, שחיתות, כסף, הבטחות חסרות שחר, וכן - גם חיי אדם - נאבדים מול עיניו, והוא, באין מפריע, ממשיך בשלו. אך "הקרנבל הגדול" לא מציג את טייטום רק כרשע טהור, אלא כקורבן של תעשייה רודפת תהילה, כאל חיים בעלי מטרה אחת ויחידה - הכרה ציבורית. וכך, הוא נכנס למערבולת שבה הוא בטוח כי הוא מכיר כל משב רוח, אך לבסוף, הוא נשאב ונעלם לתוכה. 

לסיכום, "הקרנבל הגדול" היא יצירה שצריכה לקבל מעמד הרבה יותר גדולה ממה שהיא זוכה לו כעת - בשל התעוזה שלה, בשל החשיבות שלה בהיסטוריית הקולנוע, בשל עבודת המלאכה שהושקעה בה ובעיקר בשל הרלוונטיות שלה - כזו שרלוונטית ב-1951, ב-1971, ב-1991, ב-2021 וב-2031. 

"מלקולם ומארי" - אהבה מתנפחת

מלקולם הוא במאי-תסריטאי שמגיע לביתו המפואר לאחר הקרנת הבכורה לסרטו החדש. הקהל הריע, ההייפ עבד וההיי בעיצומו - עכשיו יכול מלקולם לחגוג קצת בביתו עם אהובתו היקרה מארי. אך בעוד הוא מרקד לו לצלילי "Down and Out in New York City" של ג'יימס בראון, מארי מגיעה עם פרצוף חמוץ במעט ומתחילה להתכוונן לשינה. כשהשניים מבינים שסלע המחלוקת ביניהם הוא נאומו של מלקולם בפריימירה והשמטת מארי ממנו, הלילה מתארך והרגשות - הקשים והעדינים - יוצאים כולם. זהו התקציר המתומצת ביותר שיכולתי להביא לכם על "מלקולם ומארי" ("Malcolm & Marie"), סרטו החדש של הבמאי/תסריטאי סם לוינסון, מי שאחראי על העיבוד האמריקאי המצליח לסדרה הישראלית "אופוריה". עם שמות חמים כדוגמת ג'ון דיויד וושינגטון ("שחור על לבן", "טננט") וזנדאייה (גיבורת "אופוריה" של לוינסון) כגיבורי הסרט (היחידים למעשה), עם התואר פורץ הדרך "הסרט ההוליוודי הראשון שנכתב, צולם, הופק ומומן לגמרי בימי הקורונה" וההייפ שבנתה לו מפיצתו נטפליקס בעונת הפרסים (זנדאיה כבר מועמדת מובילה לשחקנית הטובה ביותר בטקס פרסי בחירת המבקרים הקרב), רבים יצפו לסיפור אהבה אמיתי, על כל עליותיו ומורדותיו, בדיוק בזמן ל-ולנטיינ'ס דיי. בדיעבד, הרומנטיקה היחידה שיקבלו מהסרט הנ"ל היא לחיצה על כפתור "חזרה לתפריט". מה השתבש כאן?

