"גרזן קטן: חינוך" - תקווה בחשיכה

רבות דובר על קובץ סרטיו של הבמאי האנגלי סטיב מקווין ("12 שנים של עבדות", "בושה") על מאבק המיעוט השחור (הנע ממהגרים מג'מייקה ועד ניגריה) באנגליה ליחס שווה בצל גזענות מתמדת - "גרזן קטן" ("Small Axe"), אותם היוצר שחרר ל-"אמזון פריים" בדצמבר האחרון וכעת זמינים לצפייה ישירה בשירות הסטרימינג וב-"yes VOD". חמשת הסרטים הקצרים (בני שעה כל אחד), אותם כתב מקווין יחד עם אליסטיר סידונס וקורטיה ניולנד - "מנגרוב" ("Mangrove"), "רוק אוהבים" ( "Lovers Rock"), "אדום, לבן וכחול" ("Red, White and Blue"), "אלכס וויטל" ("Alex Wheatle") ו-"חינוך" ("Education") - זכו לביקורות משבחות מקיר לקיר ("רוק אוהבים" נבחר ל-"סרט השנה" של "Sight and Sound"), מועמדויות וזכיות בעונת הפרסים הארוכה בעולם (ג'ון בוייגה, מתהילת הטרילוגיה החדשה של "מלחמת הכוכבים", זכה על תפקידו כשוטר שחור צעיר ב-"אדום, לבן וכחול" בטקס "פרסי בחירת המבקרים" ו-"גלובוס הזהב", וכל זה לפני שהסדרה הגיעה לפתחי דלתותיהם של טקסי ה-"Independent Spirit Awards" ו-"האמי") אך גם לדיון מתמשך על אלו שבחרו להתעלם ממנו (ומדומיו - "השומרים" ו-"מדינת לאבקראפט" של HBO) עבור בחירות יותר קונבנציונליות, באמתלה שקשה לסווג אותו כסדרה או כסרט אחד ארוך (העיקר ל-"סניידר קאט" זה עבד). במרדף אחרי הסרטים החמים של התקופה וקלאסיקות נשכחות, "גרזן קטן" קצת חמק מבעד לידיי - זאת עד היום (ב'), בו בעודי מוטל מעט מותש וחולה על הספה, יצא לי לתפוס את הסרט האחרון בסדרה - "חינוך" - באחד ערוצי הסרטים של "yes". לאחר סיום הצפייה בו, אין ספק שההתעלמות הממסדית ממנו אינה אלא רק שיקוף של הבעיות שמציג מקווין בסדרה עצמה. 

"חינוך", בשונה משאר הסרטים בסדרה, המציגים אירועים יותר לוחמניים (בדומה למקביליו האמריקאים "משפט השבעה משיקגו" ו-"יהודה והמשיח השחור"), בוחר להתרכז בסיפור מעט אישי יותר עבור מקווין: כבן לאם מטרינידד ואב מגרנדה וכילד דיסלקטי שנזרק מבית הספר ושובץ בבית ספר שמסליל ילדי מהגרים לעבודות כפיים תחת השם המכובס "חינוך מיוחד", מקווין מציג ב-"חינוך" את סיפורו של קינגסלי סמית' (קניה סמית'), ילד להורים מטרינידד וגרנדה באנגליה של שנות ה-70, שלא מצליח לקרוא, מואשם על לא עוול בכפיו בתעלולי חבריו ונזרק מבית הספר לטובת בית הספר "המיוחד", שמפרסם את עצמו כ-"קודם כל בית ספר", אך בפועל מעסיק מורים שלא טורחים להגיע לשיעור ומראים יחס מזערי במיוחד לתלמידיהם ("מבחינתי תנדנד על העצים כמו בג'ונגל שהגעת ממנו, רק אל תשבור שום דבר", אומרת אחת האחראיות בבית הספר לקינגסלי המסכן שזה שואל מה עליו לעשות בהפסקה). חוסר היחס וההסללה לעבר עתיד חסר מוטיבציה ממשיך בחייו של קינגסלי, זאת עד שעיניה של אמו (שרלין וויט), המותשת משתי העבודות שהיא עובדת בהן כדי להחזיק את משפחתה על הרגליים, נפקחות הודות לעבודתן של שתי אקטיביסטיות עקשניות בקהילה המקומית - לידיה (ג'וזט סימון) ו-הייזל (נעמי אקי, "מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר"), שמתעקשות לסיים את שיטת ההסללה הגזענית הזו. 

בתור "קורבן" לשעבר של אפליה במערכת החינוך, וכאחד שנוכח לניסיונותיה לסווג את תלמידיה כ-"חכם" ו-"טיפש" תוך התעלמות מוחלטת מהפרעות הלמידה מהן סובלים חלקם, "חינוך" מכה קרוב ללב - לא משנה היכן הצופה נמצא. המחשבה שדווקא באמצעות חינוך קלוקל והסללה ניתן לדכא ולשלוט בציבור שלם היא מחשבה נוראית, אך היא מחשבה שקיימת עד ימינו אנו. מקווין לא מציג רק את עצמו או את חבריו כקורבנות של אותה התפיסה, אלא גם את "הוריו" כאלו ששוכנעו לחשוב שעבודת כפיים קשה היא עתידם היחיד, ואין להתלונן על כך. 

לסיכום הביקורת הקצרצרה הזו, סטיב מקווין מצליח - בזכות עריכה חדה ופסקול תואם - לגרום לצופה להבין בפחות משעה שאפליה והסללה הן לא בעיות תלויות מקום או מיעוט, אלא קיימות בכל מקום, בכל זמן, ומשמשות את האדם החזק לדיכוי החלש. וכמו האקטיביסטיות שמככבות בו, אולי גם "חינוך" יביא שינוי. 

רטרוספקטיבה: "בולוורת'"

יום הבוחר ה-198 למאה ה-21 כאן, ואיתו הגיעה דאגתי לגבי איזה סאטירה פוליטית אסקור כאן לכבוד המאורע. התשובה קשה: זה לא שאין מספיק פארסות פוליטיות מכל קצוות העולם ובכל עשור אפשרי - "המועמד" (1972), "בוב רוברטס" (1992), "בסוד העניינים" (2009), "החרצופים" (1996-2001), you name it - זה שהמציאות מתעלה אפילו על יצירות המופת. אנחנו חיים בעידן שבו נשיא ארה"ב לשעבר בילה את ארבע השנים שלו בבית הלבן בדיבורים לא קוהרנטיים על הורדת מים בשירותים וריקודים ספאסטיים, עידן בו ראש הממשלה שלנו - 12 שנה על כיסאו -ממליץ על ספרים בטיקטוק למצביעים עתידיים של שנת 2035 בעודו חומק מכתב אישום עצום ומפגיעת המגיפה, עידן שבו דיקטטורים אכזריים מתקבלים בכבוד מלכים ע"י חלק ממנהיגי העולם החופשי, בעוד השאר משקשקים מפחד מהם. אם כן, בעיה. עם זאת, סאטירה אחת די נשכחת צצה לי מול העיניים ותפסה את תשומת ליבי- זוהי "בולוורת'" ("Bulworth"), הקומדיה השחורה/סאטירה פוליטית אותה ביים, כתב (עם ג'רמי פיקסר), הפיק וכיכב בה וורן בייטי ב-1998, שלאחריה לקח הפסקה מהעמידה מאחורי המצלמה ל-18 שנה שלמות (עד ל-"ללא חוקים" ב-2016). מה מיוחד כל כך ב-"בולוורת'", סרט שעל פניו נראה היה שיכל להיעשות רק בשנות התשעים (ולווה בפסקול תואם) ונעלם מעל דפי ההיסטוריה הקולנועית? התשובה היא פשוטה - הוא חושף את האדישות האכזרית במשחק הפוליטי, שמלווה אותנו מאז המצאת השלטונות הדמוקרטיים.

"בולוורת'", אם לפשט בכמה שיותר את העלילה התזיזתית, מספר את סיפורו של ג'יי בילינגטון בולוורת' (בייטי), סנאטור דמוקרטי ותיק שעומד לבחירה נוספת בבחירות אמצע הקדנציה ב-1996. אממה - בולוורת' לא ממש אותו הפוליטיקאי חדור המטרה שהיה בעבר - להפך, הוא אובדני. לאחר שהוא מרגיש כי מכר את האידיאולוגיה שלו עבור הכיסא, בולוורת' מזמין חיסול על לא אחר מעצמו ומסדר לבתו הצעירה ביטוח חיים בשווי 10 מיליון דולר, לאחר שלא יהיה כאן יותר. ההקלה בכך שחייו עומדים להסתיים מזמינים בולוורת' חדש וחסר מעצורים, שאומר את כל האמת הכואבת בפנים - זאת עד מפגש מקרי עם נינה (האלי ברי, בתפקיד נורמלי סוף סוף), צעירה שחורה ונאה שהופכת את מאבקו של בולוורת' לראפ טעון גזעית ולא מתפשר ואת משאלת המוות של הסנאטור לאורחת לא רצויה בחייו. "בולוורת'" החל את מחזור חייו כשלבייטי עלה רעיון בסיסי בתחילת שנות ה-90 (לא הרבה אחרי שסיים את עבודתו על סרטו הקודם ופורץ הדרך "דיק טרייסי") על אדם דכאוני המזמין חיסול על חייו עבור ביטוח חיים יקר, עד שהוא מתחרט כאשר הוא מתאהב מחדש. אולפני "פוקס המאה ה-20" אישרו לשחקן את ההצעה הראשונית, ובייטי - בסיוע כותבים כגון פיקסר, ג'יימס טובאק ("באגסי"; שמו של טובאק מאז נקשר לפרשיית הטרדות מיניות חמורה) ו-ארון סורקין (שלפי השמועות, שכתב לחלוטין את התסריט) - החליט למקד את העלילה במרכז הג'ונגל הפוליטי של אותן השנים. "בולוורת'" התברר כפרוייקט יקר לליבו של בייטי, והתוצאות מראות זאת - החל מדקותיו הראשונות, הסרט פוסח על ההקדמה המעייפת שהייתה מתבקשת בסרט שכזה, ומכניס אותנו ישר לעולמו של הסנטור האומלל, שלאחר שבירתו הנפשית והפיזית (עם מחסור רציני בשעות שינה ובתיאבון) הופך לאדיש לגמרי לשרשרת העסקנים והיועצים הפרלמנטריים (בראשם אוליבר פלאט בתפקיד לפנתיאון כדניס מרפי שמנסה להחזיק את כל האופרציה המתפרקת בידיו ולהרוויח ממנה גם הוא) שנכנסים ויוצאים מחדרו, שבוי לגמרי ב-"קסמה" של הטלוויזיה בחדרו, זו שהוא מרגיש שהובילה אותו לאיבוד הערכיות שבה הוא נמצא. מכאן והלאה, בייטי רץ - לעיתים ליטרלי - לאורך כל הסרט בכריזמה מהפנטת, בעודו יורה חרוזים מביכים, לובש בגדי סחבה ובעיקר מזכיר כמה מיושן הוא כאשר הוא מנסה לשיר ראפ. אבל רק בייטי יכול היה לגרום לקונספט כזה מגוחך להצליח - כאשר הוא מתחיל ב-"פואטרי סלאם" שלו ואמרותיו על חוסר ההיגיון הבסיסי בשוני במעמדות השונים של הגזעים בעולם, אנו ישר קמים מהכיסא ומסכימים בשמחה איתו, כפי שהדמוית בסרט שצופות בו עושות. כאשר הוא ניגש לשכונת עוני שחורה ורואה בחוסר צדק שנעשה ע"י שוטרים לבנים מול ילדים שחורים, אנחנו לא יכולים שלא להרגיש את הלב נחמץ כאשר אנחנו מבינים שהוא ראה את הבעיה "המיינסטרימית" כעת כבר לפני 22 שנה. הקונטרסט העצום בין המילים הכואבות שיוצאות מפיו של בייטי/בולוורת' מול הצורה המגוחכת שבה הכל מוצג מראה לנו שלעיתים כל מה שחשוב הן המילים עצמן, לא העטיפה הפופוליסטית.

