אוסקר 2021 - תחזיות וניחושים

Photo credit: "The Guardian"

שנה מטרחנת, עונת פרסים מטרחנת?  כן ולא. עונת הפרסים לשנת 2020/21 הייתה הארוכה ביותר מזה שנים, וטקס האוסקר - שלרוב מתקיים בסוף פברואר - קפץ חודשיים קדימה, משמע: עוד זמן להתחבט בשאלות "איך והיכן מקיימים טקס בתקופת הקורונה?" (מפיקי הטקס, וביניהם הבמאי סטיבן סודרברג, התעקשו על טקס ללא אפשרות ל-"זום", קיבלו את חמת אפם של מועמדים מרחבי העולם, חזרו בהם ועדיין הבטיחו חוויה אחרת מטקסים קודמים בתקופת הקורונה); "האם לטקס לא יהיה מנחה כמו בשנים עברו?" (התשובה היא כן); "האם הסרטים המועמדים לא עצובים מידי עבור שנה מדכאת כמו 2020?" (הם כן, אבל אנחנו לא בוחרים סרטים לפי מידת השמחה בהם לעניות דעתי - אחרת רינת גבאי הייתה כבר זוכת EGOT) ושלל שאלות מטרחנות אחרות. עם זאת, חלון הזמן הארוך שהוצב למועמדות הסרטים (הפעם הראשונה מאז הטקס ה-6 שסרטים משתי שנים לועזיות שונות מועמדים בטקס אחד), המחסור בסרטי אולפנים גדולים והזמינות של תכנים לצפייה בשירותי סטרימינג שונים פתחו את הדלת ללא מעט סרטים, שחקנים ויוצרים שלא היו מקבלים את אור הזרקורים הנ"ל בשנה "רגילה". כל שמונת סרטי קטגוריית הסרט הטוב ביותר - "יהודה והמשיח השחור", "מאנק", "משפט השבעה משיקגו", "Promising Young Woman", "נומאדלנד", "האב", "Sound of Metal" ו-"מינארי" - הם לא רק סרטים מעולים - מה שלא תמיד קורה בטקס אוסקר רגיל (אהמ.. "טיטאניק"), הם גם לא סרטי אוסקר "פר אקסלנס".  אז נכון אמנם יש עוד הרבה על מה לעבוד באקדמיה ושרשרת הגיוונים שנמצאת במועמדויות השנה נראית לרגעים רק כפאסדה (על כך תוכלו לקרוא בתגובה הראשונה שלי להכרזת המועמדויות), אבל כל התקדמות היא התקדמות מבורכת. אז האם כל הוליווד תצטרך ללמוד להגיד את השם קלואי ז'או מבלי לשבור את השיניים? האם קארי מולגיאן סוף סוף תקבל הכרה מקצועית? האם לאמריקה נמאס מקוריאנים אחרי "פרזיטים" ו-"מינארי" יצא בידיים ריקות? בואו ניגש למלאכה:

• עיצוב תלבושות - יזכה: "הבלוז של מא רייני"; צריך לזכות: "אמה"
• איפור ועיצוב שיער - יזכה: "הבלוז של מא רייני"; צריך לזכות: "מאנק"

ולשתי הקטגוריות הראשונות - והמעט חופפות - שלנו: עיצוב תלבושות ו-איפור ועיצוב שיער. מלבד האופנים הברורים בהן קטגוריות אלו מתחברות - עיצוב השיער והאיפור תואם את התלבושת שנבחרה ולהפך; שתי הקטגוריות מדגישות את הצבעוניות או את חוסרה בדמויות - הן נשלטות ע"י שלושה סרטים תקופתיים בולטים - "הבלוז של מא רייני", "אמה" ו-"מאנק" - כשכל אחד מייצג פירוש אחר למונח "סרט תקופתי". לפני עשור, התחרות הייתה כמעט ברורה - "מאנק", שמתרחש בהוליווד של שנות ה-30, ו-"אמה", שמפיח חיים חדשים בסיפור הנודע של ג'יין אוסטן, היו בוודאי הולכים הביתה שבעים ומרוצים עם זכייה בכל אחת מהקטגוריות - "אמה" בפרס עיצוב התלבושות ו-"מאנק" בפרס האיפור. העובדה שמאחורי עיצוב התלבושות ב-"אמה" עומדת אלכנסדרה ביירן, מעצבת עם רקורד מצטיין בכל הנוגע לשמלות מנופחות ומחוכים ("אליזבת'", "פנטום האופרה", "מרי מלכת הסקוטים" ואף כמה סרטי מארוול) וזוכת אוסקר עבור "אליזבת': תור הזהב" (היחיד מתוך ששת המועמדויות שלה לאורך השנים), ומאחורי אותה הקטגוריה ב-"מאנק" עומדת טריש סאמרוויל, מעצבת התלבושות שעבדה עם הבמאי דיויד פינצ'ר פעמים רבות לפני מועמדותה הנוכחית, הייתה חותמת את הסיפור חד וחלק. אבל כל זה השתנה ברגע לאחר זכייתה ההיסטורית של רות' אי. קרטר בקטגוריית ההלבשה על "הפנתר השחור" ב- 2018 - הפעם הראשונה שאישה שחורה זכתה בפרס - וקטגוריות העיצוב הפכו מייצוג בלעדי של היסטוריה לבנה לייצוג של תלבושות מתרבויות קצת יותר מגוונות. לכן, למרות החשיבות השולית יחסית של תחומי האיפור וההלבשה ב-"הבלוז של מא רייני" (אלו תצוגות המשחק והדיאלוג שתופסות את מרבית תשומת הלב) מול שני מתחריו הגדולים של הסרט, אני שם את כספי על ניצחון גורף ל-"מא רייני" בשתי הקטגוריות. אם טענה זו לא מספיק משכנעת אתכם, ראוי לציין שמעצבת הבגדים לסרט היא לא אחרת מאן רות', מעצבת מיתולוגית בת 89 שעבדה על הכל מ-"קלוט" ועד "כלוב הציפורים" (וזוכת אוסקר בעצמה עבור "הפצוע האנגלי" ב-1996), אז לכו תמנעו ממנה ניצחון בעשור התשיעי לחייה (יסכימו איתי ניצחונותיה הטריים בטקס ה-"BAFTA" הבריטי ובטקס "בחירת המבקרים"). עם זאת, אין ספק שקונטציות יותר חברתיות בשיקול הבחירה במנצח פוגעות כאן בכישרונות אמיתיים, שמסייעים לתוצר הקולנועי הסופי להיות כה זכיר - אם מדובר בחיוורות של מאנק מול הצבעוניות של מריון ב-"מאנק" (מדובר בסרט בשחור-לבן כן?) או בצבעוניות המעט-ווס-אנדרסונית של "אמה", שמדגישה כל סצנה פי 10. טוב, תמיד יהיה לנו את "ווג".

• עיצוב תפאורה - יזכה וצריך לזכות: "מאנק"

אח, "מאנק" המסכן - עם תסריט בן 30 שנה, נושא שנע בין יחסי כוחות ופוליטיקה בהוליווד לבין התמכרות, הופעות משחק מצויינות, עשר מועמדויות (!) בטקס האוסקר ולטעמי, אחד הסרטים הטובים ביותר שדיויד פינצ'ר יצר בחייו (כן, יסלחו לי הפאנבויז של "מועדון קרב") - הוא קרוב מידי להפוך ל-"האירי" של השנה; משמע, 40 מועמדויות, 0 ניצחונות - מה לעשות שהתחרות נגדך כה טובה. ועדיין, נראה שחברי האקדמיה בכל זאת יחמלו על התסריטאי השיכור ויעניקו לו אוסקר יחיד (אולי יתכנו עוד, אך כאן כנראה שמדובר בבחירה סופית) ראוי בהחלט - פרס בקטגוריית עיצוב התפאורה. דונלד גרהאם ברט, יוצר ותיק בתחום ("סיכון מחושב", "דוני בראסקו", "זודיאק") ומחזיק פסלון אוסקר על סרט אחר של פינצ'ר - "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", הפך אולפן צנוע לשחזור חי וממשי של הוליווד של שנות ה-30. הסצנה שבה לואי בי. מאייר מספר למאנק ואחיו איך אולפן ההפקות שלו עובד בעודו מטייל במסדרונות ארוכים וגועשים ובחצרות עמוסות היא רק דוגמה אחת להשקעה העצומה שברט וצוותו המוכשר נתנו בהפקה. נכון, תיתכן הפתעה מצידו של "הבלוז של מא רייני", אך לדעתי חברי האקדמיה יסתפקו בלתת לו את פרסי העיצוב האחרים (וחבל, כי ראוי מאוד להתייחס אליו גם בקטגוריות הגדולות יותר) ויותירו ל-"מאנק" את הבכורה. 

• אפקטים מיוחדים - יזכה וצריך לזכות: "טננט"

הקטגוריה הכי פחות "פלצנית" באוסקר, שמשמשת לרוב כ-"זריקת עצם" של האקדמיה לעבר סרטי ז'אנר ובלוקבאסטרים, תיאלץ לעלות ברמה מעט השנה בהיעדרם של סרטי הענק. בואקום שנוצר נותר רק סרט "גדול" אחד - "טנט" ("Tenet"), סרטו האחרון של ה-Auteur כריסטופר נולאן, שנלחם מלחמה מרה יחד (ונגד) "וורנר ברוס" כדי להביא את החזון שלו לחוויה קולנועית אמיתית - על המסך הגדול ורק על המסך הגדול. הדחיות המרובות, עלילת עיקום הזמן המזוהה כה עם נולאן וסגירתן של רשתות קולנוע רבות ברחבי העולם הניאו צופים רבים מלגשת לבית הקולנוע הקרוב אליהם ולצפות ב-"טנט", וכך המושיע של עולם הקולנוע פרח שכח לו. באותה המידה, גם מועמדויות "ברמה" להן ציפה נולאן - עריכה, צילום, תסריט (מועמדויות שסרטיו הקודמים של הבמאי - "דאנקירק", טרילוגיית "האביר האפל" וכו' - זכו בהם לא פעם) - נגנבו מתחת לאפו, והבמאי המסכן נותר רק עם קטגוריית האפקטים השולית. ועדיין, אין לזלזל בכך לגמרי - תקציב הסרט עמד על 200 מיליון דולר, ונולאן ניצל כל אגורה בו על אפקטים מרהיבים ופורצי דרך (שמדמים פעולות בזמן שהולך לאחור), כמו שהוא תמיד נוהג בסרטיו. לכן, כמעט הכרחי לתת לו את פרס הניחומים (גם אם מסתכלים על התחרות הדלה שמולו - הרימייק הכושל של דיסני ל-"מולאן" ו-"שמי חצות" המשמים של ג'ורג' קלוני) כמעין דרך של הוליווד להגיד לבמאי המדופלם - "היי, לפחות ניסית".

• הסאונד הטוב ביותר - יזכה וצריך לזכות: "Sound of Metal"

עוד קטגוריה שלרוב נשכחת לטובת אלו הנוצצות יותר, שיכולה לזכות השנה ליותר תהילה, ובצדק. המועמד המוביל לזכייה - "Sound of Metal" (שזכה לשם די מעפן, בלשון המעטה, בעברית - "צלילי מטאל") - שזכה בקטגוריה רק שבוע שעבר בפרסי ה-BAFTA, המציא מחדש את השימוש בסאונד בקולנוע. כיאה לסרט על אדם שהולך ומשלים עם הפיכתו לחירש, צוות הסאונד בהפקה - בהובלת ג'יימי באקשט - הדגיש כל צליל פשוט (מקומקום רותח ועד ברז נוטף) בסצנות השמיעה של רובן (ריז אחמד המופלא), וערפל כל מילה ופיפס כשרובן מתחיל לאבד את שמיעתו. כך צוות הסאונד לא רק מראה לנו חירש על המסך מתקשה לקבל את מצבו החדש, אלא לוקח אותנו לחוויתו ב-"לייב", ונותן לנו להחליט - זהו פגם או ברכה?. 