ראשית, העומס וחוסר הפואנטה שלו. לוינסון מעמיס על הסרט את הנושאים הבאים בויכוחיהם - לבד ולחוד - של מלקולם ומארי: האם זוגיות תלותית היא עדיין זוגיות אמיתית? האם אדם חייב להצטרך את חברתו של מושא אהבתו כדי לאהוב אותו? האם לקיחת השראות מהסובבים אותך ולתרגם אותם לאומנות (במקרה זה, אומנות הקולנוע) זו גניבה או דרך לספר את סיפורם? האם סיפור אישי צריך להתחבא תחת נקודת מבטו הייחודית של היוצר? האם ראוי שבמאי/יוצר יביע את דעותיו החתרניות תוך כדי שהוא מקדם סרט, שהוא אמנות קפיטליסטית מובהקת? האם כל סרט שנעשה ע"י במאי/יוצר המגיע מקבוצת מיעוט מסוימת טומן בתוכו ביקורת פוליטית נסתרת על בעיות קבוצתו, או שגם הוא יכול פשוט לעשות סרט בשביל האמנות? - כל אלה ועוד מועברים בשעה ו-40 עמוסות עד תום. בפועל, במקום דיונים מעניינים שמשולבים עם סיפור אהבה אמיתי, לוינסון מראה את תוצאת ניסוי אחיזת החבל בשתי קצוותיו - מלקולם ומארי רבים, משלימים, רבים חזק יותר, מביעים את חיבתם אחד לשנייה, צורחים, רוקדים, שוב רבים, מתנשקים וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. לדוגמה, הדיון על השיוך הפוליטי האוטומטי לסרט של יוצר/ת שחור/ה הופך כאן לריב של ממש, בעיקר בין מלקולם לבין עצמו ולבין הטלפון שלו, בו ראה את הביקורת המהללת של "'הקארן' המזדיינת מ-'LA Times'" (מילותיו שלו, לא שלי - לא מכיר שום קארן, מזדיינת או לא) שייחסה לסרטו "ביקורת נסתרת על היחס של מערכת הבריאות הציבורית לקהילה השחורה" לאחר שפגשה בו מוקדם יותר בפרימיירה וקראה לו "ספייק לי הבא, בארי ג'נקינס הבא, ג'ון סינגלטון הבא" (מלקולם מתקיל אותה, ושואל אותה -"למה לא וויליאם וויילר הבא?"', מה שגורם לו לחשוב שאולי המבקרת מתלבטת בינה לבין עצמה האם במאי "בן-חור" המיתולוגי אכן היה שחור). מה שיכל היה להיות הצגת דיון מעניין וצד שכמעט ולא נשמע בנוף העכשווי, הופך אצל מלקולם למתקפה מתבכיינת של ממש - על עבודת הביקורת, על אלו שלא בוהמיינים מספיק עבורו ועל אלו שפשוט חושבים אחרת ממנו. גם כשמארי מצביעה מאוחר יותר על כל הנקודות הללו שהצגתי כאן, נדמה כי עדיין הסרט מצדד לא מעט בגישה הקנטרנית של מלקולם. אם כך, לא פלא שאחת התגובות הויראליות ביותר ברשת לסרט הייתה סרטון "טיקטוק" (אותו אפילו שיתפה זנדאייה עצמה ברשתות החברתיות) של כביכול שכן של הזוג שפשוט מתבונן בכעס במתרחש בחלונו וצורח לעברם "אולי תלכו כבר לישון??". 

למרות נגיעות קולנועיות מעניינות במיוחד, כמו הצבת הקרדיטים בתחילת הסרט - משל היה זה סרט של הוליווד הקלאסית, זוויות הצילום האינטימיות - שמתרכזות על רגעים שהצופה לא בהכרח אמור לראות (ישיבה בשירותים, צחצוח שיניים) וחושפות יותר מרגשות הדמויות כשהן לגמרי לבד, וכמובן ההחלטה לצלם בשחור-לבן (אני עדיין סאקר של זה) - הסרט כולו כרובו נשען על הופעות המשחק של צמד גיבוריו - וושינגטון וזדנאיה - ובזה יש טוב ורע. אין בכך להגיד ששניהם לא מנסים ועושים את המיטב שביכולתם - וושינגטון הוא שחקן "נשמה" כפי שאומרים, ונותן בכל הופעה את ההרגשה שהוא "Everyman" (בשונה מאביו דנזל, שמן הסתם הוא מושווה לא מעט אליו וחבל), ואילו זנדאיה - למרות שאני מכיר אותה פחות או יותר רק מתוכניות "ערוץ דיסני" בנערותי כמו "Shake It Up" ו-"קייסי אנדרקאבר" ולא מתצוגות משחק יותר בוגרות שלה כמו "אופוריה" - לרוב מביאה חמימות כזו למסך, שגורמת לקהל לצדד בה לרוב מההתחלה; עם זאת, כאן - שניהם גרסאות מנופחות ותיאטרליות של עצמן - בכייניות, פריווילגיות, לא מחוברות למציאות, שחצניות להחריד. לכן, גם כשהסרט רוצה לגעת בנושאים יותר רגישים, יותר הומאניים - הקהל עדיין חושב "באתי לכאן לשמוע צרות של עשירים?". לחשוב שההופעות האלו יכולות לתפוס את מקומן של הופעות טובות בהרבה בסרטים בעלי פחות "הייפ" בעונת הפרסים הקרבה, כמו "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד" או "הבמה של ראדה", היא לחלוטין חטא. 