בייטי, שהיה מעורב בעצמו בפוליטיקה האמריקאית עוד משנות ה-60 וחבר לאייקונים היסטוריים כדוגמת רוברט קנדי, טען לאחר מכן כי ניגש לסרט מהזווית הפוליטית כי הרגיש ש-"הפוליטיקה נהייתה תלויה מידי בסקרים ותרומות כשהיא מאבדת את עמדותיה על הנושאים שחשובים באמת". הוא לא ידע שהמציאות הצינית ש-"בולוורת'" מציג תהפוך זמן לא רב לאחר מכן למציאות אותה כולנו חיים. לראייה, רק אמש סיימה הסאטירה "מותק בול באמצע" את ריצתה ב-"כאן 11", והצטרפה לעבודתו האחרת של שמואל הספרי - "פולישוק" - בהצגת המערכת הפוליטית כגוף סגור ומלוכלך שניזון רק מאינטרסים פנימיים של גופים רבי עוצמה, אך "מותק" הקצינה זאת. ע"י הכנסת אלמנט "הלייב" לתוכנית, עם חברה זיף שמתעד בשידור ישיר את כל הקומבינות שהח"כית הצעירה עדה אליהן, הספרי מציג את הפוטנציאל לחשוף את הפוליטיקה המושחתת במערומיה. כך גם עשה בייטי בפארסה המנותקת מהמציאות כביכול שהוא מציג ב-"בולוורת'", שלמעשה חושפת איך חוסר הזדמנויות למיעוטים היא הדיכוי הטוב ביותר להתעוררתם הפוליטית, ואיך דימוי המפחיד של "הפשע השחור" (שמיוצג כאן ע"י הגנגסטר L.D., אותו מגלם דון צ'ידל הצעיר) שמשתמש בילדים כמגנו האנושי אינו שונה כלל מהממשל האמריקאי, ששולח כביכול את בניו ובנותיו לקרב כדי להגן על מדינתם אך בפועל מקריב אותם כדי לחלץ את עצמו מהבוץ הדיפלומטי אליו נכנס. אבל למה ללכת כל כך רחוק? כששרה קוראת למצביעים שלא מצביעים למפלגתה - מפלגת השלטון - "מיזנתרופים", כשנדמה שראש הממשלה מרוויח מאדישות העם כלפי ההליך החשוב ביותר במדינה דמוקרטית, כשגורמים בינלאומיים רבי כוח מתערבים בבחירות שלא בארצם - אי אפשר שלא להרגיש ש-"לשלוף בולוורת'", כפי שהנשיא לשעבר ברק אובמה הציג זאת בשיחות אישיות ב-2013 כשהרגיש את עצמו "מתברגן" בתפקיד, נחוץ מידי כרגע. 

"מותק בול באמצע". מה השתנה ב-22 השנים הללו? קרדיט: "כאן 11".

לסיכום, "בולוורת'" הוא אירוע חד-פעמי, ולכן - למרות מועמדותיו בשעתו לקטגוריות שונות בטקסי "גלובוס הזהב" וה-"אוסקר" - היה קל לראות אותו נשכח בעבור משהו יותר על-זמני, או יותר ניתן לעיכול. אבל כפי כשכל ילד יודע, אין לשפוט ספר לפי כריכתו, ומתחת למעטה הגיחוך שחובש על עצמו בייטי בתפקיד בולוורת', מסתתרת ביקורת נוקבת על משחק הריאליטי אליו הפכה הזירה הפוליטית, בעודה ממשיכה להפריד ולפלג בין חלקיה השונים - אך ורק עבור מטרות רווח אישיות. אחתום במילותיה של עורכת הדין הנודעת ופעילת זכויות האדם האמריקאית פטרישיה ג'יי וויליאמס, שלאחר שצפתה בסרט לא פחות משלוש פעמים, אמרה זאת: "'בולוורת'' הוא אינו על גזע לבדו; ליתר דיוק, זה על צומת הדרכים בין גזענות לבין הבדלי המעמדות ההולכים והגדלים באמריקה". 

"הפלקון וחייל החורף" - תרפיה באקשן

סוף השבוע האחרון סומן ע" יציאתם של שני אירועים גדולים בעולם גיבורי העל: הפרוייקט החדש של DC - הגרסה השנויה במחלוקת ובמקביל המצופה כל כך של הבמאי זאק סניידר ל-"ליגת הצדק" (2017) - "ליגת הצדק: גרסת סניידר" ("Zack Snyder's Justice League"), שעלתה ברחבי העולם ב-HBO Max ואצלנו ב-yes VOD, והסדרה החדשה מבית מארוול "הפלקון וחייל החורף" ("The Falcon and the Winter Soldier"), שעלתה ל-"דיסני פלוס" (שלא זמין בארץ לעת עתה) ותרוץ במשך שישה פרקים עד אמצע אפריל. מבין השניים, קל להניח ש-"ליגת הצדק" תהיה המוצר הרציני והשאפתני יותר (בכל זאת, 4 שעות סרט - מינימום "קליאופטרה") ואילו "הפלקון וחייל החורף" יהווה את האקשן הטיפשי שנחוץ מידי פעם בחיינו, במיוחד אחרי הניסוי הייחודי והמצליח שהייתה "וונדה-ויז'ן". האמת, אם לצטט את נפתלי בנט, הפוכה: בעוד "ליגת הצדק" ממשיכה להוכיח את החשיבות העצמית הנפוחה של סניידר וה-DCEU (למרות הביקורות המשבחות, כי בואו נודה - גם "סברי מרנן פוגשים את באטמן" יותר טובה מהגרסה המקורית) ומתרכזת באלים מיתולוגיים מיוסרים ואילו "הפלקון וחייל החורף" אמנם מציגה אקשן משובח בפרקה הראשון (באמצעות סצנת פתיחה מלהיבה שמתאימה לסרט עתיר תקציב, שמעלה את השאלה - האם הקו הדק בין הטלוויזיה לקולנוע היטשטש לחלוטין?) אבל מבלה את שאר זמנה בחקירה מעמיקה ואף פסיכולוגית של שני גיבוריה, וכך ממשיכה את הקו ש-"מארוול" רוצה להעלות (לפעמים בהצלחה, ולפעמים בפחות) לדיון - גיבורי על הם אנשים מן השורה, כמוני-כמוך. גם הם צריכים שקט.

"הפלקון וחייל החורף" מתרכזת במעלליהם של שניים משותפיו הקרובים ביותר של קפטן אמריקה - סאם וילסון/"הפלקון" (אנתוני מאקי; "מטען הכאב", "פחמן משודרג") ו-ג'יימס "באקי" בארנס/"חייל החורף" (סבסטיאן סטאן; "להציל את מארק וואטני", "אני, טוניה") - בעולם שלאחר ה-"בליפ", החזרתם של חצי מאוכלוסיית העולם לחיים ב-"הנוקמים: סוף המשחק" (2019) לאחר שת'אנוס האכזר העלים אותה בסוף "הנוקמים: מלחמת האינסוף" (2018), ופרישתו של סטיב רוג'רס AKA קפטן אמריקה מהתפקיד לטובת חיים רגילים לצד אהובתו פגי. בעוד איומים חדשים עדיין קמים ובאים, התוכנית חוקרת את רצונותיהם וכאביהם הגדולים ביותר של השניים, ושל העולם ההרוס ככלל - פעולה שכמעט ולא קרתה בכל סרטי מארוול הקודמים, בהם גיבורי העל המשניים, כמו בני האנוש הרגילים ביקום זה, נדחקו הצידה לטובת פיתוח הדמויות המרכזיות (איירון מן, קפטן אמריקה, ת'ור וכו'...) ונקראו לדגל רק שיש רשע חדש להילחם בו. "היה לי קצת רגע של רוגע בווקאנדה. חוץ מזה, רק עברתי מקרב אחד לשני במשך 90 שנה", טוען באקי בעודו ישוב על ספת הפסיכולוגית בסשן טיפול שהקנתה לו ממשלת ארה"ב, לאחר שחננה אותו מפשעיו כ-"חייל החורף" שטוף המוח - פשעים שרודפים אותו שוב ושוב בלילות. כנ"ל לגבי סאם, שדמות המנטור הגדולה שתמיד העריץ נעלמה וכך הוא נותר עם המגן שהעניק לו והמותג שהוא נקרא למלא - אותו מותג שלא הוא, ולצערו, גם לא החברה האמריקאית חושבים שהוא צריך להפוך אליו - לא בשל כישוריו, חס וחלילה (אלו מוצגים לנו בצורה מופלאה בסצנת הפתיחה), אלא בשל צבע עורו בחברה גזענית.