למרות התחרות מצד "נשמה" ("Soul") - עוד סרט שמשתמש בויזואליה ובסאונד באותה המידה כדי להעביר את המסר שלו - האוסקר הזה כמעט מוכנס ישירות לכיס של "Sound of Metal".

• סרט האנימציה הטוב ביותר - יזכה וצריך לזכות: "נשמה"
• סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר - יזכה וצריך לזכות: "If Anything Happens I Love You" 

זה די א"ב לדעת שפיקסאר ואוסקר הם שמות נרדפים - נכון ל-2021, סטודיו האנימציה זכה ב-10 פרסים וקיבל 15 מועמדויות עבור סרטיו המרהיבים ב-20 שנות קיום קטגוריית סרט האנימציה - מי יודע מה היה מספר הזכיות אם הקטגוריה הייתה עוד קיימת לפני 2001. זהו גם די קונצנזוס לדעת ש-"נשמה" ("Soul"), הסרט ה-23 במספר של האולפן הידוע, יזכה גם השנה בטייטל הנכסף - שנה אחרי שעשה זאת שוב עם "צעצוע של סיפור 4". בשלב זה מתעוררים צדקני הקטגוריה, עם הטענה "למה לתת לפיקסאר כל שנה את הפרס?". אין ספק שיש לכך בסיס - יש לא מעט סרטי אנימציה טובים מחוץ לגבולות הסטודיו בקליפורניה, ואחדים מהם אכן זכו ("רנגו", "המסע המופלא", "ספיידרמן: מימד העכביש" ועוד…) אך יש אלמנט בסרטיה של חברת פיקסאר שלא רק הופך אותם לסרטי אנימציה מצויינים, אלא לסרטים מצויינים ככלל. מהאלגוריות הפנטסנטיות לחיי האדם הבוגר ועד לצעדים הנועזים שהחברה מוכנה לקחת במסגרת מה שמוגדר כ-"סרט ילדים", פיקסאר תמיד נמצאת צעד אחד קדימה. התוצר השנתי, "נשמה" (גם התוצר השני של החברה מהשנה, "קדימה", מועמד בקטגוריה, אך נדמה שזוהי יותר מועמדות ניחומים לסרט שמעט נשכח), לקח את כל מה שתיארתי כעת דרגה אחת למעלה - האלגוריות הופכות למופשטות יותר ויותר, הצבעוניות והגיוון הופכים ליותר אקטואליים וכל זכר מסויים ל-"סרט ילדים" נשאר על רצפת העריכה. כך, גם אם "Wolfwalkers" האירי, שניצב מולו איתן, הוא מעשייה מושלמת (לפי מה שקראתי, כיוון שעוד לא יצא לי לצפות בו - ד"ע), "נשמה" הוא לא רק סרט האנימציה הטוב של השנה, לדעתי הוא סרט הטוב של השנה, סוף פסוק. אז כדי לכפר על היעדרותו מקטגוריית הסרט הטוב ביותר, זה רק מתבקש ש-"נשמה" יקבל את הפרס הגדול כאן. 

בכל הנוגע לסרט האנימציה הקצר, קטגוריה שולית למדי ששייכת גם לרוב לתוצרי דיסני/פיקסאר, ייתכן מהפך גדול השנה - סרטם קורע הלב בן 12 הדקות של מייקל גובייר ו-וויל מקורמק, "If Anything Happens I Love You", שעלה לנטפליקס בנובמבר האחרון, הוא בין סרטי השכול הטובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות (את הביקורת המלאה שלי עליו תוכלו לקרוא פה). בהתחשב בכך שהוא עוסק בנושא כה כאוב בחברה האמריקאית המודרנית - ירי המוני ובקרת הנשק - אין כמעט ספק כלל שהפרס ינתן לו השנה - שנה רווית דם בארה"ב, על פני מתחריו הקלילים יותר, כדוגמת "Burrow" של פיקסאר (שנלווה ליציאה הדיגיטלית של "נשמה") ו-"Yes-People" האיסלנדי. 

• צילום - יזכה וצריך לזכות: אריק מסרשמידט, "מאנק"

כמעט ובאתי להודות בהפסד, ולהסביר כמה "מאנק" ראוי לנצח במקום "נומאדלנד" בקטגוריית הצילום. אבל אז הגיע איגוד הצלמים האמריקאי ובחר בעבודתו של אריק מסרשמידט ("מיינדהאנטר", "נעלמת") על סרטו של פינצ'ר - ונדמה שצדק נעשה. אכן, ייתכן ו-"נומאדלנד" ישוב לראש המירוץ ויזכה בפרס, ויתכן מאוד שהוא ראוי לכך (בשעת כתיבת שורות אלו, עדיין לא צפיתי בו), אבל בעוד סרטה של קלואי ז'או מחזיר עטרה ליושנה בתחום צילומי המרחבים, "מאנק" מלהטט בין שלוש סטנדרטים שונים - צילום בפורמט המצומצם הנהוג בשנות ה-40, הדגשת זוויות אינטימיות בצילום שחור-לבן ושוטים ארוכים שמלווים את תחושת ה-"גדול מהחיים" שהסרט מספק. כך, מסרשמידט מצלם סרט ישן "עתידני", ומותח את הגבולות של עבודת הצילום בסרט. אותו דבר ניתן להגיד על מתמודדים אחרים בקטגוריה, לדוגמה - "יהודה והמשיח השחור" והצילום הפרנואידי שלו ו-"משפט השבעה משיקגו" שיודע להבליט את הרגעים הנכונים בדרמת משפט קלאסית - וגם על אלו שלא זכו לתואר ("הזהב של נורמן", "מינארי, "האב" ועוד…), אבל נדמה ש-"מאנק", תחת ניהולו של מסרשמידט המנוסה, מצא את הדרך להביא את כל פריצות הדרך השנה בתחום לסיכום אחד., ועל כך - פרס האוסקר זכאי לו. 

• סרט דוקומנטרי - יזכה: "מורתי התמנונית"; צריך לזכות: "Time"
• סרט דוקומנטרי קצר - יזכה: "A Love Song for Latasha"

זוכי קטגוריית הסרט הדוקומנטרי לרוב מובלים לשני מצבים - נשמרים לעד בספר דברי הימים של הקולנוע ("איימי", "אזרח מספר 4", "משפחת הקיסרים" ועוד…) או אלו שנשכחים במהרה (מישהו זוכר מה ניצח שנה שעברה? מישהו?). אין כמובן בכך להעיד על איכות הסרט, אבל נדמה שהשנה הקטגורייה הולכת להיות דווקא מהזן הראשון - "מורתי התמנונית", להיט הדוקו של נטפליקס מלפני מספר חודשים על קולנוען שהתחבר לתמנונית ייחודית מדרום אפריקה, הפתיע רבים בבורסת הניחושים של עונת הפרסים כשעקף את המועמד המוביל לזכייה - "Time", שעוסק באישה שחורה אמריקאית שנאבקת לשחרורה של בעלה ואבי ילדיה, שמרצה עונש מאסר של 60 שנה בעבור שוד בנק מזויין - בטקס ה-"BAFTA" הבריטי. משם הקלפים התהפכו, ו-"Time" -וכך גם עוד סרט דוקו פוליטי, "Collective" (שמועמד גם בקטגוריית הסרט הזר), אודות חבורת עיתונאים רומנים שחושפים שחיתויות ממשלתיות - נדחקו הצידה למרבה הצער עבור רייטינג. עדיין תיתכן הפתעה לטובת הסרט הרלוונטי יותר למתרחש באמריקה ובעולם, אבל האוסקר הוא לא מופת לטעם טוב (לראייה, הסרט האהוב עליי ביותר מהשנה שעברה - "דיק ג'ונסון מת" - בכלל לא הועמד לקטגוריה). ומה לגבי אחותו הקטנה של הפרס - הסרט התיעודי הקצר? שם המאבק קצת יותר ניכר, אך אינני בקיא מספיק בתוכנם של הסרטים הקצרים בשביל להכריע בוודאות מי יהיה המנצח הגדול. רק אציין ששלושת המובילים - "Do Not Split", שמתעד את המחאה העיקשת של תושבי הונג-קונג בשלטונות הסיניים בתחילת השנה שעברה; "A Love Song for Latasha", סרטה של "נטפליקס" על סיפורה הלא-נודע-מספיק של לאטאשה הארלינס, נערה שחורה בת 15 שנרצחה ע"י בעל חנות מכולת מקומי בלוס אנג'לס בשנת 1991; ו-"A Concerto Is a Conversation" של מלחין הסרטים קריס בווארס, שמתעד שיחה שערך עם סבו הישיש על ההיסטוריה המשפחתית - מחליפים ביניהם מקומות בראש רשימת הניחושים, אך המתמיד מכולם הוא "A Love Song for Latasha", ולכן אבחר בו כהימור שלי. 

• פסקול - יזכה וצריך לזכות: טרנט רזנור, אטיקוס רוס וג'ון בטיסט, "נשמה"
• שיר מקורי - יזכה וצריך לזכות: לזלי אודום-ג'וניור, "לילה אחד במיאמי" - "Speak Now"

האם סולן ויוצר להקת הרוק המכני "ניין-אינץ' ניילז", טרנט רזנור, דימיין כשהיה בסיבוב הופעות עם דיויד בואי ב-1995 שעשרים וחמש שנה לאחר מכן הוא יהיה המועמד המוביל לזכייה באוסקר על פסקול שחיבר יחד עם נגן ג'אז והסיידקיק של מנחה הלייט-נייט סטיבן קולבר לסרט מצוייר של פיקסאר על נשמות חמודות בעולם הבא? כנראה שלא, ולמרות הביזאריות שבסיטואציה - הפסקול שרזנור חיבר יחד עם שותפו הותיק ללהקה ולהלחנה (ולפרס האוסקר המשותף שקיבלו השניים לפני עשור על סרטו של חברם דיויד פינצ'ר, "הרשת החברתית") אטיקוס רוס נשמע כמו המשך מושלם לסאונד המחופספס והקודר שאפיין את המוזיקאי בשנות ה-90 - מנעימות אינטר-גלקטיות לוייב עתידני, רזנור ורוס מדמיינים את העולם הבא בפסקול שלהם ל-"נשמה" כמקום מחבק, אך גם זר ומנוכר. יחד עם החלק האלתור הג'אזיסטי של ג'ון בטיסט בסצנות העולם האמיתי , הפסקול של "נשמה" הוא אחד היפים ביותר שנשמעו בשנים האחרונות, אפילו בקריטריונים של פיקסאר (לא, ברצינות, תחפשו את מייקל גיאצ'ינו ואז תדעו). היכולות המדהימות של צמד המלחינים באות לידי ביטוי גם בעוד פסקול המועמד בקטגוריה - זה שחיברו לסרטו של חברם פינצ'ר, "מאנק", שם בוחנים השניים את יכולותיהם להפוך למנצחי תזמורת גרנדיוזית א-לה הוליווד הקלאסית של שנות ה-30, אך נדמה ש-"נשמה" מנצח בסיבוב הזה (עדיין, שווה לציין את הפסקול הרודף של אמיל מוסרי ל-"מינארי" ואת זה ההרפתקני של טרנס בלנשארד ל-"הזהב של נורמן" - המועמדות היחידה והעצובה של הסרט המדהים הזה בטקס השנה).