לכן נדמה כי האשם העיקרי כאן הוא לוינסון, והקו בין המילים והטיעונים שהוא מכניס בפי דמויותיו לבין מחשבותיו שלו מתחיל להיטשטש במהלך הסרט. ייתכן ופספסתי לחלוטין את המטרה כאן, אך כשאתה רואה סרט ומרגיש שאתה קורא thread ארוך ומייגע בטוויטר של אדם שהוא חושב שהוא מרכז העולם, אתה לא יוצא בתחושה שבילית כראוי בערב יום שישי. קיצר, סמי יקירי, אינני יודע אם אתה מודע לכך או לא - אבל העולם שופע אנשים רק רוצים שישמעו את דעותיהם, רובם עושים את זה ברשתות החברתיות, חלק עשו מזה קריירה, חלק נהיו נשיאים של מעצמות. תפתח לך חשבון - זה יעשה לך רק פלאים. רק בבקשה תתרחק ממצלמה בזמן הקרוב. על החתום, כולנו. 

"מינארי" - נטע זר

שאלו את עצמכם כמה סרטים עוסקים בחלום האמריקאי הטהור, לפיו החלכאים והנדכאים של העולם מגיעים לארץ האפשרויות הבלתי נגמרות ומגשימים את חלומם, וכמה עוסקים במציאות הפחות זוהרת, שלא כל כך קורנת למהגרי המעצמה הגדולה בעולם? כנראה שהתשובה תהיה לטובת סוג הסרטים השני. המהגרים האסייאתים לאמריקה הרגישו לא מעט מנחת זרועה של המדינה  - הן בבית (מלה"ע ה-2; מלחמת קוריאה; מלחמת וייטנאם) ומבית (הפגיעה הממוסדת באזרחים אמריקאים ממוצא יפני במהלך מלחמת העולם השנייה; כינוי הגנאי והגזענות; חוסר הייצוג) - אך אלו עדיין לא מנעו ממהגרים לנסות ולהיטמע ככל האפשר, לשים את עברם מאחורה ולהתחיל מחדש. "מינארי" ("Minari"), הסרט החדש מבית חברת ההפקה העצמאית "A24"', שזכה להיכלל בעשרת הסרטים הטובים ביותר של 2020 של "מכון הסרטים האמריקאי" ("American Film Institute") ולזכות בלא פחות מ-22 זכיות מתוך 44 מועמדויות לאורך השנה האחרונה (בפסטיבלים וטקסי פרסים כגון "סאנדנס", "Critics' Choice Movie Awards", ה- "Independent Spirit Awards", "SAG ועוד…), הוא ההתגלמות המושלמת של החלום האמריקאי ושברו. 

כסיפורו הכמעט אוטוביוגרפי של הבמאי לי-אייזיק צ'ונג, "מינארי" מספר סיפורה של משפחת יי הקוריאנית, שעוברת באמצע שנות ה-80 ממקום מגוריה החדש-ישן בקליפורניה לחלקת אחו לא מיושבת מחוץ לכפר קטן בארקנסו, על מנת להגשים את חלום האב ג'ייקוב (סטיבן יון, מתהילת "המתים המהלכים"; "סליחה על ההפרעה"; "בעירה") להקים עסק ליבולים קוריאניים אורגינליים, שישמשו את מהגרי המדינה באיזור בבישוליהם ויגאלו אותו ואת אשתו מוניקה (האן-יה רי) מעבודה במפעל הביצים המקומי, כפי שעשו עד כה. כדי לטפל בשני ילדיהם - אן (נואל קייט-צ'ו) ודיויד (אלן קים) - וכדי להשקיט את דאגותיה של מוניקה מהסיכון הגדול שבפרידה מצורת החיים האורבנית, הזוג מביא את סון-יה (יון-יה ג'ונג), אמה של מוניקה, כדי שתגורר עמם בקרוואן הקטן, אך הסבתא לא כל כך רגילה לאורחות החיים האמריקאיות. המפגש עם סון-יה מציב את כל המשפחה, אך בעיקר את דיויד (שסובל מרשרושים בליבו) בסימן שאלה - האם ההיטמעות שווה את המאמץ המפרך או שאין אפשרות לחמוק מזהותם האמיתית?