אתם בוודאי שואלים את עצמכם - קצת קשה להרכיב מכך סדרה, נכון? זה לא "חוק וסדר". אז זהו, שזה מרגיש כמו משב רוח מרענן לפתוח פצעים ישנים בז'אנר שחוק. כותב הסדרה מלקולם ספלמן ("אימפריה") טען ברעיון כי ניגש לסדרה כדי לעשות "צדק" עם שתי הדמויות, וכי "אין אפשרות להפוך את באקי וסאם לאמינים אם אנו לא מתייחסים לטראומה שעבר הראשון ולעובדה שהשני הוא שחור", והתוצאה בהתאם. כמה פעמים בפרנצ'ייז שובר קופות פגשתם בגיבורי על שניגשים לבנק בשביל לסדר את העניינים הכלכליים של משפחתם ונתקלים בסירוב כי הם גיבורי-על, איזו הכנסה קבועה יש להם בכלל? או בגיבור על עם פוסט-טראומה שמנסה את מזלו בעולם הדייטים האינטרנטי? או באחד שתוארו נלקח ממנו רק כי הוא שחור, לטובת לבן מפוקפק? כנראה שלא הרבה. כמובן, אני לא אתעלם מניסיונות עבר לקרקע את הדמויות המיתיות האלה ("The Boys" היא דוגמה מעולה לכך), אבל הצבתן באותן הסיטואציות כמונו, באותו העולם שבור כמונו - אחד מוכה מגיפה, השני מוכה תמותה - עם אותן הבעיות שאנו מנסים לטאטא שוב ושוב מתחת לשטיח כי הן "פוגעות בשלמותינו" נותנות לנו פן הזדהות אחר כשאותו הגיבור שוב עף לשחקים להציל את היום. כי הוא ואנחנו לא חושבים באותו רגע רק על האיום החדש, אלא על גם החשבון בבנק, הבדידות הכואבת והאהבה שנעלמה לה פתאום. 

כמובן שאין בכך להגיד ש-"פלקון וחייל החורף" היא ניסיון מושלם בסדרה טלוויזיונית - חבלי הטבור עדיין נראים, בין אם זה בהחזרת הקלישאה העייפה על "הנבל האקו-טרוריסט" בעולם שבו אנשים עם מודעות סביבתית צריכים לקבל יחס של מלכים (אחד מהדמויות אף אומר שרבים מזדהים עם האידיאולוגיה "המאיימת") או פשוט בפורמט היותר קטוע שלה, לעומת הפורמט "הסגור-בתוך הפרק" של "וונדה-ויז'ן". אבל אולי כאן עומד ההבדל הגדול ביותר בין שני היציאות הטלוויזיוניות האחרונות של מארוול - למעשה, בדומה להבדל בין "חזרות" ל-"אחד על אחד", ששודרו צמוד אחת לשנייה ב-"כאן 11" מוקדם יותר השנה: בעוד ש-"חזרות" הייתה האטרקטיבית יותר, זו שהמציאה משפטי מחץ ודמויות כובשות, "אחד על אחד" הייתה איטית יותר, יותר בשוליים, פחות נוצצת - אך בסופו של דבר, שתיהן נגעו בבדידות ובצער האנושי בסביבות שלא נהוג לעשות זאת (התיאטרון/הדימוי החברתי). כנ"ל לגבי "וונדה-ויז'ן" ו-"הפלקון וחייל החורף" - בעוד שאחת קורנת ממרחקים, השנייה מתענגת באפרוריות שלה - אך שתיהן נוגעות בעצבים חשופים בעולם שבור.

לסיכום, "הפלקון וחייל החורף" עוד תספק אקשן טיפשי וכיפי, רעים חסרי גבולות והופעות אורח גדולות מהחיים (קווין פייגי, נשיא "מארוול", כבר הבטיח שהתוכנית תשמש כבסיס לשלושה פרוייקטים עתידיים של החברה) - אבל הדבר השאפתני ביותר שהיא עושה בפרק הפתיחה שלה הוא המודעות לעולם שבו היא נמצאת. לא היקום המדומיין שבו היא מתרחשת, היקום הכאוב בו היא משודרת. 

"יהודה והמשיח השחור" - הגזענות מותחת

אולי זה יהיה נושא למחקר מקיף בעתיד ששמותיהם של חוקרי קולנוע מנוסים יהיו חתומים עליו, אולי זה רק אני שמגזים עם ההשערה - אבל ניתן ורצוי למתוח קו ישיר בין כל הסרטים "השחורים" של 2020/1 (לחלקם נערכו פריימרות במהלך 2020 אז זכו להפצה מסחרית רק ב-2021), הגדולים והקטנים - "הזהב של נורמן" (ספייק לי), "הבלוז של מא רייני" (ג'ורג' סי. וולף), "לילה אחד במיאמי" (רג'ינה קינג), "הבמה של ראדה" (ראדה בלאנק), "מלקולם ומארי" (סם לוינסון, יוצא הדופן כאן - יוצר יהודי ולא שחור, מה שאולי הקשה עליו בהליך והוליד את הסרט הקלוקל הזה) וכעת, גם "יהודה והמשיח השחור" ("Judas and the Black Messiah"; שאקה קינג) - כולם עוסקים בחופש ומה שמונע אותו, אך מנקודות מבט שונות לחלוטין - "נורמן" הוא החופש להחליט על מהלך חייך, או אפילו על המטרות עליהן אתה נלחם; "ראדה" ו-"מלקולם ומארי" הוא החופש ליצור אומנות ללא תיוג מיידי של הסוג אותו אתה יוצר; "מא רייני" הוא על הבעלות שלך על הקול האומנותי שלך גם כשאתה בן מיעוטים, ואילו "לילה אחד במיאמי"שואל האם חופש זה הוא מספיק כדי לסייע לבני קהילתך בדרישתם לשיוויון או שמא זה צעד קטן ואנוכי? "יהודה והמשיח השחור" מרכז את כל השאלות הללו, ומוסיף שאלה נוספת - האם יינתן לי ביום מן הימים את החופש להפסיק לחשוש מבני עמי? 

"המשיח השחור", אותו ביים שאקה קינג (שזהו סרטו השני בלבד) וכתב יחד עם וויל ברסון והאחים לוקאס (קני וקית'), מתחקה אחר פרק פחות נודע בתולדות המאבק השחור בארצות הברית - החדרתם של סוכנים שחורים סמויים ע"י ה-FBI לשורות ארגון "הפנתרים השחורים" הרדיקלי, והפלתו מבפנים. פרד המפטון (המגולם ע"י השחקן הבריטי דניאל קאלויה, מתהילת "תברח" ו-"הפנתר השחור"), ראש סניף המפלגה בשיקגו ומהפכן נודע משל עצמו, היה בן 21 בלבד כשיחידה של משטרת שיקגו - בשיתוף עם הבולשת - פשטה על ביתו ורצחה אותו ב-4 לדצמבר, 1969. המידע על רצונותיו של המפטון ועל הנעשה בתוך הסניף האקטיביסטי הגיעו לידי ה-FBI בעזרת הסוכן הסמוי שלהם, גנב מכוניות שחור וצעיר בשם ביל או'ניל (לקית' סטנפילד, שכיכב לצד קאלויה ב-"תברח" והותיר חותם על המסך הגדול והקטן גם ב-"סליחה על ההפרעה", "יהלום לא מלוטש" ו-"אטלנטה"), שהופעל ע"י מפעילו הישיר רוי מיטצ'ל (ג'סי פלמונס הנהדר; "פארגו", "אני חושבת לגמור עם זה") "החביב" ובעקיפין, ראש הבולשת הנודע לשמצה ג'יי אדגר הובר (מרטין שין). א'וניל אט אט מתחרט על הרגע בו הסכים להצטרף לשורות ה-FBI ואת זיקתו לכסף, כאשר הוא חש אהדה ל- ובמקביל פחד מהמפטון, שמצידו מנסה לגשש באפלת תא הכלא בו הוא שוכן מהי מורשתו אותה הוא מותיר לצאצאו הקרב ובא, ולזוגתו הטרייה דבורה ג'ונסון (דומיניק פישבק, "השנאה שנתתם"). 

דמותו הטראגית של פרד המפטון הופיעה בעוד סרט עטור שבחים השנה - דרמת בית המשפט המסעירה של אארון סורקין, "משפט השבעה משיקגו", שם גולם ע"י קלווין האריסון ג'וניור ("פנים רבות לאמת", "Waves") אך רק למספר סצנות קצרות, שבהן שומש לייעץ לבובי סיל (יאיא עבדול-מאטין השני; "אקווהמן", "השומרים"), מנהיג המפלגה כולה ונאשם על לא עוול בכפו במשפט, ולבסוף במותו לעוד נדבך מכאיב במסע שעובר סיל. קינג, לעומת זאת, בורא את המפטון כמנהיג נערץ וכריזמטי משל עצמו, ובדרך זונח את תבנית הסרט הביוגרפי הצפויה ממנו אך הקלישאתית באותה מידה (התסריט של האחים לוקאס כבר הוצע לחברת ההפקה "A24" ב-2016, כשהגרסה המקורית שהחלה לצאת לפועל בוימה ע"י פ. גרי גריי - שייותר ידוע בזכות סרטי "מהיר ועצבני" מאשר דרמות רציניות - וכיכב בה ג'יידן סמית', בנו של… רק אחרי שגרסה זו פורקה, האחים לוקאס החלו בהפקת "המשיח השחור" שאנו מכירים כיום) ובוחר במותחן בו הגזענות היא האימה שאורבת לגיבוריו. קינג משתמש לא רק בהופעותיהם המהפנטות של קאלויה וסטנפילד בשביל לזרוע חשש ומתח בצופיו, אלא גם דרך שותפיו ליצירה - מהצילום הצר והמנוכר של שון בוביט (שותף ותיק של הבמאי הבריטי סטיב מקווין - "12 שנים של עבדות", "בושה" ועוד…) ועד פסקול הג'אז המרתיע של מארק אישם וקרייג האריס (שני נגני ג'אז מוכשרים משל עצמם) שמחליף בקלילות את הפסקול הסימפוני והפומפוזי שאנו כה רגילים לשמוע בסרטים שכאלה. העובדה גם שכל צוות ההפקה שעבד על "המשיח השחור" הוא למעשה שחור בעצמו מגבירה את התחושה שהסרט נעשה מתוך נקודת מבט אישית כואבת, מעין טענה של הקהילה השחורה - "חיינו עדייו בסכנה בכל רגע חולף, הן מאלה שאמורים לשמור עלינו והן מאלה שמחשיבים את עצמם כחברינו".