ולקטגוריה שפעם הייתה לגולת הכותרת של הטקס, ושהוציאה ממנו רגעים בלתי נשכחים או כאלו שעדיף מאוד לשכוח (הביצוע של ריי פארקר ג'וניור ל-"Ghostbusters" בטקס האוסקר של שנת 1985 - בעודו נוהג במלגזה ולבוש סרבל כתום נוסח ההתנתקות, כשסביבו רקדני "מחולות כרמיאל" רוקדים עם סדין לגופם - הוא שילוב של שני סוגי הרגעים הללו) - השיר המקורי הטוב ביותר - שהפכה כבר מזמן לקטגוריה המשעממת ביותר בטקס, עם שירים מקוריים לא מקוריים ולא זכירים בעליל, שמפנים את מקומם מידי כמה שנים לשיר דיסני/ג'יימס בונד התורן. השנה דווקא קטגוריה זו הולידה קמפיין יח"צ ממושך, של לא אחרת ממדינת איסלנד (הכניסו את המם הזה כאן) עבור שיר האירוויזיון המזוייף באיסלנדית "Husavik", מהסרט שחבל-ושלא-היה-זיוף "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga", בכיכובם של וויל פרל לא עלינו ורייצ'ל מקאדמס. אך למרות התגייסותה חסרת התקדים של המדינה הקטנה לטובת השיר הנורא, השנה הפרס כנראה יילך ל-לזלי אודום-ג'וניור ולשירו "Speak Now" מהסרט בו הוא מככב כסאם קוק, "לילה אחד במיאמי". למרות תחרות לא רעה  בכלל משיר הפאנק "Fight for You" של זמרת הסול הצעירה H.E.R מהסרט "יהודה והמשיח השחור" והשיר "Io sì (Seen)" של לורה פוזיני ודיאן וורן לעיבוד ל-"כל החיים לפניו" בכיכובה של סופיה לורן - הבלדה האיטית הזו שאודום ג'וניור כתב לא רק סוחפת, אלא גם תשמש כזכייה היחידה של (כבר) אחד הסרטים הטובים ביותר של 2021 (אודום ג'וניור מועמד גם בפרס שחקן המשנה על תפקידו, אך רוב הסיכויים שלא הוא יהיה המנצח). לפחות זה. 

• עריכה - יזכה וצריך לזכות: "משפט השבעה משיקגו"

דרמת בית המשפט הכובשת והרלוונטית מתמיד של אארון סורקין, "משפט השבעה משיקגו", זכתה לבאזז רב כבר שהוכרזה הפקתה - עם קאסט מרשים שכולל את סשה ברון-כהן, אדי רדמיין, מייקל קיטון, פרנק לנגלה ועוד רבים וטובים ועיבוד לסיפור היסטורי שאכן קרה וממחיש את המאבק העיקש של פופוליזם ממשלתי מול האמת הכואבת, זה די מובן מאליו. ואז הגיע "נומאדלנד" וטרף את כל הקלפים ב-"מירוץ החימוש" שהוא עונת הפרסים הנוכחית. למרות זכייתו של סורקין בפרס התסריט בטקס פרסי "גלובוס הזהב" האחרון וזכיית הקאסט עטור השבחים בפרס האנסמבל בטקס פרסי ה-"SAG", נדמה ש-"משפט השבעה משיקגו" תיוותר רק קטגוריה אחת להותיר חותם עליה באוסקר - קטגוריית העריכה. העריכה ב-"שיקגו" היא לא פחות ממופתית - כדי לספק תחושה של אירוע מתגלגל, העורך אלן באומגרטן (שהועמד בעבר לקטגורייה על עבודתו בסרט "חלום אמריקאי") "מזפזפ" בין כמה אירועי התרחשות - בית המשפט, האירועים שהובילו למהומה שעליה נשפטים השבעה, וערב הסטנדאפ של אבי הופמן (ברון-כהן), שממחיש כמה אירוע יחיד ונורא ברור יכול להפוך בקלות ל-"רשומון" שהגורמים הלא נכונים מעורבים בו. למרות תחרות רצינית מצד "Sound of Metal", שנערך בצורה שקטה ופואטית (בהתאם לנושא הרגיש שהוא עוסק בו; "האב" ועריכתו המסתורית וכמובן, "נומאדלנד", שנערך ע"י לא פחות מהבמאית עצמה - קלואי ז'או, נראה כי השם שכתוב בגדול על פרס זה הוא שמו של באומגרטן. 

• הסרט הקצר הטוב ביותר - יזכה: "זרים מוחלטים"

כמו לפני שנתיים, גם השנה קטגוריה זניחה למדי מעוררת די הרבה באזז במחוזתינו - סרטו של היוצר הישראלי תומר שושן (ע"פ סיפור שאירע לו בחיים האמיתיים) והמפיקים שירה הוכמן וקובי מזרחי, "עין לבנה", נבחר לרשימת המועמדים המקוצרת בקטגוריית הסרט הקצר בטקס השנה. נושאו הרלוונטי והבוער של גזענות נסתרת כנגד שחורי עור סימן אותו כמועמד מוביל לזכייה (כך גם טען שושן, אליו פנה חבר אקדמיה אנונימי שסיפר לו שהוא וחבריו מצביעים עבור הסרט), אבל אז הגיע סרט עם נושא מאוד דומה, קונספט מגניב (לולאת זמן, א-לה "בובה רוסית") והפצה עולמית של נטפליקס, והכל השתנה. אני מדבר כמובן על "זרים מוחלטים" ("Two Distant Strangers"), סרטם של טרבון פרי ומרטין דסמונד רו, שעומד כרגע בראש טבלת ההימורים. כמובן, השנה אין שום דבר בטוח, אבל נראה שאחד הסרטים שינצח יהיה בעל מסר פוליטי מובהק - מה שמשאיר את "עין לבנה", "המתנה" ("The Present") - סרטה של הבמאית הפלסטינית פראח נאבלוסי, אודות אב פלסטיני, שיחד עם בתו מנסה לקנות מתנת יום נישואין לאשתו ונתקע במחסומים - ו-"זרים מוחלטים" כמובילי הרשימה. עם זאת, שני הסרטים הנותרים, שמתארים מצבים כלליים יותר - "The Letter Room" של אלווירה לינד ובכיכובו של אוסקר אייזיק כסוהר שמתעמק במכתבי אסיריו, ו-"Feeling Through" של דאג רולנד, אודות הומלס צעיר המתחבר עם אדם עיוור - קיבלו באזז תקשורתי וממסדי לא פחות (מועמדות בפסטיבל טרייבקה, לדוגמה), אז באמת קשה להכריז מי הוא הזוכה האולטימטיבי. אז אני אשאר עם "זרים מוחלטים" ואהיה מוכן להפתעות.

• הסרט הבינלאומי הטוב ביותר - יזכה: "עוד סיבוב" (דנמרק)

אם ראיתם שוב ושוב את פרצופו המבעית של השחקן הדני מאדס מיקלסן שוב ושוב בסיכומי הקולנוע של השנה האחרונה, זהו כנראה בשל הסרט הדני עטור הפרסים בו הוא מככב, "עוד סיבוב" ("Another Round"), שמספר את סיפורם - ואת נפילתם - של כמה חברים בשנות ה-40 לחייהם שמחליטים להעביר את חייהם התקועים מכאן והלאה עם הרבה יותר אלכוהול. "עוד סיבוב" הפך במהרה לחביב טקסי הפרסים (מאז הפרימיירה שלו בפסטיבל "TIFF" האחרון) וזכה ברבים מהם (טקס ה-"BAFTA" היה האחרון מביניהם להעניק לו את התואר), ונדמה היה שאולי באוסקר מעמדו מעט יתערער - אבל אז החליטו חבררי האקדמיה להעמיד גם את במאי ותסריטאי הסרט, תומאס ויטנברג, בקטגוריית הבימוי - צעד שכמעט אף אחד לא חזה, ושהכתיר את "עוד סיבוב" כזוכה המובטח בקטגוריית הסרט הזר - אם זה אכן יקרה, זו תהיה הזכייה הרביעית של דנמרק בכל 93 שנות קיומו של האוסקר (שלושת הקודמים ל-"עוד סיבוב" היו "החגיגה של באבט" מ-1987, "פלה הכובש" מ-1988 ו-"בעולם טוב יותר" מ-2010). מי שיתנו פייט לסרט הדני יהיו "קולקטיב" הרומני - עליו הרחבתי בקטגוריית סרט הדוקו;" The Man Who Sold His Skin" התוניסיאי, אודות פליט סורי שהופך למוצג במוזיאון בזכות עורו המקועקע; "Better Days" מהונג קונג, שמתאר את סיפורה של תלמידת תיכון שנאלצת להתמודד עם בריונות יום-יומית ולחץ ממבחני המעבר לקולג' בעודה פוגשת פרחח רחוב נעים הליכות; ו-"Quo Vadis, Aida?" ("להיכן את הולכת, אאידה?", בתרגום חופשי - ד"ע) הבוסני העוסק במתרגמת בוסנית מטעם האו"ם בעיירתה הקטנה, שנאלצת להתמודד עם השתלטות הצבא הסרבי על הכפר בו משפחתה מתגוררת, רגע לפני הטבח הגדול שעומד לקרות. 

• התסריט המעובד הטוב ביותר - יזכה וצריך לזכות: כריסטופר המפטון ופלוריאן זלר, "האב"
• התסריט המקורי הטוב ביותר - יזכה וצריך לזכות: אמרלד פנל, "Promising Young Woman"

הגענו לשמיניית הקטגוריות הבשרניות באמת - כאן המירוץ צמוד ולחוץ, וייתכן מאוד שאלו שאני מנבא להם הצלחה כאן כלל לא יתקרבו לפרס - אבל עדיין, בואו נתחיל: את קטגוריית התסריט המעובד הטוב ביותר מובילים ראש בראש תסריטיהם של קלואי ז'או ל-"נומאדלנד" (ע"פ הספר מאת ג'סיקה ברודר - "Nomadland: Surviving America in the Twenty-First Century") וזה של כריסטופר המפטון ופלוריאן זלר ל-"האב" (ע"פ המחזה המהולל שזלר כתב בעצמו). "נומאדלנד" הוא בין הסרטים האחרונים שעוד נותר לי לצפות בהם מעונת הפרסים הנוכחית, כך שלא אוכל לערוב לטיבו - אך מהבאזז הלא פוסק ומצד שני, הטענות כנגדו על גלוריפקציה ליחסי ההעסקה של "אמזון", אני מבין שדעתי אולי לא בהכרח תתאם לזו הנמצאת בקונצנזוס. "האב", לעומת זאת היא מעשייה של פחד וטרור מהלא נודע - השכחה והזקנה, שהופכת מחלה מפחידה אך נורמטיבית לאויב תוקפני של ממש. הייתי שמח להעניק גם את הפרס לתסריטיהם של "סרט המשך בוראט" (שנכתב ע"י סשה ברון-כהן וצוותו) - שהפך לאחד הסרטים הפוליטיים החשובים ביותר של המאה ה-21 (אין בכך הפרזה), למרות שסיווגו של פרוייקט שנשען כה על אלתור כ-"תסריט מעובד" נדמית תמוהה - ול-"לילה אחד במיאמי" (שעובד ע"י קמפ פאוורס - הבמאי השותף ב-"נשמה" - ע"פ המחזה שכתב מ-2013), שכבר הבעתי מוקדם יותר את חיבתי הרבה אליו ואל הדרך שבה הוא מציג עמדות מתנגשות בלב מאבק אחיד, אך אם "האב" הוא הכיוון (ראוי לציין שהמחזה המקורי שעליו מבוסס הסרט הפך לפופולרי במיוחד באירופה בעשור האחרון, כך שייתכן ומצביעי אקדמיה אירופאיים רבים יזכרו אותו לטובה בעת הצבעתם) - אין שאלה בכלל שהפרס מגיע לו (אה כן ויש איזה סרט הודי עם פריאנקה צ'ופרה מנטפליקס שם כי למה לא). 