בשונה מגל הסרטים האסייאתים-אמריקאיים האינטימיים של השנים האחרונות, כדוגמת "הפרידה" של לולו וואנג ו-"חרטות" של אלן יאנג, שדיברו על חווית הדור השני או הדור הראשון מנקודת מבט ארוכת שנים בארה"ב, צ'ונג בוחר לעסוק ברגעיו הראשונים של תהליך ההגירה, בו כל ציפיותיהם הגדולות של המהגרים מהמדינה רחבת הידיים מתנפצות אט אט, וההבנה שהחיבור למדינה - או לאדמה עצמה במקרה הזה - תלוי אולי לא רק באזרחות, אלא בעיקר בגזע ובמוצא. כך, משפחת יי מנסה ללכת שבי אחר האמונות הדתיות של תושבי המקום הפשוטים (כדוגמת הפנאט הדתי טוב הלב פול, המגולם ע"י וויל פאטון), בתקווה שאולי כך שערי שמיים יפתחו עבורם והסוד לאמריקאיות טובה תישלח אליהם, אך גם זה נראה אולי כמרדף חסר פואנטה. שיהיה ברור, צ'ונג אינו עוסק בגזענות גלויה כלפי משפחת המהגרים, אלא יותר בשאלת קבלת זהותם החדשה ולהיות "גזענים" כלפי מולדתם הקודמת (כפי שדיויד הקטן מתנכר לסבתו תחילה, כשהוא טוען כי "היא מריחה כמו קוריאה"), או להבין שאולי האזרחות האמיתית היא שמירה על זהותך האמיתית. המאבק שניתש בין שתי הגישות הללו, שמאיים לפרק את משפחת יי המגובשת, מועבר בצורה הטובה ביותר בשוני בין שני סוגי הגידולים הקוריאניים שהגיעו עם משפחת יי - הירקות שהביא עמו ג'ייקוב לרווחת שכניו בעיר הגדולה, שגידולם באדמה החדשה נתקל בקשיים רבים (התייבשות מהירה לדוגמה), מול הצמח שהעניק לסרט את שמו, המינארי, שסבתא סון-יה הבריחה איתה כשיצאה מקוריאה ושתלה כמה למרגלות הנחל הקרוב לקרוואן של המשפחה. המינארי מסוגל לצמוח בסביבת כל מאגר מים, שורשיו חזקים והוא גודל בקצב מהיר. כך, מבינה המשפחה, שאולי דווקא העמדת הפנים רק מרחיקה אותם מהחזון המוזהב: משפחה אמריקאית אמיתית. 

עם זאת, דווקא המשותף בין "מינארי" לסרטי הגל האמריקאי-אסייאתי החדש הוא הדיבור הייחודי על נושאים אוניברסליים מנקודת מבט אישית. כולנו התחרטנו במידה זו אחרת על החלטות העבר, כמו פין-ג'וי, גיבור "חרטות"; כולנו תהינו באיזו דרך לבחור - בדרך המסורת המשפחתית או בדרך חינוכינו המודרנית, שייתכן ותגיד לנו כי הדרך הראשונה מעט מעוותת - כמו בילי, גיבורת "הפרידה"; וכן, גם אנחנו התביישנו פה ושם במוצאנו, כעוד ארץ של קיבוץ גלויות, עד שהבנו לסוף שהיא מרכיבה אותנו בדיוק באותה מידה כמו מורשתינו החדשה - כמו דיויד ב-"מינארי". 

לסיכום, תצוגות המשחק המעולות של כל אחד מחברי אנסמבל השחקנים (יון, ג'ונג וקים בולטים במיוחד, והם אכן אלו שמקבלים עד כה את באזז הפרסים הגדול ביותר), הפסקול הענוג של אמיל מוסרי ("The Last Black Man in San Francisco") וצילומי הטבע המהממים של לאחלן מילנה ("דברים מוזרים") הופכים את מסר הקבלה העצמית של "מינארי" לאוניברסלי עוד יותר. לכן, התרעומת על ההחלטה של העמדת הסרט רק בקטגוריית הסרט הזר בטקס פרסי "גלובוס הזהב" הקרב באמתלה של "מרבית הסרט מדובר בקוריאנית" (דבר דומה קרה גם ל-"ביקור התזמורת" באוסקר, אך דווקא מהצד ההפוך) נראית תמוהה עוד יותר. הסרט עתיד לעלות לשירות ה-VOD האמריקאי בסופ"ש הקרוב - מי ייתן שמשם והלאה הוא יגיע ליותר יותר בתים בעולם, שגם יראו בו את עצמם. 