מה שמוביל אותי להופעה הכמעט דואלית של דניאל קאלויה ולקית' סטנפילד, שנדמה כי שני דמויותיהם הם אותו האדם, רק מצדו האחר. קאלויה כהמפטון הוא האדם ששואל את עצמו האם אידיאולוגיה חתרנית מורכבת רק ממילים ריקות ומהקרבות שרק הוא יאלץ לשלם עבורן, או מקהילה אמיתית שהוא בונה ומגבש לאחת, ואילו סטנפילד כאו'ניל תוהה אם הוא הצד החושש  והאינטרסנט שמוכן להקריב על המזבח את חבריו ואמונתו, או שמא הוא פשוט אחד שלא מאמין ברדיקליות, לא משנה אם היא באה גם מהקהילה שלו, וכי מהחברות עם האדם הלבן או "החזיר המשטרתי" ניתן להרוויח ולהתקדם הרבה יותר מאשר ללכת איתו ראש בראש. כך על פני השטח - המפטון הוא אכן "ישו השחור", המושיע הטהור של בני המיעוטים , ואו'ניל הוא "יהודה איש קריות", שחותר תחתיו וזומם להפילו יחד עם אויביו הגדולים - אך הסרט מפרק את התפיסה הדיכוטומית הזו, ומראה לנו כי כל אחד מהשניים רוצה להחליף את תפקידו ש-"נחת עליו משמיים" עם האחר. אז אתם בטח חושבים כרגע, "טוב אולי אנחנו מעט ציניים, אבל אפשר כבר לדבר על אוסקר עבורם נכון?" - אז זהו שכן, אבל בצורה די מעוותת. אחרי שחברת "וורנר ברוס", שהפיקה והפיצה את הסרט בשירות הסטרימינג שלה "HBO Max", החליטה להריץ בעונת הפרסים הנוכחית את קאלויה בקטגוריית שחקן המשנה ואת סטנפילד בקטגוריית השחקן הראשי (החלטה תמוהה משל עצמה בשל התפקיד המשותף שלהם, אבל עוד רגע ניגע גם בזה) ואחרי שקאלויה זכה רק לפני מספר שבועות ספורים בקטגוריית שחקן המשנה בטקס פרסי "גלובוס הזהב" על תפקיד זה, פיות רבות נשמטו בשני האחרון (15.3) למראה ההחלטה המוזרה של האקדמיה האמריקאית לקולנוע להעמיד את שני הכוכבים בקטגוריית שחקן המשנה בטקס "האוסקר" הקרב, ולמעשה להתעלם לחלוטין מעל המסע שעשו השניים בקטגוריות שלהן במהלך עונת הפרסים. האם חברי האקדמיה טוענים שאין שחקן מוביל בסרט? אם כן, למה לא להעמיד את השניים בקטגוריית השחקן הראשי? האם האקדמיה חושבת שגם קאלויה וגם סטנפילד רק תומכים באיזה ישות גדולה יותר בסרט? ואם לא, אז מי כן נחשב הראשי כאן - ג'סי פלמונס? (לא שיש לי בעיה עם זה, אבל אם כבר עבור "אני חושבת לגמור עם זה", שקיבל את הכתף הקרה המלאה מחברי האקדמיה)… או אולי השאלה הגדולה היא בכלל - האם אני וחברי האקדמיה בכלל ראינו את אותו הסרט? שאלות רבות ללא תשובות, אבל גם הכרה חלקית חשובה לא פחות. 

לסיכום, "יהודה והמשיח השחור" מסכם את 2020, שהביאה את המאבק השחור בארה"ב לקדמת הבמה, עם סיפור בן יותר מ-50 שנה על רדיפה משטרתית אחרי מהפכן "מסוכן" והפלתו הטראגית - סיפור שבססיסו מתחבר לתחושת הפחד והאימה שהוציאה מאות אלפי מפגינים שחורים לרחובות בערי אמריקה בקיץ האחרון. גזענות אינה עניין רק של מניעת שיוון, היא גם עניין של מניעת החופש לביטחון אישי. 

המועמדויות לטקס האוסקר ה-93 - נחמא פורתא

 

נראה שפרסי האוסקר לשנת 2021 הולכים להיות מגוונים במיוחד, אולי המגוונים ביותר מזה שנים - בין ציוני הדרך הגדולים שיצאו מהכרזת המועמדויות לאוסקר ה-93 במספר היום (ב') אפשר למצוא: שתי במאיות מועמדות (אמרלד פנל עבור "Promising Young Woman" ו-קלואי ז'או עבור "נומאדלנד") בקטגוריית הבימוי, המספר הגבוה ביותר של נשים שאי פעם היה מועמד בקטגוריה (עד כה, רק חמישה נשים בכל 93 שנות הטקס הגיעו למעמד המכובד). אם אחת מהן תנצח, היא תהיה השנייה בלבד לעשות זאת אחר הזוכה היחידה עד כה, קת'רין ביגלו (על "מטען הכאב" ב-2009); תשעה מהמועמדים והמועמדות בקטגוריות המשחק הם/ן בני מיעוטים. ההישג הזה מלווה בפעם הראשונה ששני שחקנים ממוצא אסייאתי מועמדים בקטגוריית המשחק (סטיבן יון, קוריאני-אמריקאי, עבור "מינארי" ו-ריז אחמד, פקיסטאני-אנגלי, עבור "Sound of Metal") ובהפיכתה של השחקנית ויולה דייויס, שמועמדת השנה עבור תפקידה ב-"הבלוז של מא רייני", עם מועמדותה הרביעית לשחקנית השחורה שהועמדה הכי הרבה פעמים לטקס, ולשנייה בלבד שהועמדה פעמיים לקטגוריית השחקנית הראשית; צ'אדוויק בוזמן המנוח, שהלך לעולמו באוגוסט האחרון, וכיכב השנה גם ב-"הזהב של נורמן" ו-"הבלוז של מא רייני", הועמד בקטגוריית השחקן הטוב ביותר על תפקידו ב-"מא רייני" ובכך הפך למועמד השביעי בלבד בהיסטוריית הטקס שהועמד לאחר מותו (רק שניים מתוך הסטטיסטיקה הזו זכו - פיטר פינץ' עבור "רשת שידור" ב-1976 והית' לדג'ר עבור "האביר האפל" ב-2008); העמדתו המפתיעה של תומאס ויטנברג בקטגוריית הבימוי הדני עבור עבודתו על הסרט Another Round" ("Druk")" וסיכויו הגדולים של הסרט לזכות בפרס הסרט הזר הטוב ביותר יתנו לדנמרק את ניצחונה הרביעי בלבד בהיסטוריית הטקס, כאשר מועמדותם השנייה בלבד - "Be Dear to Me" ב-1957 - הייתה לפעם הראשונה שמדינה כלשהי שלחה לטקס סרט בבימוי אישה; וכמובן, אי אפשר לא לציין את מועמדותו של הסרט הקצר הישראלי "עין לבנה", שיצרו תומר שושן ושירה הוכמן בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר, כאשר הוא עוקף את סרטו הקצר והמדובר של פדרו אלמדובר, בכיכובה של טילדה סווינטון - "The Human Voice".

אבל הנה מגיעה הכוכבית, וזוהי למעשה הבעיה החמורה ביותר של התקדמות האוסקר בשנים האחרונות - היא תמיד מלווה בכוכבית, שמזכירה שניתן היה לעשות יותר, שעוד בחירות ארכאיות היו יכולות להישאר על רצפת העריכה, לדוגמה: ההתעלמות מיוצרים שחורים - כדוגמת ספייק לי ("הזהב של נורמן"), רג'ינה קינג ("לילה אחד במיאמי"), שאקה קינג ("Judas and the Black Messiah") וג'ורג' סי וולף ("הבלוז של מא רייני") שסרטיהם אכן מועמדים בקטגוריות הבכירות (בייחוד "Judas" ו-"מא רייני", שמועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, בין היתר), ומניעת מועמדויות פרסונליות עבורם; הדרת סרטים איכותיים ופורצי דרך מקטגוריית הסרט הטוב ביותר, אולי בשל עיסוקם בנושאים כאובים ולא קונבנציונליים - כדוגמת "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד", שנגע בסוגיית ההפלה הסבוכה בארה"ב; "העוזרת האישית", שעוסק מקרוב בסביבה רעילה, בדומה לאלו שעוררו את גל "מי טו"; ו-"הזהב של נורמן", שחודר להלומי הקרב השחורים של מלחמת וייטנאם, שסיפורם לא סופר בהיקף שכזה מאז פרוץ המלחמה (ושכוכבו, דלרוי לינדו, היה בראש טבלת ההימורים לקטגוריית לשחקן הטוב ביותר עוד מצאת הסרט וסיים מבחוץ לרשימה הנכספת היום). לשם כך הרחיבה האקדמיה לפני מספר שנים את מספר הסרטים שיכולים להיות מועמדים לקטגוריית הסרט הטוב ביותר - מחמישה לעשרה - כך שאין אפילו מקום לתירוץ כאן; והדחיפה שנתנו חברות ההפקה הגדולות - בייחוד "נטפליקס" - לסרטים יותר "לבנים" על חשבון סרטים יותר "שחורים" ונועזים, לדוגמה: "מאנק", שזכה למספר המועמדויות הגבוה ביותר בטקס השנה - 10, מול "הבמה של ראדה" או שוב "הזהב של נורמן", שזכו למספר מועמדויות זעום או אפילו אפסי, במקרה הראשון. אגב, אין לי בעיה ספציפית עם "מאנק", אדרבא - הוא אפילו מככב בחמשת הסרטים האהובים עליי מהשנה שעברה - אבל הבעיה כאן חמורה ואמיתית. 

וכך, אי אפשר שלא להסכים עם טור דעה שכתב לפני שעות ספורות פיטר בראדשו, מבכירי מבקרי הקולנוע בבריטניה ושכרגע מועסק ע"י "הגארדיאן" (שסרט בהפקתו מועמד לקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הקצר הטוב ביותר - "קולט"), שבו טען הכותב כבר מהכותרת "פרסי האוסקר אינם רדיקליים כפי שהם תופסים את עצמם". אכן, זה צעד גדול, אבל נדמה שזה אולי מדובר כאן יותר מידי ב-"נחמא פורתא". 