בגזרת התסריט המקורי העניינים אף מתחממים יותר - הקרב הקשה מתנהל בין כל חמשת התסריטים המצויינים: "Sound of Metal", שכתבו במאי הסרט דריוס מרדר ואחיו אברהם; "Promising Young Woman", שכתבה במאית הסרט אמרלד פנל; "מינארי", שכתב במאי הסרט לי אייזיק-צ'ונג; "יהודה והמשיח השחור", שכתבו במאי הסרט שאקה קינג, וויל ברסון והאחים קית' וקני לוקאס; ו-"משפט השבעה משיקגו", שכתב במאי הסרט אארון סורקין. כל אחד מהתסריטים האלה מוביל לסרט מעולה אחר - האחד דרמת משפט סוערת, השני סוקר את התאקלמותה של משפחה קוריאנית במערב ארה"ב, האחר את התנכרותו של ה-FBI למנהיג סניף שיקגו של הפנתרים השחורים - אך כולם נחצבו מדם ליבם של הכותבים, בנושאים שקריטיים להם, משל היו ביאליק. בסופו של דבר יש רק זוכה אחד, והשנה נראה כי זו הולכת להיות אמרלד פנל על בכורת הבימוי שלה, "Promising Young Woman", עם תסריט שהופך על ראשו את ז'אנר הנקמה הנשית, ומותח את גבולות המוסר שלנו כשמדובר במעשה נתעב כמו אונס. עם זאת, תיתכן הפתעה של סורקין ותסריטו ל-"משפט השבעה משיקגו" (שזכה, כאמור, בפרס זה בטקס "גלובוס הזהב"), אך פרס לפנל, שסיכוייה לזכות בפרס הבימוי - בו היא מועמדת גם כן - קלושים מול זכייתה הצפויה של קלואי ז'או, יהיה חייב לקרות בטקס מחר. 

• שחקן המשנה הטוב ביותר -יזכה: דניאל קאלויה, "יהודה והמשיח השחור"; צריכים לזכות: כולם
• שחקנית המשנה הטובה ביותר - תזכה: יון-יו ג'ונג, "מינארי"; צריכות לזכות: כולן מלבד גלן קלוז - "יומני האפלאצ'ים"

כן כן, אני יודע, זו טיפה רמאות… כאילו, המון רמאות, אבל נדמה כי עבר זמן רב מאוד מאז שכישרון שכזה בירך את קטגוריות המשנה - וזה לאחר השמטת תפקידים נהדרים מהשנה החולפת (וביניהם - טליה ריידר ב-"אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד"; ג'סי פלמונס/טוני קולט ב-"אני חושבת לגמור עם זה"; קינגסלי בן-אדיר ב-"לילה אחד במיאמי"; אוריון לי ב-"פרה ראשונה"; קולמן דומינגו ב-"הבלוז של מא רייני"; ביל מאריי ב-"On the Rocks"; ג'יי קיי סימונס ב-"פאלם ספרינגס"; אלן בורשטיין ב-"קרעים של אישה"; מיק ג'אגר ב-"הציור" ועוד ועוד…) ובחירות תמוהות - כדוגמת המועמדות של לקית' סטנפילד (עליה אפילו הוא התפלא) בקטגוריית שחקן המשנה לצד שותפו ל-"יהודה והמשיח השחור", דניאל קאלויה, בצעד שמרמז שלסרט אין גיבור - ועדיין, (כמעט) כולם זכאים לפרס: פול רייסי כג'ו הוא המצפון הפועם של ריז אחמד כרובן ב-"Sound of Metal"; אבי הופמן של סשה ברון כהן ב-"משפט השבעה משיקגו" הוא ליצן הכיתה מגודל שמסתיר תחתיו אמת בוערת וחוסר ביטחון מוחלט; סם קוק, בגילומו של לזלי אודום-ג'וניור ב-"לילה אחד במיאמי", הוא אמן שחור שבטוח שדווקא לייבל האמנים המשגשג שברשותו הוא המפתח לשחרור גזעי, אך בסתר חושש מאי-האקטיביות שלו במאבק; ודניאל קאלויה כפרד המפטון ולקית' סטנפילד כביל או'ניל ב-"יהודה והמשיח השחור" הם שני צידי אותו המטבע - האקטיביסט המושבע והאינטרסנט ההישרדותי - שניהם מנסים להצליח באמריקה שמוטית מלכתחילה נגדם. ומה בגזרת הנשים? אוליביה קולמן כ-אן ב-"האב" - בת לחולה אלצהיימר מתפתח שמנסה להחזיק מעליה בכוח את עולמה המתפרק; אמנדה סייפריד מפיחה חיים בשחקנית ההוליוודית הנשכחת מריון דייויס ב-"מאנק" (בין השחקניות שגילמו את דיוויס בעבר ניתן למצוא את מלאני גריפית' וקירסטן דאנסט), אישה שנאבדה מזמן בדימוי המעליב שיצרה לה הוליווד ובצביעות שסביבה; מריה בקלובה כטוטאר, בתו הפראית של בוראט ב-"סרט המשך בוראט", שנכנסת בקלילות לסיטואציות מטרידות במיוחד (כן, רודי ג'וליאני, אני מסתכל עליך) ומותירה את "שותפיה" לסצנה המומים; ו-יון-יו ג'ונג כסון-יה, הסבתא הקוריאנית השורשית ב-"מינארי", שמתפקדת פחות כסבתא ויותר כמפגש של דיויד הצעיר (אלן קים) עם המורשת הטעונה של קוריאה. בולטת בהיעדרה ברשימה מהללת זו היא גלן קלוז, שמועמדת (או יותר נכון, מבזבזת מקום) על תפקידה הנוראי כבוני "מאמאו" ואנס בסרט הנוראי עוד יותר "יומני האפאלצ'ים" ("Hillbilly Elegy"). מה קלוז עושה כאן עדיין לא ברור, במיוחד שעל תפקיד זה ממש כמעט וזכתה בסוף השבוע האחרון בפרסי ה-"ראזי", אך האקדמיה אוהבת להעמיד את קלוז - מועמדות זו תהיה מועמדותה השמינית. אממה, האקדמיה גם לא ממש אוהבת לתת לה פרסים (אני יכול להבין למה), כך שמועמדותיה האחרונות הפכו לאפשרות הלא כל-כך-בדיונית של "פרס מפעל חיים" - אוסקר בקטגוריה מרכזית לשחקן ותיק ומוכשר שלא זכה עד כמה בפרס על תפקיד פחות טוב, זכיר או לעיתים אף גרוע כהוקרה על פעילותו רבת השנים. מגמה פסולה זו נמצאת ומתועדת בלא מעט טקסים לאורך השנים (רק שנה שעברה קיבל חואקין פיניקס הטרחן אוסקר בקטגוריית השחקן הראשי על תפקידו המטרחן עוד יותר כג'וקר ב-"ג'וקר", לאחר שלוש מועמדויות קודמות), ונקווה מאוד שהפעם לא תהיה ה-"פעם". מלבד זאת, הכיוונים די ברורים: מלבד איום מועט מצד אוליביה קולמן בקטגוריית שחקנית המשנה, דרכה של השחקנית הקוריאנית הותיקה יון-יו ג'ונג לפרס די סלולה - לאחר זכיות דומות בפרסי ה-"SAG" וה-"BAFTA" - הפרסים הראשונים שאי פעם חולקו בטקסים לשחקנית קוריאנית. בגזרת הגברים - לאחר ניצחונות ב-"גלובוס הזהב", "SAG", "BAFTA" ו-"פרסי בחירת המבקרים", האוסקר כבר ארוז ומוכן להעברתו לידיו של דניאל קאלויה (שכבר היה צריך לזכות - לדעתי ולדעת רבים - על תפקידו ב-"תברח" ב-2017). 

• השחקן הראשי הטוב ביותר - יזכה: צ'אדוויק בוזמן, "הבלוז של מא רייני" (עם סיכוי למהפך של אנתוני הופקינס עבור "האב"); צריך לזכות: ריז אחמד, "Sound of Metal"
• השחקנית הראשית הטובה ביותר - תזכה וצריכה לזכות: קארי מוליגאן, "Promising Young Woman"

בקטגוריות המשחק הראשיות, האיכות אמנם קצת יורדת (לא ברוב ההופעות, כמובן) אבל המירוץ רק מתחזק: בגזרת הגברים, שכוללת רשימה מגוונת במיוחד (וזאת ללא ההתעלמות המופגנת והנוראית מתפקידו המדהים של דלרוי לינדו ב-"הזהב של נורמן") - המועמד האסייאתי-אמריקאי הראשון (סטיבן יון), המועמד המוסלמי הראשון (ריז אחמד), הפעם הראשונה ששני מועמדים ממוצא אסייאתי מועמדים באותה קטגוריה וכו' וכו' - המאבק האמיתי הוא בין תפקידו האחרון והמופתי של צ'אדוויק בוזמן - לוי גרין ב-"הבלוז של מא רייני" - שגרף עבורו ניצחונות מאוחרים בפרסי ה-"SAG", ה-"NAACP Image", "פרסי בחירת המבקרים" ו-"גלובוס הזהב" - לבין הופעתו הורסטילית של אנתוני הופקינס ב-"האב" - שגרפה עבורו (ולהפתעתו) ניצחון בטקס פרסי ה-"BAFTA" בשבוע שעבר. הניצחון הטרי של הופקינס, והרמזים הסותרים ששידרו מספר מחברי האקדמיה האנונימיים לגבי עמימות הזוכה השנה, הטו במעט את הכף מבוזמן המנוח לטובת השחקן הוולשי הותיק. בין כה וכה, שניהם מספקים כאן את הופעת חייהם (ללא כוונה להומור שחור במקרה של בוזמן) - בוזמן כלוי גרין פעור העיניים וחדור המטרה להצליח בגדול, כשהמטרה מקדשת את האמצעים ו-הופקינס כאנתוני המבולבל והמבוהל מעולמו המשתנה כליל בשל הדמנציה המתפתחת בראשו - אך הופעת השנה, בין שחקני הקטגוריה (בל נשכח את סטיבן יון כאבי המשפחה המנסה בכל כוחו להתאקלם בארץ זרה ב-"מינארי" ואת גרי אולדמן כ-הרמן ג'יי מנקוביץ' ב-"מאנק", תסריטאי מוכשר שיורד מגדולתו לתוך ספירלה של התמכרויות והרס עצמי), שייכת לדעתי לריז אחמד, המגלם את רובן ב-"Sound of Metal" בכזו טבעיות וכאב מתפרץ, שנדמה שלרגעים אנו צופים בסרט דוקומנטרי ולא בתוצר עלילתי. אהמר בכל זאת על בוזמן כמנצח הגדול, וכך יהפוך השחקן המנוח לשחקן השלישי בתולדות הטקס שניצח לאחר מותו (פיטר פינץ' ב-1976 ו-הית' לדג'ר ב-2008 הקדימו אותו; אגב, אם הופקינס ינצח, הוא יהפוך בגיל 83 לזוכה המבוגר ביותר בקטגוריית משחק מאז ראשיתו של הטקס, ובכך יעקוף את כריסטופר פלאמר ז"ל, שניצח ב-2011 בגיל 82 על תפקידו ב-"בגינרס"). 