"החפירה" - נבירה ברגשות

חפירות ארכיאולוגיות הן דבר חשוב לא רק במובן ההיסטורי, אלא גם במובן התפיסתי - ההבנה שגם אחרינו ייתכן וישארו חפצים וסממנים לעוד עשרות דורות קדימה מסייעת לנו לאמץ את המחשבה שלפיה יש לנו משמעות קריטית, בכאן ועכשיו. עם זאת, אי אפשר להגיד שהשורה הזו או חפירות ארכיאולוגיות בכללי הן הדבר שממנו צומחים להיטים קולנועיים - זו למה העובדה ש-"החפירה" ("The Dig"), שעלה לנטפליקס רק בשישי האחרון (29.1), מככב במקום השישי בעשרת הכותרים הנצפים ביותר בפלטפורמה כה מפתיעה. אבל עם זאת, היא סוף סוף מוצדקת.

"החפירה" הוא עיבוד לספרו של ג'ון פרסטון באותו השם, המבוסס על האירועים האמיתיים שהובילו לאחד הגילויים הארכיאולוגיים החשובים בתולדות הממלכה המאוחדת - אוניית קבורה וחפצים יקרי ערך מהמאה השישית עד השביעית לספירה שהתגלו בסאטון-הו שבסאפוק בשנת 1939. מציאות אלו עזרו לגשר על המידע המועט שהיה להיסטוריונים והארכיאולוגייים הבריטים על אבות אבותיהם, האנגלו-סקסונים. מי עמד מאחורי הגילוי הזה? בעלת האחוזה העשירה שבשדותיה נמצאו הספינות, אדית' פריטי (קארי מוליגאן המופלאה), והאריכאולוג החובב אך המוכשר באזיל בראון (רייף פיינס) שאת שירותיו פריטי שוכרת. פריטי היא אלמנה המגדלת את ילדה היצירתי רוברט (ארצ'י בארנס) לבדה, ובראון הוא אדם דל אמצעים המתגורר עם אשתו העקרה מיי (מוניקה דולאן, "שערורייה אנגלית למדי") ונלעג ע"י עמיתיו המקצועיים יותר. על בסיס זרותם, מתחברים השניים ויוצרים דיונים עמוקים יותר מהבורים שהם חופרים - בעוד קולות המלחמה הקרבה וצוות המוזיאון הבריטי, בראשות המומחה צ'ארלס פיליפס (קן סטוט, טרילוגיית "ההוביט") וזוג הארכיאולוגים והנשואים הטריים סטיוארט (בן צ'אפלין, "מכתב למלך") ופגי פיגוט (לילי ג'יימס), מאיימים על שלוות המגלים המקוריים. 

כמו כל דרמה בריטית איכותית, "החפירה" נשען על הופעות משחק איכותיות לא פחות - במקרה זה, מוליגאן כפריטי ופיינס כבראון, שמאזנים זה את חולשתו וחוזקתו של זה - מוליגאן, לה 2020 הייתה שנה מעולה להראות את יכולותיה האמיתיות עם "Promising Young Woman", מגלמת את גב' פריטי כאדם שברירי ושאינו פוחד להראות זאת, אך גם כאדם שאינו דורש את חמלתו של האחר ומקבל בכניעות ראש את גורלו - כל עוד ממשיכיו נהנים לזכות מחייהם שלהם; פיינס, לעומת זאת, מגלם את בראון בהופעה כמעט חסרת אמוציות, אך אין מדובר באדם קר או סוציופת חס וחלילה - אלא כאדם שהגיע לנירוונה שלו, וכאן כדי לעשות את הדבר שהוא הכי אוהב בעולם ולתת לאחרים להינות ממנו גם כן. גם הופעותיהם של לילי ג'יימס כאריכאולוגית הנודעת פגי פיגוט וג'וני פלין ("אמה."; "סטארדאסט") כבן הדוד של אדית', רורי לומקס, מצטיינות אך עדיין לא גונבות את ההצגה מן הגיבורים - ג'יימס מוכיחה שהיא הרוויחה ביושר את מעמדה ככוכבת עולה ואילו פלין זונח את שירי ז'אק ברל מהסרט הקודם כדי לתת במה לרגישות קודם. 