"טום וג'רי": סתום וגנרי

הביטוי "כמו חתול ועכבר" כנראה קיים כבר מאות שנים, אבל מי שסייע לקבע את הסטיגמה הנושנה על האויבות המרה בין שני המינים הוא כנראה אחד מהצמדים המצויירים הגדולים ביותר של כל הזמנים, טום וג'רי. מאז הופעת הצמד חובב האלימות מבית "האנה ברברה" ב-1940, הופיעו החתול והעכבר ב-164 סרטים קצרים שונים, 5 סדרות שונות ולא פחות מ-13 סרטי DVD/וידיאו בין השנים 2001 ל-2017, שנעו בין מעולים ("טום וג'רי: טבעת הקסמים") לבין ביזאריים לחלוטין ("טום וג'רי:  צ'ארלי בממלכת השוקולד") - אך לטום וג'רי הייתה גם נוכחות קולנועית ותיקה. כבר ב-1945, ג'רי הקטן ריקד לו לצד לא אחר מג'ין קלי, במחזמר הקולנועי "הרימו עוגן" ("Anchors Aweigh") ויצר את אחת הסצנות הנודעות ביותר של סרטי ה-"טכני-קולור" (ג'רי החליף עכבר מפורסם אחר - מיקי מאוס - לאחר שיוצרו המיתולוגי סירב להשאילו לסרט של חברת MGM). יותר מ-40 שנה עברו, ואת כפפת האנימציה/לייב-אקשן מרים שוב רוברט זמקיס, ויוצר את הסרט הטוב ביותר בכיכובן של דמויות מצויירות קלאסיות, "מי הפליל את רוג'ר ראביט". כולם בתעשייה מתקנאים בלהיט העצום, ומחליטים לגייס את מיטב כוכבי הוליווד לצד השמות החמים ביותר בעולם האנימציה - מניסיונות מוצלחים למדי אך נשכחים (כדוגמת "לוני טונס: חוזרים לאקשן" מ-2003) ועד יצירות שעד היום דנים עליהן בבית הדין הגבוה לצדק בהאג ("הדרדסים" מ-2011, "אלווין והצ'ימפאנקס" מיותר מידי שנים של המשכים). המגמה עלתה, שכחה ואז עלתה שוב, אך משום מה חברינו האהובים טום וג'רי די פספסו את הטרנד - לא רק שמחזיקי הזכויות על הצמד סירבו להצעה להשתתף ב-"רוג'ר ראביט", ב-1993 הם יצאו עם הסרט הקולנועי הרשמי הראשון לטום וג'רי, "טום וג'רי: הסרט". לא רק שם הסרט היה חסר השראה, אלא הסרט כולו, שכמעט ולא הבין כלל מה עובד בצמד - מלאפשר להם לדבר (טאבו גדול בפרנצ'ייז האילם, מלבד קטעי שירה פה ושם) ולהפוך אותם לכוכבי ברודווי בשקל. לאחר הכישלון הקופתי והביקורתי, הצמד חזר למה שהוא יודע לעשות הכי טוב - להיכנס למכשיר DVD - אך החודש, יותר מ-80 שנה לאחר הופעתם הראשונה וכמעט 30 שנה מאז סרטם האחרון, טום וג'רי חוזרים למסך הגדול (או שוב הקטן - "HBO Max", אבל זה לדיון אחר) ב-תאמינו או לא- "טום וג'רי" ("Tom & Jerry"). התוצאה? בואו נגיד ש-"רוג'ר ראביט" נתן יותר זמן וטיפל יותר יפה בטום וג'רי, מאשר "טום וג'רי". 

טום וג'רי לצד ג'ין קלי ב-"הרימו עוגן" (1945)

הסרט מציב את גיבורינו בניו-יורק, כאשר גם טום וגם ג'רי נאלצים למצוא לעצמם בית חדש ונקלים בדרכם במלון היוקרה "Royal Gate Hotel". כשחתונת פאוור-קאפל (פאלאווי שראדה וקולין ג'וסט, האיש השני הכי מעצבן ב-"SNL" אחרי פיט דוידסון) עשיר כקורח עומדת להתקיים במלון, ואחראית האירועים החדשה קיילה (קלואי גרייס-מורץ, בתפקיד שכמעט הלך לאוליביה קוק - נראה לי שלעשות את "Sound of Metal" השתלם יותר), שהשתחלה לה לעבודה המאיימת בדרך-לא-דרך, פוגשת בטום ומבקשת ממנו להיפטר מג'רי, המטרד במלון - שני האויבים חייבים לשים בצד את סכסוכיהם על מנת להחזיר את המצב המעורער במלון לקדמותו. אם גם אתם שאלתם את עצמכם "למה חתונה של חיקוי ניק ג'ונאס ופריאנקה צ'ופרה היא הסיפור המרכזי בסרט על טום וג'רי?", הגעתם לשורש הבעיה. למרות שכמה מהקאסט האנושי עושה את עבודתו נאמנה ומשיג כמה צחוקים במהלך הסרט המפוזר הזה - כדוגמת רוב דילייני (קומיקאי אמריקאי המבוסס באנגליה וכתב שם את הסדרה הנהדרת "קטסטרופה") כמנהל ה-"קלולס" של המלון ומייקל פנייה (סרטי "אנט-מן") כעוזרו האינטרסנט והיחיד שמבין באיזה סרט הוא נמצא - נדמה ש-"טום וג'רי" מתבייש בכוכביו המצויירים. כך, על כל מרדף מצוייר שהשניים יודעים לעשות כה טוב אנו מקבלים עשר דקות של חיפושים אחר טבעת האירוסין המיוחדת של הכלה (שנמצאת ומוחזרת לבסוף ע"י ג'רי, בחתימה די אנטי-קליימטית לעלילה שבונה את עצמה להיות העלילה הראשית של הסרט) או פלרטוטיה של קיילה עם הברטנדר החתיך. "זה מה שהילדים רוצים היום!!", זה מה שאני חושב שאמר מנהל ממולח ב-WB כשהציע את הרעיון לסרט הזה, ושכח איך הפופולריות של טום וג'רי החזיקה כל השנים כי… הם פשוט עשו מה את מה שהם עשו תמיד: בידרו. זה לא המצב פה. נכון, אפשר לטעון שבסיס לסרטון אנימציה קצר לא יכול להחזיק סרט אנימציה שלם וחייבים קצת יותר "בשר" בעלילה, אבל רבים ולפעמים אפילו לא טובים(!) הוכיחו שזה כן אפשרי בעבר, והמפתח לכך הוא תסריט טוב ושימוש בדמויות האנושיות לשירות הדמויות המצויירות - מ-"לוני טונס: חוזרים לאקשן" שציינתי מקודם ו-"עולם מגניב" (1992) שניסו לחדש, ועד "גארפילד" (2004) ו-"ספייס ג'אם" (1996), שהן לא בדיוק יצירות מופת אך עדיין כיבדו את הדמויות שמככבות בהן. אז כן, אפשר אחרת. 

נזקוף לזכותו של הסרט שטום וג'רי נשארו באנימציית דו-מימד ולא נטו לכיוון ה-CGI הנהוג כיום יותר מידי, וגם לא שברו את נדר השתיקה שלהם בשום שלב במהלך הסרט, חוץ מקטע השירה והנגינה בפסנתר של טום - שמרפרר לאחד הסרטים הקצרים הידועים ביותר של השניים, (1946) "Solid Serenade", אבל אפילו כשזה קורה, הסרט עושה אחורה פנה ומנסה להיות "קול" כשלתפקיד קול השירה של טום מלוהק… הראפר T-Pain, מלווה ב-Auto-tune רציני. וזהו עוד סממן לבעיית חוסר האמון של הסרט במותג, או לקו חוזר בסרטי WB החדשים על דמויותיהם הקלאסיות - ויתור על המאפיינים שעובדים אצל הדמויות בתוך ניסיון להישאר "אין". כך הכלב המדוכא דרופי הופך ל-"ג'וקר" של חואקין פיניקס בפוסטר ברקע (דרופי יורה ברוברט דה-נירו בפרצוף, איפה הסרט הזה "וורנר ברוס"??), טום חולם להופיע עם ג'ון לג'נד ורוקד ריקודי "פורטנייט", ג'רי שולף אייפון על מנת לעשות סלפי בניו-יורק, יונים מצויירות שרות את להיטה של חבורת ההיפ-הופ המחתרתית "?A Tribe Called Quest" - השיר "?Can I Kick It" (שמסמפל את "Walk on the Wild Side" של לו ריד, מה שגרם לי לחשוב שסרט מצוייר של טום וג'רי נפתח בשיר של לו ריד - כי אין יותר קרובים מהשניים אה?) - כל הדברים שעוליים לכם בראש כשאתם חושבים על טום וג'רי. מה, לא?

לסיכום, נראה כי "טום וג'רי" מודל 2021 הוא פרק ב' ל-"סקוב" 2020 - חוסר אמון במותג, הכנסת רפרנסים "עדכניים" לתרבות הפופולרית שמתיישנים תוך חמש דקות מצאת הסרט, חוסר אמון בקהל ואהבתו לדמויות המקוריות (לא כל ילד מגיע לסרט מצוייר בשביל לראות סצנת ריקודים בסוף), ומחשבה מפורטת מידי על תוכניות העתיד במקום ההתרכזות בתוכניות ההווה (כך לדוגמה, "סקוב" התעסק בפיתוח עולם גיבורי על א-לה "מארוול" במקום להתעסק במה שהדני הענק וחבריו יודעים לעשות הכי טוב - לפתור תעלומות). "טום וג'רי" שרדו עד עכשיו בסדר גמור As-is, והם לא דרשו שינוי שכזה (בשונה מאחרים). יש רק לקוות ש-"ספייס ג'אם 2" הקרב יהיה הסרט שיוציא את WB מ-"קללת האנימציה" שלה. 

סיכום עונה: "וונדה-ויז'ן" - חלומות בהקיציס

עם מיליוני צופים ברחבי העולם, "שיחת היום" ברשתות החברתיות והתחלת ה-"האן-סאנס" עבור, טוב, קת'רין האן ("Agatha All Along" הגיע למקום הראשון ב-iTunes, חברים) - "וונדה-ויז'ן" ("WandaVision") הכשירה את שלב ההשתלטות של "מארוול" על המדיום הטלוויזיוני בהצלחה יתרה. עם זאת, התחושה בסיום עונתה הראשונה וכנראה האחרונה (פרק הסיום עלה לפלטפורמה בשישי האחרון) היא אינה התחושה שנלווית לעוד סיום עונה רגיל, אלא תחושה של עדות לניסוי טלוויזיוני שלקח צ'אנס, נחבל קצת בדרך אבל קם על רגליו בגאווה, כשהוא מבקר בצעד חריג את בוראיו - יוצרי התרבות הפופולרית (מן הסתם, ספויילרים בהמשך). 