בצד הנשי של הקטגוריה, התחרות מעורבבת עוד יותר: פרנסס מקדורמנד זכתה בפרס ה-"BAFTA" על תפקידה ב-"נומאדלנד", ונסה קירבי זכתה בפרס ה-"Volpi Cup" בפסטיבל ונציה על תפקידה ב-"קרעים של אישה", ויולה דייויס זכתה בפרסי ה-"NAACP Image" וה-"SAG" עבורה תפקידה ב-"הבלוז של מא רייני", אנדרה דיי זכתה בטקס פרסי "גלובוס הזהב" עבור תפקידה בסרט "ארצות הברית נגד בילי הולידיי" ואילו קארי מוליגאן זכתה בפרסי ה-"Independent Spirit" ובטקס "פרסי בחירת המבקרים" עבור תפקידה ב-"Promising Young Woman". כך שהכל פתוח, עוד לא מאוחר - כאשר ההימורים מתחלפים שוב ושוב בין דייויס לדיי למוליגאן למקדורמנד (קירבי המסכנה קיבלה את ה-"זכות" להיות מועמדת בכל טקסי הפרסים הגדולים - לרוב המועמדות היחידה עבור הסרט המדהים אותו היא מייצגת - ללא זכייה אחת בהן, וחבל - כיוון שתפקידה המטלטל ייזכר עוד לשנים רבות קדימה) וכמעט עבור כל אחת מהן שיא אוסקר ישבר: אם פרנסס מקדורמנד תזכה בפרס, היא תהפוך לשחקנית הפעילה היחידה שזכתה בו שלוש פעמים (לאחר ניצחונותיה על "פארגו" ב-1996 ועל "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" ב-2017; קת'רין הפבורן המנוחה זכתה ארבע פעמים בקטגוריה); אם ויולה דייויס תזכה בו, היא תהפוך לשחקנית השחורה הראשונה שמחזיקה שני אוסקרים ברשותה בקטגוריות המשחק; אם דייויס/דיי תנצח, וכך גם קאלויה, בוזמן ו-ג'ונג, תהיה זו הפעם הראשונה אי פעם שכל הזכיות בקטגוריות המשחק הן של שחקנים ושחקניות לא לבנים/ות. אם להיות כנים - ואני מנסה להיות אחד שכזה כמה שאפשר - מבין ארבעת המועמדות הראשיות (נניח את קירבי בצד), קארי מוליגאן היא המתאימה והזכאית ביותר לזכות בפרס. בעוד דיויס - שחקנית מופלאה תמיד - יכולה להתפרש כתיאטרלית מידי ב-"הבלוז של מא רייני" (עדיין לא פחות מתפקיד מצויין), מקדורמנד כמעייפת ב-"נומאדלנד" ודיי פשוט כשחקנית/זמרת שאף אחד לא שמע עליה מסרט שרצוי שאף אחד לא ישמע עליו (מה קרה לסידני פלאנינגן ב-"אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד"? לג'סי באקלי ב-"אני חושבת לגמור עם זה"? לראדה בלאנק ב-"הבמה של ראדה"?), מוליגאן פשוט עושה את מה שעשתה כבר למעלה מ-15 שנה - פשוט ליצור תפקידים מופתיים בזה אחר זה, בקלות ובעדינות. תפקידה המהפנט והאנטי-הירואי של מוליגאן ב-"Promising Young Woman" מצטרף לתפקידיה ב-"בושה", "דרייב", "גאווה ודעה קדומה", "גטסבי הגדול", "בתוך לואין דייויס", "פרחים בבוץ", "לחנך את ג'ני" (שהעניק לה את מועמדותה הראשונה לפרס), "החפירה" ועוד ועוד - אם האקדמיה מחפשת בכוח שחקנים לתת להם פרסי "מפעל חיים" ורוצה על הדרך גם להעניקם על תפקידים טובים באמת, התשובה היא קארי מוליגאן - חד וחלק. עכשיו נחכה לראות אם זה אכן יקרה. 

• הבמאי הטוב ביותר - תזכה: קלואי ז'או, "נומאדלנד"; צריך לזכות: לי אייזיק-צ'ונג, "מינארי"
• הסרט הטוב ביותר - יזכה: "נומאדלנד"; צריך לזכות: "מינארי"

זהו - שתי הקטגוריות האחרונות כבר כאן, ונדמה שפה כבר הכל ידוע מראש - הבמאית האמריקאית ממוצא סיני קלואי ז'או תיקח את פרס הבימוי הביתה (לאחר שעשתה זאת - נשימה ארוכה - ב-"גלובוס הזהב", "DAG"', "BAFTA", פסטיבל ונציה, "TIFF", ה-"Independent Spirit" ועוד ועוד…) ואת פרס המפיקה - או פרס הסרט הטוב ביותר - על סרטה "נומאדלנד". כך - ככל הנראה - תהפוך ז'או לבת המיעוטים הראשונה שזכתה בפרס הבימוי (והאישה השנייה בסך הכל, אחרי זכייתה של קת'רין ביגלו על "מטען הכאב" ב-2009). אבל כפי שברור לכם מסיכום זה, שום דבר לא בטוח - פרס הבימוי יכול באותה המידה להיות מוענק לאמרלד פנל או לי אייזיק-צ'ונג, שאתגרו את עצמם לא פחות - ואף יותר - על כיסא הבמאי (תקציב נמוך יותר, פחות משאבים, פחות הכרה וכו'...). אני אשמח לראות את אחד מהשניים עולה לבמת האירוע בשביל להחזיק ביד את הפסלון, אך אהיה שמח במיוחד לראות את צ'ונג וסרטו "מינארי" זוכים בפרס הגדול. בעוד "נומאדלנד" הוא סקירה של אמריקה הפחות מוכרת, או השבורה, דרך עיניים פואטיות, "מינארי" הוא סיפור הגירה שמסופר ע"י מהגרים ושובר בקלות את התדמית הכה-מושלמת של "ארץ ההזדמנויות החופשיות". "מינארי" הוא סטירת הלחי שאמריקה צריכה לקבל - ואני אכן מקווה שהוא ימלא את תפקידו. עם זאת, ישנו סיכוי גדול שגם "משפט השבעה משיקגו", סרט טעון פוליטית ורלוונטי להחריד, יעשה את הקפיצה הגדולה ויזכה בפרס הנכסף, אך נדמה כי בפוליטיקת הזהויות של 2021, סרט שעוסק ברובו בנאשמים לבנים מול מאשימים לבנים (מלבד נאשם שחור אחד בודד עם מסר חריף) לא יסייע לתדמית שחברי האקדמיה מנסים להקנות לעצמם. ואם כבר על "גיוון" אנו מדברים, העובדה ששתי נשים מוכשרות מועמדות לפרס הבימוי, ואחת מהן היא מועמדת כמעט בטוחה לזכייה בו, לא מובנת מאליו כלל וראויה לשבח - אבל (וזה אבל גדול), חברי האקדמיה לא צריכים לטפוח לעצמם כל כך מהר על השכם: ברגע ששנה נטולת בלוקבאסטרים ומפוקסת אינדי כוללת כל כך הרבה סרטים מצויינים שנעשו ע"י יוצרות מצויינות לא פחות - ראדה בלאנק ו-"הבמה של ראדה", אלייזה היטמן ו-"אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד", רבקה זלוטובסקי ו-"ילדה קלה", סופיה קופולה ו-"On the Rocks", קלי רייכרדט ו-"פרה ראשונה", רג'ינה קינג ו-"לילה אחד במיאמי", אוטום דה-ווילד ו-"אמה.", קירסטן ג'ונסון ו-"דיק ג'ונסון מת" ועוד ועוד… - שבכלל לא עלו בראשם של החברים כשהגיעו לבחור את המועמדויות - עד כמה בחירותיהם הן באמת מתקדמות? 

ולכן, לסיכום פוסט הימורים/ניחושים רחב זה, חשוב לזכור - בסופו של דבר, האוסקר הוא טקס פרסים שנבחרים ע"י אנשים ספציפיים לאנשים ספציפיים אחרים. נכון, יש במהותו לא מעט מדד איכות, אבל לא תמיד - ולכן, גם אם אתם מרגישים שסרטים רבים שאהבתם בכלל לא הגיעו למעמד המועמדות (כמו שאני מרגיש השנה), אין בכך להכשיר אותם כ-"סרטים לא טובים". תחשבו כמה מכם מכירים את "מה יפית עמק נוי" -שזכה באוסקר 1941 - וכמה מכם מכירים את הסרט שהוא ניצח, "האזרח קיין". 

אז מה אתם חושבים? איזה סרטים אתם חושבים שינצחו? אלו אתם חושבים שהיו צריכים להיות מועמדים? האם גם השנה חואקין פיניקס יבוא להיות גגארי יורופסקי של הערב? אפגוש אתכם כאן מחר, עם כל הסיכומים, ההפתעות, הפאדיחות והשמחות של הערב הגדול. 

סיכום עונה: "הפלקון וחייל החורף" - חיי גיבורים חשובים

המהפיכה שעוברת הטלוויזיה בשנים האחרונות אינה רק מהפכה של כמות ואיכות, אלא גם של גיוון - יותר ויותר סדרות טלוויזיה מצויינות ופופולריות מגיעות מז'אנרים לא צפויים, ומנפצות את הדימוי שרק דרמה עמוקה היא מופת היצירה - מבילוש ("הגשר", "ברודצ'רץ'") לריגול ("האמריקאים") ועד אימה ("ארץ לאבקראפט") - ישנן דוגמאות רבות בשטח לכך. ענקית הקולנוע, מארוול, החליטה להצטרף לטרנד גם בעולם פוסט "הנוקמים: סוף המשחק" שלה. התוצאה הראשונה, "וונדה-ויז'ן", הייתה מיני-סדרה מהפנטת ויזואלית כפי שהייתה רעיונית. התוצר השני שלה (שהיה אמור להגיע ראשון, אך נדחה בשל התפרצות המגיפה), "הפלקון וחייל החורף" ("The Falcon and the Winter Soldier") היה אמור לשמש כאתנחתא מלאה אקשן וכיף (תוכלו לקרוא את הביקורת הראשונית על הסדרה כאן, בה חזיתי כי בעיות חברתיות יופיעו אך האקשן הוא זה שיתפוס מקום - כמה טעיתי). בדיעבד, הסדרה הולידה כמה מהרעיונות האקטואליים ומעוררי הדיון ביותר שפרוייקט גיבורי-על אי פעם יצר - ממש שם לצד "השומרים" ו-"The Boys". עם גודל השאלות בא גודל החששות - האם הסדרה תצליח לפתור ולענות על כולן? או שהיא סתם העלתה אותן באוויר לדיון ותחזור לפיצוצים בשבוע הבא? פרק הסיום של הסדרה (או העונה, כפי שזה נראה) מוכיח שהעלאת שאלות המוסר לא היה לחינם (לרוב) - ספויילרים:

מלקולם ספלמן, כותב ויוצר הסדרה, מעין חילק את שאלות המוסר והעניינים החברתיים שהסדרה תעסוק בהם לשני תחומים - התחום הכלל-עולמי/אנושי והתחום האפרו-אמריקאי. בכל הנוגע לתחום הראשון, אין ספק שהסדרה היא תוצר של עידן פוסט-טראמפ, כשרוב שאלות המוסר שעולות כאן עוסקות בכוח, ובדרכים הנכונות או הלא-נכונות להשתמש בו. תוך הצגת שני צדדים של אותה המראה - האויבים הראשיים, קבוצת "הטרור" "הורסי הדגלים" ("The Flag Smashers") - ובראשם הנערה הצעירה קרלי מורגנתאו (ארין קלימן, "סולו") שמעוניינים להחזיר את העולם לאחדות שנוצרה בזמן היעלמותם של חצי מאוכלוסייתו, מול ג'ון ווקר (ווייאט ראסל, בנם של גולדי הון וקורט ראסל, בהופעת משחק מופתית), קפטן אמריקה החדש, שמונה ע"י הממשל האמריקאי להחזיר את האמון במותג כשהכל סביב מתפרק. לאורך התפתחות הסדרה, ספלמן מציב את השניים בהיפוכים שונים ממה שהקהל הממוצע יחשוב שיקבל מהם - מורגנתאו, שמונעת מצער אמיתי ומהתייחסות מחפירה של גופי השלטון העולמיים לבעיית הפליטים ההולכת וגדלה (מה זה מזכיר לכם?), משתמשת בצעדים דראסטיים להשיג את מטרתה בכל מחיר, בעוד ווקר - חייל עטור שבחים אך הלום קרב בהכחשה, מונע מהתעלמות המוחלטת מבעיותיו, חטא ההיבריס ומכובד האחריות המונח על כתפיו ולוקח את העניינים לידיו כדי להבטיח צדק ושלום, עד להתפרקותו המוחלטת (והמחרידה, במיוחד לתוכנית של "דיסני") אחרי מות שותפו ומצפונו, למאר הוסקינס/"באטלסטאר" (קלה בנט), בידיה של קארלי. כך, ספלמן מציב מראה לאלו שחושבים שבעלי הכוח הפיזי בעולמינו - כוחות הביטחון, המשטרה - הם מעל החוק, וכל החלטה שלהם מחושבת ונכונה, ולא משנה עברם, אישיותם או אמונותיהם הפוליטיות. מהצד השני, ספלמן גם גוער בצד השמאלי של המפה הפוליטית - האם אכן המטרה מקדשת את האמצעים? האם מהפכה רעיונית ואף שלטונית נחוצה בכל מחיר, אפילו במחיר חיי אדם? תמות אלו נמשכות לכל אורך הסדרה, אך שיאם האמוציונלי מגיע בפרק 4 - "The Whole World Is Watching" - שמעמת יותר ויותר דעות ועמדות מנוגדות לגבי צדקת הדרך מאשר עימותים פיזיים - אל תשכחו לרגע שזו סדרה של מארוול! כך באקי בארנס/"חייל החורף" (סבסטיאן סטאן) אינו בטוח כלל אם קיומו מוצדק כשפגע בחיים רבים של אנשים חפים מפשע בעודו שטוף-מוח (הסדרה עושה עבודה מצויינת עם הפן הלם הקרב וההאשמה העצמית שנלווית לו - שצלערנו יותר ויותר רלוונטיים בימים אלו, במחוזותינו ובעולם כולו), מורגנתאו מתחילה לפקפק באמצעים הדראסטיים שהיא מפעילה והאם המהפכה כה חשובה לשרידותה, ווקר תוהה האם נטילת ה-"Super Serum" רק יעצים את כוחו הפיזי וישכיח את חולשתו המנטלית ואילו הגיבור האמיתי של התוכנית, הפלקון/סם ווילסון (אנתוני מאקי), תוהה אם בכלל שווה להילחם עבור מולדת ומותג שבגדה בו מבית.

מה שמוביל אותי לתחום השני - המאבק הבלתי נגמר של הקהילה האפרו-אמריקאית עם הזהות שלהם, במיוחד לאלו הממלאים תפקיד לאומי (חייל, שוטר, פוליטיקאי וכו'...) - למי להיוותר נאמנים? 2020 ירדה לעומק הבעיה, גם בתרבות - עם סרטו המצויין של ספייק לי, "הזהב של נורמן", שלא קיבל מספיק תשומת לב תקשורתית וממסדית - וגם, לצערנו הרב, בחיים האמיתיים, עם הריגתו של ג'ורג' פלויד (וסיומה הרגעי השבוע, בהרשעתו של השוטר דרק שובין ברצח). כך, אם בפן הקודם ברור לכל שספלמן מכוון לעידן פוסט טראמפ, כאן ברור עוד יותר שהיוצר מדבר על אמריקה: מודל 2021. הקונפליקט של סם ווילסון האם לקחת עליו את דמותו של קפטן אמריקה ולהיכנס לנעליו של חברו הטוב סטיב רוג'רס (לאחר שזה מסר לו את המגן הנודע בסופו של "הנוקמים: סוף המשחק" - הקונפליקט שעוטף את סם מגיע גם לנעליו של באקי, שהיה שותף להחלטתו  התמימה תחילה של סטיב להעביר את המגן לחברם השחור), שנובע מיחסה של המדינה כלפיו - סירובו של הבנק להלוות לעסק של אחותו כסף בשל צבע עורו, הגעתה של ניידת משטרה כשהנ"ל רב בקולניות עם חברו באקי - מתעצם עוד יותר כאשר הוא מתוודע לסיפורו של אייזאה בראדלי. במהלך גאוני מצידו של ספלמן, הסדרה מעלה מהאוב קו עלילה פוליטי מובהק ורלוונטי להחריד שרץ בדפי הקומיקס שנים רבות, ומגולל את סיפורו של בראדלי - שמגולם כאן בצורה נהדרת ע"י קרל לאמלי הותיק - חייל שחור במלה"ע ה-2 שקיבל את ה-"Super Serum" והפך לגיבור מלחמה, אך למעשה שומש - יחד עם חבריו לצוות -כשפן ניסיונות של הממשל האמריקאי לראות אם ייתכן קיומו של עוד סטיב רוג'רס (בעוד הנ"ל קפוא בקרח). כבראדלי מבין שהוא רק חייל קטן במערכה הרבה יותר גדולה וחבריו - שלא צלחו את הניסוי בהצלחה כמוהו - הולכים להיות מטרה לפיצוץ כדי להעלים כל ראייה לקיום הניסוי, הוא מחליט להפר את הוראת הממונים עליו ולהציל אותם ברגע האחרון. הטרגדיה של בראדלי מכאן היא כפולה ומכופלת - חבריו אינם שורדים את השפעות הניסוי גם לאחר ניסיון ההצלה, ובתמורה ל-"פשע" שעשה, הוא נכלא ל-30 שנה, במהלכן הוא עובר בדיקות וניסויים מעוותים יומיומיים, עד שאחות רחמניה מזייפת את מותו ומשחררת אותו לחיים אנונימיים וזועמים, כשאשתו האהובה נפטרה בעודה מחכה לשיבתו. תוך שימוש ברפרנסים לקבוצת הטייסים השחורה האמיתית, "טייסי טאסקיגי", שספגה לא פחות ממדינתה "האהובה" למענה הקריבה את חייה, ספלמן מעמיד את פלקון שלנו בפני האמת הכואבת ביותר שיוצאת מפיו של בראדלי - "הם לעולם לא יתנו לאדם שחור להיות קפטן אמריקה. וגם אם כן, אף בן אדם שחור שפוי בדעתו יעשה זאת". הפרק החמישי והשישי מראה את החלטתו של וילסון להפוך לקפטן בכל זאת, מתוך אמונה בסיסית (ומעט נאיבית - עובדה שספלמן מדגיש אף הוא) שהמאבק חייב להגיע מהעם המעונה למרות הקשיים היומיומיים בהתחלתו - כך ספלמן מראה שהדרך האמביוולנטית - זיכרון העבר והבנת הקשיים בלהיות שחור, או בן מיעוט בכללי, באמריקה אך הסתכלות קדימה לעתיד טוב יותר - היא הדרך להמשיך את המאבק האזרחי - רק כי אין ברירה אחרת. "אני יודע שיש אנשים שישנאו אותי כל יום על כך שאני לובש את החליפה ומחזיק את המגן. המבטים ששופטים אותי - לא כחול עיניים, לא זהוב שיער - ואין לי שום דבר לעשות לגבי זה. הכוח היחידי שיש לי הוא שאנחנו יכולים להיות טובים יותר", אומר סם בנאום חוצב להבות שמתרחש במהלך הפרק השישי, וגורם לנו להבין - נכון, האנשים שאנו בוחרים לייצג את רצונתינו ולפתור את צרותינו צריכים להבין מהי מהות תפקידם, אך הם אינם אנחנו. אנחנו לא איתם בהליך קבלת ההחלטות, אלא רק עוד מהם. לכן, לא משנה הקושי התמידי של אדם להישאר נאמן למדינה שפוגעת בו מבפנים - בשל זהותו, בשל אמונותיו, בשל דעותיו - אין ברירה אחרת - הכוח בא מהעם. העם יביא את השינוי. 

אבל, כל זה אינו אומר ש-"הפלקון וחייל החורף" הוא "הנותרים" - לצד ההרהורים הפילוסופיים ישנן סצינות אקשן מעולות (במיוחד אלו שבין ווקר, בארנס ו-וילסון), מונטאז' אימונים קיטשי נוסח "רוקי", וייב ה-"באדי מובי" בין שני גיבורינו -שעובד מעולה (למאקי יש כישרון קומי מדהים - זה ידוע, אבל גם סטן לא חף מהומור), הופעת אורח של ג'וליה לואיס-דרייפוס שנשמרה בסודי סודות ולגמרי משתלמת (איליין במארוול!) והכישרון הפורץ של דניאל ברוהל, שחוזר לתפקידו כזימו הנבזי, מעניק לדמותו נופך קומי וערמומי, שהופך אותו מעוד נבל למעין שמשון ויובב באדם אחד (הפן הפילוסופי נוכח גם בדמותו - שמלחמתו הנוקשה בגיבורי-על באשר הם מעלה את השאלה - האם בקשה להפרזת הכוחות המזויינים ברחבי העולם כדי למנוע שימוש לא ראוי בכוח היא לא בעצמה שימוש לא ראוי בכוח?) - כך, ספלמן מאזן בין המסרים שבוער בו להעלותם לבין תוצר "מארוול" קלאסי - בדיחות קלילות, קיטשיות, אקשן. לפעמים האיזון עובד לטובת התוכנית, לפעמים לרעתה (הניסיון לפתור כמה שיותר קווי עלילה קצת מורגש בפרק האחרון) - אך הוא אף תמיד זכיר.

לסיכום, "הפלקון וחייל החורף" ממשיך את המגמה החדשה של מארוול להעצמת דמויותיה המשניות, פיתוחן (באמצעות כותבים מוכשרים) והצבתן מול בעיות אנושיות ורלוונטיות - לא עוד טיטאנים מעוררי אימה, אלא הדחקה ואחריות. אין פלא, אם כך, שהחברה הודיעה ממש אמש לאחר עליית הפרק האחרון בסדרה שספלמן יכתוב סרט רביעי בסדרת סרטי "קפטן אמריקה", בכיכובו של הקאפ החדש - סם ווילסון. במבחן הזמן, הסדרה לא תיזכר רק כיולדת של הקפטן החדש, או עוד תוצר גיבורי-על רגעי, אלא כבחינה מעמיקה של יחסי הכוחות בעולם פוסט-טראמפ, רעוע, גזעני ושבור - והכל דרך משקפי פנטזיה. בעודנו עומדים בסיום עונת פרסי הקולנוע ובראשית עונת פרסי הטלוויזיה, שמה של "הפלקון וחייל החורף" עוד ישמע לא פעם ולא פעמיים בקולותיהם של מגישי הפרסים.

טור אורח: "אין קליטה" ("Black Spot"/ "Zone Blanche") - הטווח שבין השחור ללבן

לחובב קולנוע כמוני חייב להיות מישהו שחינך אותו לכך - במקרה הזה, זו כמעט לחלוטין אמא שלי, פרופסורית למדיום לא רשמית (וד"ר לתקשורת במציאות), שיכולה להגיד לכם בדיוק מי שיחק בסרט שראתה לפני 35 שנה ואיך הוא נגמר. בצעד ראשוני בבלוג, אני מפנה לה את כיסא הכותב וממליץ לכם לקרוא היטב את ההמלצה החמה שלה על תוכנית קצת פחות מוכרת בספריית הסדרות הבלתי נגמרת של "נטפליקס": 

כשנתקלה עיני בסדרה "אין קליטה" ("Black Spot"/ "Zone Blanche"), במהלך השיטוט האינסופי בנטפליקס אחר תוכן ראוי לצפיה, חשבתי לעצמי - נו טוב, ניתן לה צ'אנס אבל האמת היא שלא ציפינו ליותר מדי והו - מה גדולה היתה ההפתעה. 