"החפירה" אומנם חוטא בכמה ממאפייני הז'אנר הקלישאתיים - מונולוגים מעט פומפוזיים ומוזיקה קיטשית לעיתים, לדוגמה - אך מפצה על כך בכמה חריגות מהסוגה: צילום משתהה על רגעים פחות קליימטים, נופים עוצרי נשימה (ע"י הצלם מייק אליי) שמבהירים את אפסותו של האדם לעומת הטבע והזמן (בדומה למה שעשתה קלי רייכרדט עם "פרה ראשונה" בשנה שעברה) ומסרים שמעדיפים פעמים רבות את הרוחני והמהורהר מאשר ההיסטורי והמדוייק.

לסיכום, "החפירה" הוא המתנה הכמעט מושלמת לשבוע - או למעשה תקופה - רועשים כמו שאנו נמצאים בהם כעת. השלווה וההבטחה שישארו מאיתנו שאריות לאחר שאפילו האפר שלנו כבר לא יהיה כאן מזכירה לנו שכל הכאב שלנו הוא בר חלוף, ובמובן מסויים גם החיים הפיזיים… אך זכרונותינו יוותרו לעד. 

מועמדויות "גלובוס הזהב" 2021 - שינוי חיובי או העמדת פנים?

 

"Credit: "Indiewire

אם 2020 הייתה שנה כה דינמית, האם גם טקסי הפרסים השמרנים ביותר שלה יכולים להשתנות? אמ.. כן ולא.

המועמדויות לטקס פרסי "גלובוס הזהב" ה-78 במספר הוכרזו היום (ד'), והאירוע שלרוב מתפקד כאות הפתיחה לעונת הפרסים והקולגה הגדולה ביותר של אחיו הזקן טקס האוסקר יאלץ השנה להתקיים כחודשיים לפני הנ"ל (28.2 לעומת 25.4). ולמרות שלרוב תא העיתונאים הזרים לא ממש קולע לטעמם של חברי האקדמיה (ואולי לפעמים טוב שכך, לדוגמה - "1917" המייגע זכה בפרס סרט הדרמה בגלובוס הזהב בשנה שעברה, מול זכייה סוחפת של "פרזיטים" בטקס האוסקר… לפעמים חלומות מתגשמים), אבל הוא כן חוזה לא מעט מהמאפיינים ומהתכנים שילוו כל עונת פרסים.

 במקרה הזה - "גלובוס הזהב" 2021 חוזה מאפיינים לא רעים בכלל - לראשונה בתולדות הטקס מועמדות שלוש במאיות בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר (קלואי ז'או על "נומאדלנד", רג'ינה קינג על "לילה אחד במיאמי" ו-אמרלד פנל על "Promising Young Woman"), קטגוריה שזכתה לא פעם לביקורות כנגד הדרת הנשים שלה - האישה האחרונה שזכתה לכבוד הנ"ל הייתה אווה דוברניי על "סלמה", לפני יותר מ-6 שנים(!); נטפליקס מכניסה שוב את טביעת הרגל העצומה של התעשייה, כאשר היא שוברת שיאי מועמדויות עם 42 מהן - בטלוויזיה ובקולנוע - ומשאירה אבק למתחריה (כן, גם לדיסני פלוס); אנדרדוגים בתחרות - שלהם לא נצפתה נוכחות רבה בעונת הפרסים - צפו והפתיעו במועמדויות - הגרסה המצולמת של "המילטון"; "The Father" וכוכבו המעוטר אנתוני הופקינס; "On the Rocks", "ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד", "French Exit" ו-"I Care A Lot" והגישות העוקצניות והחדשניות שלהם; "אמה." (שכולם צריכים לראות) ואניה טיילור ג'וי - פלוס המועמדות הברורה מאליו על "גמביט המלכה"; "מאנק", שמשום מקום פתאום מוביל את נוכחות נטפליקס בקטגוריות הקולנוע עם 6 מועמדויות; "המנדלוריאן" שחוצה את מגבלות הז'אנר ותופס את מקומה הבלתי מעורער של "משחקי הכס" בקטגוריית סדרת הדרמה הטובה ביותר לאחר שהנ"ל סיימה את תפקידה (וטוב שכך); וכן, גם הפוש שכנראה כבר ראיתם מגופי התקשורת הישראליים - המועמדות של שירה האס בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר במיני-סדרה, על תפקידה ב-"המורדת", אחרי מועמדויות דומות ולא פחות חשובות בטקס האמי האחרון ובטקס "Independent Spirit" הקרב.