ראשית, בוא נסקור למה זה עבד כל כך טוב: "וונדה-ויז'ן" הדהדה את דבריו של רוברט פרוסט ולקחה את הדרך הפחות מתויירת - בין אם בלקיחת הזמן והתחייבות אמיתית ליקום שיצרה לה (עדיין שני פרקי הסיטקומים הראשונים הם הטובים ביותר בעיניי - על כך תוכלו לקרוא בביקורת הראשונית שלי על הסדרה כאן) או בנסיגה מהסטטוס קוו שיצרה לה - או שהמעריצים יצרו לה - שבה כל פיפס ברקע או משפט מעורפל שפולט שחקן/כותב/במאי בסרט/סדרה הוא רמז ליקום חדש של דמויות קומיקס עלומות. כך, למרות שלעיתים - במיוחד בפרק האחרון - רגעים מונומנטליים נדחסו לחצי שעה בלבד של תוכן (הבטיחו לנו 6 שעות סדרה, קיבלנו חמש שעות בקושי+ 9 דקות קרדיטים בכל פרק) והסדרה הייתה מרוויחה לא מעט מעוד שניים או שלושה פרקים, "וונדה-ויז'ן" עדיין נתנה זמן לביסוס עולם הסיטקום-המושלם-עד-פחד, ספרה את צעדיה והבינה מתי כל טוויסט גדול או "Cliffhanger" יקבל את תשומת הלב הטובה ביותר. באותה המידה, דיונים אינטרנטיים אינסופיים שניתחו עד-דלא-ידע את זהותו המסתורית של איש הקשר של מוניקה רמבו (מריד ריצ'רדס/מר פנטסטיק ועד אנט-מן), את השאלה הרת הגורל האם הופעתו של אוון פיטרס כ-"פייטרו המזוייף" פותחת את היקום של מארוול לקרוסאובר עם מותגי "פוקס" החדשים שברשותה (פיטרס שיחק את פייטרו/פיטר בסרטי "אקס-מן" - ד"ע) ומי אותו השחקן שפול בטאני (ויז'ן) חיכה לעבוד מולו כל חייו וסוף סוף קיבל את ההזדמנות בסדרה הסתיימו (בהתאמה) במפקדת צבא אנונימית שמתפקדת רק ככלי עלילתי, כבחור "סטונר" מהשורה בשם ראלף בונר (כן…) ואותו השחקן המוערץ על פול בטאני היה… פול בטאני צבוע לבן. ישנם אלו שיגידו שמארוול מעלה באמון אוהדיה המושבעים ו-"הטרילה" אותם רק בשביל הכיף וההייפ האינטרנטי בחינם משבוע לשבוע, אך כשמסתכלים על התמונה הגדולה יותר - מארוול ערכה ניסוי תרבותי, או אנושי, שמטרתו להגיד - מותר להיות במתח או לצפות בכליון עיניים לסיפור אהבה וצער עמוק, או לבדיחות וקטעים משעשעים, גם בלי לפצות על כך במאות רפרנסים לפרוייקטיפ עתידיים. יצירת סיפור יכולה ונדרשת להסתכם רק בסיפור, ולא ביצירת פרנצ'ייזים חובקי עולם (כמו שרבים וטובים הבינו בדרך הקשה… אה, "המומיה").

אז למה הדרך שבה הסיפור סופר כה חשובה לתרבות הפופולרית? ראשית, היא מאשררת את שירותי הסטרימינג כמקום בו פרנצ'ייזים גדולים יכולים לקחת סיכונים ולתת את הבמה לדמויות שלא קיבלו נרטיב מספיק מבוסס בסרטים (כדוגמת וונדה ו-ויז'ן במקרה שלנו) או לשחקנים שהמדיום הטלוויזיוני נוח להם יותר והפרצופים שלהם אינם מספיק "מוכרי כרטיסים" עבור חברת הענק (כדוגמת קת'רין האן, רנדל פארק וקאט דאנינגס, שגנבו את ההצגה לא פעם) - בעולם שנע יותר ויותר לעבר מותגי ענק ושפע תוכן, אותם המותגים יאלצו להציע יותר מרק עוד "היי! הנה איירון מן בהופעת אורח!" - ה-"עוד יותר" הנ"ל עבור "מארוול" הוא "וונדה-ויז'ן".

כאמור, התוכנית לקחה את ז'אנר הסיטקומים שמציג תמונה כה מושלמת וחיננית כדי להציג את החיים שוונדה רוויית הטרגדיות רוצה לחיות, אבל תחת אותו המסר הזה יוצרי הסדרה וכותביה מעבירים לנו מסר על איך התרבות הפופולרית, ובמיוחד האמריקאית, ממסכת לנו את רגשותינו ותגובותינו. "חיינו נועדו להיות כיפיים ומכילים כמו ב-'חברים' או ב-'משפחה מודרנית', או "משוגעים" לטובה כמו ב-'טקסי' או 'חופשי על הבר'", מבשרת לנו הטלוויזיה, וכאלה שאלה לא עונים להגדרה שהציבה בפנינו, הפער שבין הדמיון למציאות רק נפער ואיתו גם הכאב. תחושה זו מלווה אותנו עשורים, ומייצגת את כל מה שאמריקה הזוהרת מנסה למכור לנו, על אחת כמה וכמה בתקופות משבר כדוגמת תקופתינו אנו. כשהפער בין דיווחי החדשות המותחים ומעוררי העצבים לבין הנוחיות והשלווה של הטלוויזיה, נדמה שהאסקפיזם הוא הפתרון הטוב ביותר, גם כשזה עלול רק לפגוע בנו. אליזבת' אולסן (וונדה) ופול בטאני מעבירים בהצלחה יתרה לאורך כל עונה זו את התחושה הנ"ל, לפיה צער קיים, אך הוא תמיד מתחבא מאחורי משהו מפתה יותר, שגורם לנו להדחיק אותו. כך גם כותבי התוכנית השתמשו בפורמט הסיטקום כיותר מרפרנס ספציפי פה ושם, אלא כבבואה לרגשותיה הצפים של וונדה - פרק של "משפחת בריידי" משמש כתזכורת לאהבתה "האסורה" של וונדה לויז'ן בעיני החברה ופרק של "המופע של דיק ואן-דייק" מזכיר לגיבורתינו כמה חיי אדם נמצאים בסיכון עבור שפיותה שלה. 

זה המקום להביא גם את עמדת מבקרי התוכנית, או לפחות אלה שמבקרים אותה מתוך "הרגעת" ההייפ סביבה, כשהם טוענים שהכתיבה הנהדרת שמקבלת תשבוחות מכל עבר אינה כה נהדרת אלא די קיטשית וכי מעריציה מפריזים בחשיבותה, שכן אין מדובר בטריפו - לאלו אענה בשמחה: ראשית, כמו (כמעט) כל מוצר טלוויזיוני או קולנועי, "וונדה-ויז'ן" אינה חפה מבעיות - היא אכן נופלת לקלישאות פה ושם, בעיית חלוקת הזמן שלה בתוך הפרק אכן רצינית ולפעמים הטוויסטים נראים לעין עוד מרחוק - אך אף אחד לא משווה אותה ל-"ז'יל וג'ים", בעיקר כי רוב צופיה - הקהל הרחב - לא מכיר את ההשוואה מלכתחילה. עבור מספר לא מבוטל של אנשים, החשיפה העיקרית לז'אנרים שונים הם דרך סרטי המיינסטרים הגדולים והצעקניים. לרוב, מה שהם מקבלים הוא באמת הסוג הצעקני, אך כשיש תעוזה ולו קטנה מצד מותג כה אהוב - במיוחד מארוול ודיסני, מעצמות הקולנוע הגדולות בעולם - לנגוע בנושאים קצת יותר נישתיים ולשים בצד את הפיצוצים והאקשן עבור דיאלוג כן, גם הקהל "המסחרי" מוכן להקשיב ולהתעניין בעולם החדש שנפתח מול עיניו. אז כן, ניתן להתנהג - כפי שאומרים בשפת העם - כ-"ראש נצנץ" ולהתנשא על הקהל הרחב שמעריץ מוצר כה "נחות", או שניתן להסתכל על המאפיינים הייחודים של המוצר "הנחות" הזה שגרמו לקהל להתאהב בו מלכתחילה, למצוא אותם בסרטים/סדרות יותר איכותיים/יות ולחשוף אותם בפני אותו הקהל - במילים אחרות, לחנך לאהבת המדיום. 

לסיכום, "וונדה-ויז'ן" אמנם לא בהכרח יזכר עבורו עלילתו חוצת הגבולות או זוכי האמי שיגיעו בעקבותיו (למרות שאני מאמין שהם גם יגיעו), אלא בזכות הטשטוש בין מה שמותר למה שאסור במותג כה פופולרי (פרוייקט שמזכיר יותר את הסדרות הנשכחות "Get a Life" או "Dream On" מאשר את "הנוקמים: מלחמת האינסוף"), היחס של המותג לקהל שלו ולציפייה שלו לקבל דברים מסוימים ברגע מסוים, ובזכות הביקורת החתרנית של תוכנית פופולרית בסטרימינג פופולרי כנגד התרבות הפופולרית האמריקאית וכנגד הצביעות האמריקאית כולה, בתקופה בה הגאווה הלאומית במעצמה נחלשת ונחלשת. 

רטרוספקטיבה: "רמז מסתורי"

אנחנו חיים בעידן שבו פרנצ'ייז סרטי "לגו" מכניס לחברת "וורנר ברוס" מספר מיליונים בשנה ושטריילר לעיבוד הרביעי למשחק המחשב "Mortal Kombat" זוכה למיליארד צפיות תוך שבועות ספורים, אבל קצת קשה לזכור איך תעשיית הקולנוע הסתדרה בימים שבהם הזיכיונות הגדולים ביותר שעמדו לרשות חברות ההפקה היו ספריו של רודיארד קיפילנג. אחד הסרטים הראשונים שניסו לטפל בזיכיון קצת שונה מהמילה הכתובה היה "רמז מסתורי" ("Clue") ב-1985, שהתבסס כמובן על משחק הקופסה הפופולרי "הרמז" ("Clue", או "Cluedo" במקור), שנוכח בחיינו מאז 1949. "הרמז" העביר את תעלומת הרצח מאנגליה של שנות ה-40 לוושינגטון של שנות ה-50, את אחרית מלה"ע ה-2 לעיצומה של המלחמה הקרה, ביסס את עצמו עם קאסט עתיר כוכבים קומיים, יזם גימיק חדשני (עוד נגיע אליו) והופק ע"י אחד השמות הגדולים בתעשייה דאז, ג'ון לנדיס ("האחים בלוז", "מגלה את אמריקה", הקליפ "Thriller" ועוד ועוד…). לא הייתם מצפים שזה יהיה פלופ עצום, נכון? טוב, "רמז מסתורי" ספג ביקורות שליליות מכל צד והכניס לקופתו רק 14.6 מיליון דולר לעומת תקציב של 15 מיליון דולר. בחלוף השנים ובהגיעו לתפוצה ביתית, הפך "רמז מסתורי" לאחת הדוגמאות הראשונות של סרט קאלט בעידן הוידיאו. אז מה היא יכולת "הקאלט" ב-"רמז מסתורי" ומה הכשיל אותו ביציאתו הראשונה? 