מדובר בסדרת מתח עם אלמנטים על טבעיים העוסקת בעיירה דמיונית הממוקמת על הר מבודד, מוקפת ביער עבות בשם ווילפרנש (Villefranche; כמה סמלי - עיר צרפתית). המיקום הגבוה והמבודד והיער העוטף את העיירה הם המעצבים את אופי החיים - ללא קליטה סלולרית (ולכן Zone Blanche - אזור לבן בצרפתית - או Black Spot - נקודה שחורה - בתרגום לאנגלית) ובריחוק מכל עיר מחוז. הסדרה נפתחת עם הגיעו של התובע המחוזי פרנק סיריאני, דמות גרוטסקית וחביבה המספקת את האלמנטים הקומיים המעטים שמוסיפים אור לחשיכה שמאפיינת את הסדרה. פרנק אלרגי כמעט לכל סוגי המזון, מסורבל, נתקל בכל דבר ומשעשע להפליא אולם דרך עיני הזר שלו אנו קולטים בהדרגה את המוזרויות של העיירה. גיבורת הסדרה היא מייג'ור לורן ווייס, מפקדת תחנת המשטרה המקומית, הכוללת שלושה שוטרים נוספים: נונורס (דובון בצרפתית) - גיי שנטייתו המינית מתקבלת בשיא הטבעיות ומוצגת כנון אישו בכלל באופן מפתיע בעיירה כזו - הרמן השוטר הוותיק וקמיל השוטרת המתלמדת. פרנק מגיע לעיר שהיקף הרציחות בה גבוה בעשרות מונים מן ההיקף המקביל, נתון שמשום מה אינו מוזר בעיני תושבי העיר.

כל פרק מציג מקרה אחר ובמקביל מתפתחת העלילה הכללית, העוסקת בחיבור בין העיירה לטבע אותו מייצג היער ובהפרת האיזון בין המודרנה לטבע המובילה לכך שהטבע משתולל והכל דרך סיפור היעלמה של מריון שטיינר, בתו של ראש העיר ברטרנד שטיינר, אהובה של לורן ונכדתו של ג'רלד שטיינר, השולט ביד רמה בכל העסקים בעיירה ומעניש כל מי שמעז לגלות חשיבה עצמאית - כל זאת תוך שהוא הופך את ווילפראנש לאסון סביבתי עבור בצע כסף ובהיפוך גמור לטבע הפראי המקיף את העיר. הסדרה - שהזכירה לי יותר מכל את "טווין פיקס" (גם בגלל האלמנטים העל טבעיים, גם בגלל החיפוש אחר בחורה צעירה שנעדרת וגם בשל הטיפוסים האקסצנטריים שאפיינו אותה) אבל גם את "חשיפה לצפון" הוותיקה ואת "קרדינל" הקנדית, שאף הן מדגישות את עוצמת הטבע אל מול בני האדם - מעוצבת להפליא, מלווה בצילומי טבע מדהימים ומציגה קונפליקטים מורכבים - החל מיחסים בין דוריים דרך משבר האקלים, קיימות, אפיוני טוב ורע ועד לבדידות האנושית. "Zone Blanche" מתאפיינת בקצב איטי ובעלילות מפחידות למדי אך בו בזמן מעבירה חוויית צפיה מושכת ומותחת עד הסוף הסוחט בתום 2 עונות (מי יתנני עונה שלישית).

מומלץ בחום - בואו רגועים ופתוחים לחוויה מסוג אחר ורצוי עם איזה דרינק קטן בצד לרגעים המותחים ממש. סופסוף סדרה שמצדיקה מנוי לנטפליקס.

"האב": ההזדקנות מפחידה יותר מ-"מגרש השדים"

אחד הזיכרונות הכואבים ביותר שנותרו לי מסבתי הגדולה (סבתא רבתא), שנפטרה לפני פחות מעשור מסיבוכי דמנציה, הוא  הרגע שבו הבנתי שהדמות שהכרתי מאז ילדותי ואהבתי כל כך להיות בחברתה כנראה לא תחזור. היה זה בנסיעה חזרה מביתה של סבתי שהבעת פליאה וצחוק על טענותיה שכולם "מעוניינים לגנוב את מתכון התה שלה" וששמי הוא דונלד (דניאל - ד"ע) הפכו במהרה לבכי על אובדן צלם האנוש. לרגש המבועת הזה בדיוק חזרתי בצפייה ב-"האב" ("The Father"), העיבוד למחזה מ-2012 של המחזאי הצרפתי פלוריאן זלר (שגם כתב וביים את הסרט, בבכורת הבימוי שלו), אחד מהסרטים המדוברים ביותר של השנה שעברה (עוד מהפרימיירה שנערכה לו בפסטיבל "סאנדנס" הקודם) ובוודאי אחד מהמעוטרים שיצאו ממנה - ארבע מועמדויות בטקס "גלובוס הזהב" האחרון (התסריט המעובד, השחקן הראשי ושחקנית המשנה וסרט הדרמה), שתיים ב-"SAG", שש ב-"BAFTA" (עם שני ניצחונות - פרס התסריט המעובד לזלר ופרס השחקן הראשי לאנתוני הופקינס) ומספר זהה גם בטקס ה-"אוסקר" הקרב (כולל המועמדות הגדולה לפרס הסרט הטוב ביותר). כמו מרבית סרטי עונת הפרסים אשתקד, גם מאחורי סרט עטור באזז זה יש סיבה ממשית ל-"הייפ". הפלא הוא שהסיבה היא תעוזה ואינטימיות - לא החומרים שמהם עשויים סרטי "פרסים". זו בדיוק גם הסיבה למה הוא צריך לתפוס את תשומת לבכם. 

"האב" לוקח אותנו לשגרת חייו של אנתוני (אנתוני הופקינס), פנסיונר מזדקן שגר בדירה בלונדון. בתו הדואגת אן (אוליביה קולמן) תוהה מה לעשות איתו וסירובו למטפלת קבועה, בתואנה שהוא מסוגל להסתדר לגמרי בכוחות עצמו. אט אט, אנתוני נאלץ להבין שההפך הוא הנכון, כשיותר ויותר דברים בסביבתו - חפצים, מקומות, אנשים - משתנים והאחריות נותרת עליו להחליט מה אמיתי ומה הוא הקורבן של זיכרונו הנעלם. שימו לב לתיאור המסתורי, שמזכיר יותר סרט מתח/אימה מאשר דרמה מהוקצעת - זו הדרך שזלר, ושותפו לכתיבה כריסטופר המפטון ("יחסים מסוכנים"), מבהיר שהוא רוצה ללכת בה כבר מהשוט הראשון. התפיסה של הזקנה ובייחוד אלצהיימר/דמנציה בתרבות הפופולרית כגורם משתק ואימתני אינה חדשה - רק בשנה שעברה הפכה הבמאית נטלי אריקה ג'יימס סיפור דומה לעלילה מצמררת בסרט האימה המדובר "Relic" - אבל זלר והמפטון נחושים לשלב בין שתי הגישות: לספק תחושת אי נעימות ומסתוריות לאורך כל הסרט, אך גם לתת לדמויות התפתחות אישית מבלי להיכנע לקלישאות של ז'אנר אחד מסוים. כך, באמצעות שילוב של תסריט, צילום, פסקול (שמורכב בעיקר ממקהלת אופרה, משל היה מבשר על הגורל הבלתי נמנע בטרגדיה יוונית) ועריכה מצויינים לוקח אותנו שוב ושוב למקום של חוסר ודאות. אותו חוסר ודאות שחווה אנתוני על המסך הגדול? גם הקהל חווה אותו במקביל, כשהוא נחשף לדמויות שמשנות שמות, עיסוקים ופרצופים, מניעים מפוקפקים (כמו סצנה שבה אן, בתו של גיבורינו, דואגת לאביה אחרי משבר רגעי אך מספר שעות לאחר מכן, "נצפית" מנסה לחנוק אותו בשנתו), חפצים בבית שנעלמים פתאום (שאפו גם לצוות התפאורה) - שמובילים אותו לשאול, בדיוק כמו אנתוני, "האם זה זיכרוני שבוגד בי, או שמשהו כאן מסריח?". בצורה זו, צולחים צמד הכותבים את המשימה הקשה של עיבוד מחזה לסרט, ובוחרים בלהשתמש במבעים הקולנועיים - עריכה, תפאורה וכו' - כדי להבדיל את התוצר שלהם ממחזות מוסרטים אחרים (השנה ראתה כמה מאלו, כדוגמת "הבלוז של מא רייני" ו-"הנערים בחבורה").

אך כל החזית הויזואלית והאימרה שהסרט בא להגיד היו נופלים ברגע לולא תצוגות המשחק המרשימות כאן - הן של אנתוני הופקינס בתפקיד הראשי, והן של אוליביה קולמן בתפקיד בתו. אן בילסון מעיתון "הגארדיאן" דירגה החודש את הופעתו של הופקינס בן ה-83 כ-"הופעתו הקולנועית הטובה ביותר" בקריירה שמתפרשת על פני שישה עשורים - ייתכן וזו הגזמה, אך "האב" הוא עדיין בין חמשת תצוגות המשחק הטובות ביותר שהופקינס הביא למסך הגדול. בקלילות רבה וללא מאמץ, עובר הופקינס את כל שלבי הקבלה - או אי-קבלה - איתנו הקהל: משמחה ופלירטוט עם המטפלת החדשה שלו לורה (אימוגן פוטס בתפקיד חינני), כעס וחזרה על דברים שנראים לו כאמת מוכחת ועד כאב אמיתי ויגון על הכיוון הלא ברור שחייו צועדים אליו. אולי הופקינס משדר כאן קצת מחששותיו שלו על הכניסה לגילאי הזקנה המתקדמים, אך בין כה וכה - הבעת מנעד כה רחב של רגשות מבלי תחושת זיוף אחת היא לא דבר של מה בכך. לכן, פקחו את עיניכם בטקס האוסקר הקרב - ייתכן שהופקינס יוסיף לעצמו אוסקר שני לחפציו לאחר ההפתעה בשבוע שעבר בטקס ה-"BAFTA" (הופקינס היה כה בטוח שיפסיד עד שההודעה הותירה אותו המום בעודו מצייר בשקט בדירתו). בכל הנוגע לקולמן - שחקנית מעוטרת ולא בכדי, שתופסת כל פרוייקט שהיא עושה בקרביים ומוציאה ממנו תמיד רגש חנוק - אין שוני כאן, אך אין היא נדחקת לעמדת השחקנית התומכת בקלות, אלא מניעה את הסיפור ורוצה לשמש כגוף היציב ביותר בחייו של אביה, במיוחד שהכל מתפרק סביבה וסביבו. ראוי לציין גם את הופעות האורח של רופוס סוול ("המלט", "גברת מייזל המופלאה"), מארק גאטיס ("דוקטור הו", "שרלוק"), אוליביה וויליאמס ("החוש השישי", "המרוץ לצמרת של מקס פישר") ואימוגן פוטס ("28 שבועות אחרי") שמסייעים לשמור על אווירת החוסר ודאות אך לא מפריזים בדמיון או ב-"קאמפיות" של התפקיד. 

לסיכום, "האב" הוא אכן סרט מאוד לא "אוסקר-י", ואולי זה אומר משהו על ההתקדמות של הטקס לכיוונים יותר מעניינים - אך זה אומר קודם משהו על עצמנו: מחלות ומקרים שבעבר נתפסו אצלנו בתור טאבו וסיבה לבושה, נתפסות היום כאמת מרה שעלינו להשלים איתה, ובראש ובראשונה לדאוג לאלו שנמצאים בפתחה (בדומה למה שניסה לעשות סרט הדוקו הנפלא "דיק ג'ונסון מת"). בעוד ממוצע הגילאים בעולם עולה, מחלות הזקנה ימשיכו להיות נפוצות יותר ויותר. זלר והמפטון מראים לנו - בדרכם הייחודית - מה היא החשיבות של מודעות למחלות אלו בטרם עת, ושואלים אותנו בתמורה: "עד כמה אנחנו מנווטים את גורלנו באמת?" 