אבל! גלובוס הזהב הוא עדיין גלובוס הזהב, וככזה הוא חייב לספק לא מעט מועמדויות שגורמות למתבונן בהם לנסות לנחש מה חברי התא עישנו לפני שהם החליטו עליהן, לדוגמה: לא פחות מחביבתם של אף אחד "אמילי בפריז" בקטגוריית הקומדיה הטובה ביותר במקום "מה שקורה בצללים" או אפילו "הבנים"; "ראצ'ד" ה-Wretched במקום "להרוס אותך", אחת התוכניות החשובות ביותר של השנים האחרונות; "מדינת לאבקראפט" אמנם מככבת בקטגוריית הדרמה - אבל ג'ונתן מייג'ורס וג'ורני סמולט איפה? ואם כבר במייג'ורס עסקינן, סרטים שככיבו בערך בכל רשימת סרטי השנה של כל מבקר שמחשיב את עצמו מבין עניין - "הזהב של נורמן" ו-"American Utopia" (שניהם של הבמאי חביב האוסקר החדש ספייק לי) -נזרקו לכלבים. כנ"ל לגבי סרטים איכותיים כדוגמת "מינארי" (שקיבל רק מועמדות קטנה בפרס הסרט הזר), "כל החיים לפניו", "פרה ראשונה", "הבמה של ראדה", "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד", "דיק ג'ונסון מת", "אני חושבת לגמור עם זה", "חרטות" , "ביל וטד בקצב המוזיקה" (יכול להחליף בשמחה את "הנשף" או.. "Music"? שו הדא?) ועוד רבים וטובים מידי כדי לפספס… במקום זה מה קיבלנו? "יומני האפאלצ'ים". 

ועדיין, מסתפקים במה שיש. ניתן רק לקוות שהגיוון והשינוי לא יהיה רק במועמדויות, אלא גם ובעיקר בניצחונות - ב-"גלובוס הזהב" ובבאים אחריו.

רשימת המועמדויות המלאה:

טלוויזיה:

סדרת הדרמה הטובה ביותר: "המנדלוריאן" (דיסני+), "הכתר" (נטפליקס), "ארץ לאבקראפט" (HBO), "אוזרק" (נטפליקס), "ראצ'ד" (נטפליקס).

הסדרה הקומית הטובה ביותר: "אמילי בפריז" (נטפליקס) "שיט'ס קריק" (CBC), "טד לאסו" (HBO), "הדיילת" (HBO ), "הגדולה" (הולו).

המיני סדרה הטובה ביותר: "גמביט המלכה" (נטפליקס), "המורדת" (נטפליקס), (HBO), "אנשים נורמליים" (הולו), "היית צריכה לדעת" (HBO), Small Axe" (BBC)".

שחקן ראשי בסדרת דרמה: ג'ייסון בייטמן ("אוזרק"), ג'וש אוקונור ("הכתר"), בוב אודנקירק ("סמוך על סול"), מת'יו ריס ("פרי מייסון"), אל פאצ'ינו ("ציידים").

שחקנית ראשית בסדרת דרמה: אוליביה קולמן ("הכתר"), ג'ודי קומר ("להרוג את איב"), אמה קורין ("הכתר"), לורה ליני ("אוזרק"), שרה פולסון ("ראצ'ד").

שחקן ראשי בסדרה קומית: דון צ'ידל ("יום שני השחור"), ג'ייסון סודיקיס ("טד לאסו"), ראמי יוסף ("ראמי"), יוג'ין לוי ("שיט'ס קריק"), ניקולס הולט ("הגדולה").

שחקנית ראשית בסדרה קומית: לילי קולינס ("אמילי בפריז"), קיילי קוקו ("הדיילת"), אל פאנינג ("הגדולה"), קתרין אוהרה ("שיט'ס קריק"), ג'יין לוי ("הפלייליסט של זואי").