ג'ון לנדיס, לעד מוח פורה ולעיתים פורה מידי (מה שהביא לא פעם למפלתו), טוען כי רעיון העיבוד עלה במוחו יום קיצי אחד, וכך גם הרעיון לביים, לכתוב ולהפיק את הפרוייקט. עם הזמן, תפקידיו הצטמצמו - דברה היל (שותפתו הותיקה של במאי האימה ג'ון קרפנטר) תפסה את תפקיד המפיקה, ואילו אל לנדיס הצטרפו לכתיבת התסריט - בהזמנתו - המחזאי טום סטופרד ("רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים"), מלחין מחזות הזמר סטיבן סודנהיים ("סיפור הפרברים", "סוויני טוד") והשחקן אנתוני פרקינס (לנצח נורמן בייטס ב-"פסיכו"). ארבעת המוחות הולידו את העיבוד המודרני והאמריקאי למשחק ע"פ עבודותיה של אגתה כריסטי. הכותבים השאירו את אלמנט המסתורין ואת ההשפעה של כריסטי, אך החדירו לסיפור את השפעתן של שנות החמישים הפרנואידיות - כשאשת הסנאטור גברת פיקוק (איילין ברנאן, "הצגת הקולנוע האחרונה"), הפסיכיאטר פרופ' פלאם (כריסטופר לויד, דוק בראון מ-"בחזרה לעתיד" עבורכם - שאגב, יצא באותה שנה; מי היה מאמין שמבין שני סרטים מ-1985 שמתרחשים בשנות ה-50 ומככב בהם כריסטופר לויד, הסרט בו הוא מגלם מדען משוגע שמתחבר עם נער שאמא שלו רוצה להתמזמז איתו יהיה הלהיט הגדול), האלמנה הטרייה גב' וויט (מדלין קאן, "אוכפים לוהטים"; "פרנקשטיין הצעיר"), איש הצבא קולונל מאסטרד (מרטין מול, "רוזאן"), עובד הממשלה מר גרין (מייקל מקין, "ספיינל טאפ") וה-"מאדאם" המקומית גב' סקרלט (לזלי-אן וורן, "ויקטור ויקטוריה"; "משימה בלתי אפשרית") מוזמנים ע"י גורם בלתי ידוע לארוחת ערב באחוזה עתיקה ורחבת ידיים, מתקבלים בברכה ע"י רב המשרתים וודסוורת' (טים קארי, אלא מה) ומצווה להם שם קוד, השישייה מבינה שמשהו כאן לא כשורה. כשהמארח שלהם מתברר כסוחט הותיק שלהם (לי וינג, "פלאשדאנס"), שמאיים לחשוף את סודותיהם האפלים ביותר - חששותיהם מתממשים והופכים למסוייטים אף יותר כששורה של רציחות מתחילה לקרות בבית המסתורי, וכל אחד מאיתם חשוד. 

כדי להישאר נאמן עד הסוף ל-"וייב" משחק הקופסה והתוצאות השונות שיכולות להתקבל בסופו, החליט לנדיס לגוון קצת את תהליך הכנת הסרט הבסיסי - במקום לכתוב סיום אחד וסופי לסרט, החליט התסריטאי וחבריו לצוות לכתוב ולצלם ארבעה(!) סיומים שונים, שבכל אחד מהם הפתרון לתעלומה שונה לחלוטין מקודמו. כדי לצמצם בנזק העודף, גוייס התסריטאי והבמאי הבריטי ג'ונתן לין ("בן דודי ויני") כדי לשפצר את התסריט, לתפוס את עמדת הבמאי ולמחוק לאלתר את הסיום הרביעי, שהעיק עוד יותר על הפקה יקרה שכללה סט צילומים עצום עם פריטים בני 200 שנה ויותר (חלקם אף הושאלו מעזבונו של הנשיא טדי רוזוולט). אממה, ללנדיס התסבוכת כנראה לא הייתה מספיקה, והתסריטאי החליט ששלושה גרסאות שונות של הסרט יופצו, כאשר כל בית קולנוע יקבל סיום אחר. כך, הצופה שמרותק לסיפור ומעוניין לדעת האם הסיום שלא קיבל היה יותר טוב משלו ירוץ לבית הקולנוע האחר לצפות בו, ויפצח ב-"משחק" משלו (אפילו כרזת הסרט הכריזה - "הסרט שאנחנו מאתגרים אותך לפתור!"). התוצאה, כפי שציינתי, הייתה הרבה פחות ממשחק הוגן. רק בגרסאות ה-VHS, קיבל סופית לנדיס את חזונו הנועז וכל שלושת הסיומים נכללו בגרסת הסרט. "אם ידענו, כשניגשנו לראות את הסרט, שאנחנו לא באמת יכולים להתרגש יותר מידי לגבי פתרון התעלומה בגלל שלמעשה, כל אחד היה יכול לעשות את זה - זה חותך לחלוטין את הלב של המתח בתעלומה", טען בביקורתו הקוטלת מבקר הקולנוע הנודע ג'ין סיסקל.

אך סיסקל טעה וטועה בחדירתו לבסיס המשיכה לתעלומה - מה שהופך תעלומה טובה, ובמיוחד לסרט תעלומה טוב, הוא הדמויות והמאפיינים שמרכיבים אותה. אם התעלומה תהיה מותחת ותסתיים בסיום מפתיע, אך תהיה מורכבת מדמויות חד מימדיות ומשעממות, למי משנה מה פתרונה? לנדיס הבין את המשיכה הנסתרת הזו לסרטי תעלומות, והרכיב את סרטו שלו כמחזה אבסורדי לכל דבר ועניין - עם דמויות מוקצנות ובלתי נשכחות, הומור מל ברוקס-י במיוחד (מהתמזמזות עם גופות בשביל לסלק שוטר ועד פאנצ'ים על השפה האנגלית שלא יביישו אפילו את ננסי ברנדס… אבל עכשיו ברצינות) - התסריטאי יצר במו ידיו סרט קאלט. לראייה, החופשיות על הסט, האלתורים (כמו "נאום הלהבות" האייקוני של קאן) ופשוט תחושה שצוות השחקנים המוכשר נהנה מכל רגע ובולע בשקיקה את הדיאלוג שלו הופכות את הצפייה בסרט מספר פעמים לתחושת תגמול עצומה - כל צפייה תגלה נדבך אחר ברובדי הקומדיה, בין אם סתם להתענג על ריצותיו המוטרפות של טים קארי (שטען כי האימונים לדמותו של וודסוורת' היו שקולים ל-"אימוני רמבו מסוייטים") ולשחק שוב מחדש את המשחק, באמונה שלמה שגם הפעם לא תצפה לסיום. 

אם כל זה מזכיר לכם את "רצח כתוב היטב" ("Knives Out") המעולה משנה שעברה, אין בכך צירוף מקרים. למרות שהבמאי ריאן ג'ונסון טען שסרטי התעלומות הגדולים של אגתה כריסטי משנות ה-70 הם אלה שהשפיעו עליו בצורה ישירה (כדוגמת "רצח באוריינט אקספרס" ו-"The Last of Sheila"), גם סרטו הבין את בסיס המתח באותה הצורה שסרטו של לנדיס הבין: הגבול בין החשש לבין הצחוק הוא דק בהחלט. אחרי הכל, "Communism was just a red herring".

"גלובוס הזהב" 2021 - תחרות של הפתעות ואכזבות

"הם צריכים להתעדכן, אבל קצת קשה לעשות את זה כשהם מתפעלים את כל האופרציה מחניון אחורי של סניף מקדונלד'ס צרפתי" - התבדחה הלילה (ב') טינה פיי מאולם נוצץ בניו-יורק, כשנדרשה לעסוק במונולוג הפתיחה שלה - יחד עם שותפתה הותיקה איימי פולר, ששידרה מלוס אנג'לס - בשערוריית השחיתות וחוסר הייצוג בתא העיתונאים הזרים שהתפוצצה בשבועות האחרונים. וזו באמת הדרך הנכונה ביותר להתייחס לטקס פרסי "גלובוס הזהב" לשנת 2021, ה-78 במספר - "אנחנו מנסים לשנות, אבל תחזרו אלינו מאוחר יותר, אולי יהיה לנו יותר כוח…". וכן, למרות שקהל הסלבריטאים באולם התחלף בעובדי מערכת הבריאות החרוצים, ולמרות שמבוכות של מגישים שיכורים התחלפו בבעיות "זום" תקול (כמו דניאל קאלויה שהתנתק מהשידור במהלך נאום הזכייה המרגש שלו, או דון צ'ידל שסימן בצורה לא-כל-כך-עדינה לג'ייסון סודייקיס לסיים עם הנאום במהרה) ושמלות זוהרות וטוקסידו מגוהץ הוחלפו בפיג'מות (כשהתא העמיד את ביל מאריי למועמדות, הייתה לו שאלה בכלל שהשחקן יתייצב עם חולצת הוואי וקוקטייל ביד?) - עדיין, "גלובוס הזהב" הוא עוף מוזר ושמרן, גם כשהוא מנסה להתקדם. מה הפעם? בואו נתחיל:

• "נומאדלנד" והנדידה לאוסקר -  סרטה עטור השבחים של במאית האינדי קלואי ז'או ("הרוכב") והשחקנית ה-"אנושית" הגדולה ביותר בהוליווד, פרננס מקדורמנד, אודות אלמנה שמצטרפת לחיי הנדודים של עשרות "פליטי" החברה האמריקאית (מאז ליל אמש כבר זכה לשם העברי הבנאלי "ארץ נוודים"), עשה היסטוריה אמיתית הלילה: בנוסף לזכייה בפרס הגדול - סרט הדרמה הטוב ביותר, ז'או הפכה לבמאית הראשונה שזוכה בפרס הבימוי בטקס מזה 37 שנה (האחרונה שעשתה זאת הייתה ברברה סטרייסנד עבור "יינטל" ב-1984), ולבמאית הראשונה אי פעם ממוצא אסייאתי שזוכה למעמד. לאחר שגברה על מתמודדים ומתמודדות מוערכים לא פחות - דיוייד פינצ'ר, רג'ינה קינג, אמרלד פנל ו-אארון סורקין - האם תצליח להגיע לאותו הכיסא המוזהב גם בטקס האוסקר, כאשר שם תחכה לה בוודאי תחרות אף עמוסה יותר (כדוגמת לי אייזיק-צ'ונג וספייק לי)? בין כה וכה, "נומאדלנד" - שנדמה לרגע מאבד מהמומנטום שלו בעונת הפרסים הבלתי נגמרת הזו - הוכיח הערב שהוא כאן כדי להישאר, וז'או וידאה שכל חובב קולנוע, אפילו ממוצע, יכיר את שמה. גם "סרט המשך בוראט", הזכייה הראשונה של חברת "אמזון" לאורך כל שנות הטקס (פרס הקומדיה הטובה ביותר ופרס השחקן הקומי הטוב ביותר עבור סשה ברון כהן), ביסס את מקומו כמועמד רציני בעונת הפרסים מכאן והלאה. כן, בוראט הוא מועמד רציני. אנחנו בשנה כזו.