שחקן ראשי במיני סדרה: ג'ף דניאלס ("The Comedy Rule"), יו גרנט ("היית צריכה לדעת"), אית'ן הוק (The Good" Lord Bird"), מארק ראפלו ("שומר אחי"), בריאן קרנסטון ("כבודו").

שחקנית במיני סדרה: אניה טיילור ג'וי ("גמביט המלכה"), שירה האס ("המורדת"), ניקול קידמן ("היית צריכה לדעת"), קייט בלנשט ("גברת אמריקה"),  דייזי אדגר ג'ונס ("אנשים נורמלים").

שחקן משנה במיני סדרה: דן לוי ("שיט'ס קריק"), ברנדן גליסון ("The Comedy Rule"), ג'ון בויגה ("Small Axe"), דונלד סאת'רלנד ("היית צריכה לדעת"), ג'ים פרסונס ("הוליווד").

שחקנית משנה בסדרת טלוויזיה: ג'יליאן אנדרסון ("הכתר"), הלנה בונהאם קרטר ("הכתר"), ג'וליה גארנר ("אוזרק"), אנני מרפי ("שיט'ס קריק"), סינתיה ניקסון ("ראצ'ד").

קולנוע:

סרט הדרמה הטוב ביותר: "מאנק", "משפט השבעה משיקגו", "Nomadland", "האב", "Promising Young Woman".

הסרט הקומי/מחזמר הטוב ביותר: "הנשף", "בוראט 2", "המילטון", "פאלם ספרינגס", "Music".

הסרט הזר הטוב ביותר: "Another Round" (דנמרק), "La Llorona" (גואטמלה), "כל החיים לפניו" (איטליה), "מינארי" (ארה"ב), "Two Of Us" (צרפת).

הבמאי הטוב ביותר: אמרלד פנל ("Promising Young Woman"), רג'ינה קינג ("לילה אחד במיאמי"), קלואי ז'או ("Nomadland"), ארון סורקין ("המשפט השבעה משיקגו"), דיוויד פינצ'ר (מאנק").

התסריט הטוב ביותר: ג'ק פינצ'ר ("מאנק"), קלואי ז'או ("Nomadland"), ארון סורקין ("משפט השבעה משיקגו"), כריסטופר המפטון ופלוריאן זלר ("האב"), אמרלד פנל ("Promising Young Woman").

השחקנית הטובה ביותר בסרט דרמטי: פרנסס מקדורמנד ("Nomadland"), ויולה דיוויס ("הבלוז של מא רייני"), אנדרה דיי ("ממשלת ארה"ב נגד בילי הולידיי"), ונסה קירבי ("קרעים של אישה"), קארי מוליגן ("Promising Young Woman").

השחקן הטוב ביותר בסרט דרמטי: צ'דוויק בוזמן ("הבלוז של מא רייני"), ריז אחמד ("Sound of Metal"), אנתוני הופקינס ("האב"), גארי אולדמן ("מאנק"), טהר ראחים ("The Mauritanian").

השחקנית הטובה בסרט קומי/מחזמר: קייט הדסון ("Music"), מריה בקאלובה ("בוראט 2"), מישל פייפר ("French Exit"), אניה טיילור ג'וי ("אמה."), רוזמונד פייק ("I Care A Lot").

השחקן הטוב ביותר בסרט קומי/מחזמר: סשה ברון כהן ("בוראט 2"), ג'יימס קורדן ("הנשף"), לין מנואל מירנדה ("המילטון"), דייב פאטל ("ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד"), אנדי סמברג ("פאלם ספרינגס").

שחקן המשנה הטוב ביותר בסרט דרמטי: סשה ברון כהן ("משפט השבעה משיקגו"), דניאל קלויה ("Judas and the Black Messiah"), ביל מאריי ("On The Rocks"), לסלי אודום ג'וניור ("לילה אחד במיאמי"), ג'ארד לטו (The Little" Things").

שחקנית המשנה הטובה ביותר: גלן קלוז ("יומני האפלצ'ים"), אוליביה קולמן ("האב"), ג'ודי פוסטר ("The Mauritanian"), אמנדה סייפריד ("מאנק"), הלנה זנגל ("חדשות העולם").