• אנדרה מי? - גלובוס הזהב ידוע ביכולתו להפתיע - לרוב זה לא עובד לטובתו. עם מועמדויות לסרטה השערורייתי של סיה, "Music", ודחיקת גורף הפרסים "מינארי" לקטגוריה אחת בלבד - הסרט הזר (בו זכה כמובן, כשבמאי הסרט לי אייזיק-צ'ונג נתן נאום נוגע במיוחד, כשבתו הקטנה יושבת לצידו), היה נדמה שהשנה "הגלובוס" בזבז את "ההתפרעות" שלו על המועמדויות ויעניק לבחירות השמרניות שלו (חלקן מוצדקות, חלקן לא) את הפרסים. או ווה, כמה טעינו. זכיות מאושרות שהשאירו כמה פיות פעורים היו דניאל קאלויה בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר עבור "Judas and the Black Messiah", חברו הטוב ג'ון בויגה בפרס שחקן המשנה בסדרה עבור "Small Axe", מארק רופאלו (שגבר על תחרות קשה מצד יו גרנט) בפרס השחקן ראשי במיני סדרה עבור "השומר אחי" ואפילו טרנט רזנור, אטיקוס רוס וג'ון בטיסט שזכו עבור הפסקול המהפנט אך הנועז שלהם (מעין פיוז'ן בין ג'אז למוזיקת אמביינט) ל-"נשמה" מול הפסקול היותר קלאסי וגרנדיוזי של השניים הראשונים ל-"מאנק". עם זאת, ישנן לא מעט זכיות "WTF" שכיכבו אמש בטקס: ג'ודי פוסטר זכתה בפרס שחקנית המשנה על תפקידה בסרט-שהומצא-עבור-הפרס "המאוריטני", וגברה על הזכייה הכמעט בטוחה והמוצדקת פי עשרות מונים של אמנדה סייפריד עבור "מאנק"; רוזמונד פייק הייתה בשוק טוטאלי - וכך גם הצופים - כשהוכרזה זכייתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בסרט קומדיה/מחזמר עבור סרטה "אכפת לי" (אותו סיקרתי כאן רק בשבוע שעבר, והחוויה הייתה מעניינת, אך לא בהכרח בפן החיובי), כאשר היא גוברת על הופעת בכורה מצויינת של מריה בקלובה ב-"סרט המשך בוראט" ועל ה-"Star Power" של אניה טיילור-ג'וי ב-"אמה" (שלא לדבר בכלל על כריסטין מילוטי ב-"פאלם ספרינגס", שנשכחה לחלוטין ע"י תא העיתונאים); והבחירה ההזויה מכולם - אנדרה דיי על תפקידה כזמרת הג'אז האגדית בסרט "ארצות הברית נגד בילי הולידיי", כשהיא גוברת על הופעות ששובחו ע"י מבקרים מכל קצוות עולם הקולנוע - קארי מוליגאן עבור "Promising Young Woman", ויולה דיוויס עבור "הבלוז של מא רייני", ונסה קירבי עבור "קרעים של אישה" ואפילו פרנסס מקדורמנד עבור "נומאדלנד", סרט שתא העיתונאים כה אהב עד שהעניק לו לא אחד אבל שניים מהפרסים הנכספים ביותר. אבל אתם בטח תשאלו - "דניאל, נו מה הבעיה? אמרת שבמילא הם אוהבים להגיע עם בחירות מרחיקות לכת ואין לכך השפעה על טקסים אחרים במירוץ" - אז זהו, שבשנה הרגילה הייתי אכן אומר "תפאדלו"; השנה - העניינים אחרים.

• האוסקר או הגלובוס? שניהם - החל מהיום (ה-1.3) ובמהלך חמשת הימים הקרובים, יכריעו חברי האקדמיה לקולנוע מי יהיו המועמדים המכובדים בטקס האוסקר הקרב, שיערך בסוף אפריל. עונת הפרסים הארוכה והמייגעת הזו נותנת את אותותיה גם על חברי האקדמיה - כשכמות הסרטים שראוי לשקול אותם למועמדות גדולה בהרבה משנה רגילה (לראייה - 366 סרטים כשירים למועמדות בפרסי האוסקר השנה - המספר הגבוה ביותר מאז 1974), כשנושאי הסרטים המדוברים "מדכאים" בשנה מדכאת גם כך (כשסרט על וטרנים שחורים שהולכים להשיב את גופתם של מפקדם שאיבדו במלחמת וייטנאם, ולבסוף נהרגים אחד אחד בעודם נאבקים עם הלם קרב זה הסרט הכי "שמח" של השנה, המצב אה….), וכשכל הזוהר מהטקס שמציג כל שנה לעולם כולו את החיים הנוצצים והמלאכותיים של הוליווד יעלם כליל ויעבור לריבועי זום חשוכים - אין ספק שחברי האקדמיה ינטו "לעשות לעצמם חיים קלים" - כן, כולל לראות מה בחרו מתחריהם ה-"פחותים" בגלובוס הזהב. כך, שני טקסים שהיו זרים לחלוטין אחד לשני, נהיים ויותר ויותר קריטיים להתפתחויות של כל אחד מהם - הבחירות של חברי האקדמיה ינטו להתמקד בסרטים מפלטפורומות סטרימינג מוכרות ולא רק מ-"סקרינרים" (לדוגמה, סרט אינדי קטן כמו "פרה ראשונה" - שעלה בתחילת השנה שעברה לשירות ה-VOD האמריקאי, ימים ספורים לאחר שריצתו הקולנועית הסתיימה בשל פרוץ מגפת הקורונה - יאלץ לעבוד אקסטרה השנה בשביל תשומת לבה של האקדמיה), בסרטים זוכים ולא רק בסרטים שהיו מועמדים ולא זכו לגעת בפסל עצמו (לפי מאורעות אמש, סרטים איכותיים כדוגמת "Promising Young Woman", "לילה אחד במיאמי" ו-"מאנק" - שזכה ללא פחות מ-6 מועמדויות בטקס, וכרגע מסתמן כ-"האירי" של השנה, על כל המשתמע בכך - אך לא זכו אפילו בפרס אחד, נמצאים כעת בעמדת נחיתות זו מבחינת האקדמיה), ובמיוחד לא בסרטים שהממסד הקולנועי השמרני התעלם מהם שוב ושוב ("On the Rocks", "פרה ראשונה", "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד" ו-"הבמה של ראדה", לדוגמה). אם כן, ההעדפה של סרט ביוגרפי מאכזב ומסורבל כדוגמת "ארצות הברית נגד בילי הולידיי" או סרט אנונימי לחלוטין כדוגמת "המאוריטני" על פני סרטים מעוטרים מפסטיבלים נחשבים כדוגמת "לילה אחד במיאמי" ו-"פרה ראשונה" רק בשל זכייתם של הראשונים בטקס הלילה אינה רחוקה מלהתרחש. לראייה, רק בשבוע שעבר פרסמה במאית הסרט "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד" אלייזה היטמן בפרופיל האינסטגרם שלה מכתב אנונימי מחבר אקדמיה הגוער בה על עזות מצחה לשלוח לו ולהציע לאקדמיה סרט ש-"פוגע כה עמוקות בערכי המשפחה ומעודד את תרבות ההפלות". כך, הוליווד נעה, אך לא בהכרח קדימה - גם בחירותיה ישקפו זאת. 

• כולם נאמנים ל-"הכתר" - מחפשים בחירה לא מפתיעה? השליטה של "הכתר" על קטגוריות הטלוויזיה - סדרת הדרמה הטובה ביותר, שחקנית ושחקן ראשיים בדרמה (אמה קורין וג'וש אוקונור, בהתאמה) ושחקנית המשנה בסדרה (ג'יליאן אנדרסון) - גם בעונתה הרביעית, היא בדיוק בחירה שכזו - שמרנית אך מוצדקת לחלוטין. גם "שיט'ס קריק", שחיכתה שש שנים להכרה מהממסד הטלווזיוני, המשיכה לגרוף פרסים "באיחור" עבור עונתה השישית והאחרונה (בדומה למה שקרה ל-"האמריקאים", שהסתיימה אף היא אחרי 6 עונות) - כעת לסדרת הקומדיה הטובה ביותר ופרס השחקנית הטובה ביותר בקומדיה (בדיעבד פרס "קריירה") לקת'רין אוהרה המוכשרת. שירה האס המהממת שלנו לצערנו לא זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר במיני-סדרה - הכבוד הזה הלך לאניה טיילור-ג'וי המהממת והמוכשרת לא פחות, שזכתה עבור "גמביט המלכה" - אך אין בכך כלל להוריד מהישגיה הגדולים וחסרי התקדים (גם מועמדות בטקס "Independent Spirit Awards" לפניה, בשנה הראשונה בה הטקס מחלק פרסים גם בתחום הטלוויזיה) , שמזמינים אותה לצעידה מבטיחה בשבילי התעשייה הבינלאומית. עם זאת, גם כאן הזכיות לא היו חפות מבעיות, או לפחות ההתעלמות מסדרות עטורות שבחים כדוגמת "אנשים נורמליים" או "מדינת לאבקראפט". טוב, לפחות "אמילי בפריז" לא פה. 

לסיכום, גלובוס הזהב מיתג את עצמו השנה באמצעות זכיותיו כגוף מתקדם ומגוון, בלב כל השערוריות שהתפתחו סביבו. האמת שמתחת לפני השטח אומרת אחרת. נוכל רק לקוות שאת פרס הטקס הנועז יגרוף דווקא טקס האוסקר, כפי שעשה בשנה שעברה.