"קאובוי של אספלט" - זהות אבודה

כשחושבים על המילה "קאובוי", ישר עולה לנו לראש דמותו של אדם לבן, רכוב על סוס, לבוש במיטב מחלצותיו, משקיף על האופק השומם מתחת לכובעו הרחב ומוזיקת שריקות מתנגנת ברקע. מקלאסיקות מערבונים כמו "המחפשים" (1956) ו-"עבור חופן דולרים" (1964) ועד פרודיות על הז'אנר כדוגמת "בחזרה לעתיד 3" (1990) והקומדיה הכושלת של סת' מקפרלן, "מיליון דרכים להתפגר" (2014) - הוליווד עזרה מאוד להנציח את הדימוי הזה. מנקודה זו יוצא לדרך הסרט "קאובוי של אספלט" ("Concrete Cowboy"), אותו ביים וכתב (לצד דן ואסלר, ע"פ ספרו של גרג נרי באותו השם מ-2011) ריקי סטאוב, ועלה בשישי שעבר (2.4) ל-"נטפליקס" לאחר בכורה מוצלחת בפסטיבל הקולנוע "TIFF" מוקדם יותר השנה. "ג'ון וויין וכל זה היה בולשיט. חמישים אחוז מהבוקרים היו שחורים!", אומרת אחת הדמויות בסרט בתשוקה בוערת לצד אש דולקת. אז "קאובוי של אספלט" בא לתקן עיוות היסטורי ישן, אך מה עוד הוא אומר לנו על מסגרות וסטיגמות?

"קאובוי של אספלט" מספר את סיפורו של קול (קיילב מקלאפלין, לוקאס מ-"דברים מוזרים"), נער בן 15 מדטרויט שמובל בעל כורחו - לאחר שבית הספר התיכון שבו הוא למד השעה אותו בשל התפרעויות אלימות - ע"י אמו המותשת לאביו המנוכר בפילדלפיה. אבי הנער הוא הארפ (אידריס אלבה; "לות'ר", סדרת סרטי "ת'ור"), זבלן ביום ובוקר מדופלם בלילה, שמחזיק בדירתו המרופטת סוס נאמן ומבלה זמן רב בקרב האורוות והקהילה (האמיתית) של רחוב פלצ'ר. קול, שחש שאביו אינו יודע להתמודד עם הנטל שהגיע אל ידיו, מעדיף לבלות את זמנו בקרב חברו הותיק סמוש (ג'ארל ג'רום; "אור ירח", "כשהם רואים אותנו") שהפנה את עורפו לרכיבת סוסים ומתעסק ב-"דילריות" על הצד. כעת, קול צריך להחליט - האם לתת צ'אנס לחיים המעט פחות זוהרים בחיק האורוות ואביו הרעוע, או לדבוק במטרתו של סמוש ולהבין "שזה ייעודו"? 

בסופו של יום, הסרט מנסה לפעול בשני מישורים: מישור הזהות השחורה - החזרת התרבות שהייתה ונעלמה או אף נגנבה ("Reclaiming") - והמישור הביקורתי-חברתי - שמתווה לקהילה השחורה בארה"ב מעט מאוד כיווני חיים לבחור בהם, כשאלו שסוטים מהם נתפסים כ-"תמהוניים". הבמאי והכותב סטאוב טען כי הרעיון להתחלת העבודה על הסרט הגיע כשנדהם לראות מולו אדם שחור רכוב על סוס באמצע רחוב בפילדלפיה - מה שהוביל אותו לחיפוש אחר התופעה והספר של נרי, ומכאן ניתן להבין גם את החלטתו ללהק לא מעט מחברי הקהילה לסרטו - הן כדי לקרקע את הפרוייקט, והן כדי להראות כי ה-"מיתוס" לפיו הבוקר השחור חי וקיים אכן מתממש. אך סטאוב לא משתמש רק בעלילה הפשוטה למראה של "יחסי אב-בן" כדי להראות את ההבדל בין הייעוד האמיתי של הקהילה השחורה באמריקה - חופש וגאווה - מול העתיד שמצפה להם בכל פינה - פשע וכעס, אלא גם באמצעיו הטכניים יותר, בסיועם של הצלמת מינקה פארת'ינג-קוהל והעורך לוק קיארוצ'י: בעוד שהצילום בסצנות קהילת הרוכבים נוטה להיות רחב ידיים וגרנדיוזי והעריכה בהן יותר איטית, שני האמצעים הופכים בסצנות "הפשע" למחוספסות ותזזיתיות. כך, סצנה שבה קול עולה סוף סוף על סוסו האקשן בו מוצגת לאור שקיעה - משל היה גארי קופר - ומחזקת את תחושת ה-"ריקליימינג", בעוד שסצנת הבריחה שלו ושל סמוש מהמשטרה מוצגת כרכבת מאיצה, כשכל עמוד שהשניים עוברים בדרך מרגיש ונשמע כמו עוד גוש פחם שנזרק לאח כדי להעלות את מהירותה. 

עם זאת, תחושת "האינטימיות" והפשטות שסטאוב וצוותו מבקשים להעניק לסרט מעט פוגמים בתוצר הסופי לעיתים, ומשאירים טעם קיטשי או קלישאתי בפה. מצד שני, הבחירה בלימוד הקהל על עברו הנסתר של האדם השחור בארה"ב ללא האובר-דידקטיות שנלווית לכך (דרך שספייק לי, לדוגמה, נוהג לקחת לרוב - לטוב ולרע) וההתרכזות על סיפור יחיד נותנת לקהל הזדמנות גדולה יותר להזדהות עם המטרה ולאמץ אותה לחיקו. לכך עוזרות גם הופעתם של שני הכוכבים הראשיים - מקלאפלין ואלבה, שמחליפים את זהות האקשן/מד"ב שדבקה בהם עד כה לרגשות כנים אמיתיים, רגשות שלא תמיד נראים בסרטים שעוסקים במקצוע כזה מאצ'ואיסטי כמו רכיבת סוסים. 

לסיכום, "קאובוי של אספלט" אולי לעיתים שוקע בשמאלץ יותר מידי, אבל המטרה הכוללת שהתניעה אותו, וההסללה שהוא מבקש להוקיע חשובות מאין ערך מכל קלישאה קטנה שמופיעה כאן. מלווה במשחק מצויין ובחירות אומנותיות מעניינות, זוהי אכן צפייה מומלצת לערב יום מתיש. 

"גודזילה נגד קונג" - טיטאנים ריקים

סרטי ה-"קאיג'ו" ("Kaiju") - מפלצות הענק (היפניות לרוב) שזורעות הרס בעיר הגדולה - נוכחות בחיינו כבר קרוב ל-70 שנה, אך עדיין מחזיקות מעמד בימים שז'אנר שכזה עלול להישמע טיפשי או מיושן. לראייה, "גודזילה נגד קונג" ("Godzilla vs. Kong"), הסרט הרביעי בחידוש של אולפני "WB"\"Legendary" לסרטי המפלצות הקלאסיים (הסרט משמש כהמשך ישיר לסרטים "קונג: אי הגולגולת" מ-2017 ול-"גודזילה: מלך המפלצות" מ-2019) והפעם הראשונה מאז 1962 בה שתי דמויות הענק - קינג קונג וגודזילה - נפגשות לעימות, הפך תוך פחות משבוע לצאתו (31.3) לסרט השלישי המרוויח ביותר של השנה, ומשך עשרות אלפי צופים ברחבי העולם הרעבים לחווית צפייה מסעירה לאולמות הקולנוע ברחבי העולם. אך בכל הנוצץ הזה נותרות מספר שאלות - האם  נטילת הרובד הפוליטי של קינג קונג וגודזילה - ביקורת על קולוניאליזם בדוגמה הראשונה ואלגוריה לפצצה הגרעינית על הירושימה ונאגאסקי בדוגמה השנייה - והחלפתו בתסריט מקושקש שרק מניע את העלילה ותו לא מזיק למיתולוגיית הדמויות או ההפך? האם זה בסדר פשוט להינות מ-"סרט אקשן טיפשי" בעולם שבור? 

"גודזילה נגד קונג" מוצא את שתי מפלצות הענק בדרך לעימות בלתי נמנע - קינג קונג חש כלוא בביו-דום הפיקטיבי שיצרה לו חברת "מונארך" ובחשש מתמיד מנקמה עתיקת יומין מצד גודזילה, ואילו לטאת הענק נמצאת במסע הרס עולמי, כשהיא מטגרטת מתקנים של חברת הטכנולוגיה "איי-פאקס". ד"ר ניית'ן לינד (אלכסנדר סקרסגארד; "שקרים קטנים גדולים", "המתופפת הקטנה"), ד"ר איילין אנדרוז (רבקה הול; "ויקי כריסטינה ברצלונה", "יוקרה") ובתה החירשת ג'יה (קיילי הוטל הצעירה, שחקנית חירשת במציאות) יוצאים למצוא את ביתו האמיתי של קונג ב-"העולם החלול" ("Hollow Earth") - הנמצא בלב האדמה - ואילו מדיסון ראסל (מילי בובי בראון; "דברים מוזרים", "אנולה הולמס"), בתו של מדען מונארך ד"ר מארק ראסל (קייל צ'נדלר; "מצ'נסטר ליד הים", "אורות ליל שישי"), חברה ג'וש (ג'וליאן דנינסון; "המצוד אחר אנשי הבר", "דדפול 2") והקונספירטור הנחוש ברני הייז (בריאן טיירי הנרי; "אטלנטה", "אלמנות") מנסים לפענח מה עומד מאחורי התקיפות המסתוריות של גודזילה, בעוד מנכ"ל "איי-פאקס" וולטר סימונס (דמיאן ביצ'יר; "העשב של השכן", "חיים טובים יותר") ובתו מאיה (אייזה גונזלס; "בייבי דרייבר", "אכפת לי") נחושים לעצור אותם. אחרי התיאור המפורט הזה, האם נראה לכם שדווקא סיפורם של האנשים ימשוך אתכם לסרט על שתי מפלצות מחרבות ערים? לא, וכנראה גם לא לרבים מצופי הסרט. ההתרכזות על העלילות המופרכות והמשעממות להפליא בפרנצ'ייז ה-"MonsterVerse" של "WB"\"Legendary" הייתה זו שהכשילה לא מעט את שלושת הסרטים הקודמים בסדרה. כעת, נדמה כי הבמאי אדם וויינגרד ("המכשפה מבלייר") הבין את הסיבה האמיתית שמשכה רבים לאולמות הקולנוע, הניח את "הפיתוחים הדרמטיים" בחייהם של הדמויות האנושיות בצד והשתמש בהם לרוב כמניעי עלילה. אין בכך להגיד שמישהו מצוות השחקנים המוכשר עושה עבודה לא טובה (טוב.. אולי ביצ'יר, שמשחק נבל סטריאוטיפי שנמצא רגע מחיכוך ידיו בהנאה למראה הגיבור מעונה), אלא שראוי שסרט על גודזילה וקונג יעסוק ב.. טוב, גודזילה וקונג. אבל גם כאן נוצרת תחושת "כמעט אבל לא מספיק" - הקרב הראשון בין שני הטיטאנים מגיע רק 40 דקות לתוך תחילת הסרט, שאורכו לא פחות משעתיים שלמות, וגם כשהשניים נלחמים, נדמה ששוב ושוב הסרט מנסה לדחוף את המסר הקלישאתי "כולנו חברים" בסרט על הרס המוני (ראוי לציין שהסרט כן הולך למחוזות הביזאר - כמו הסצנה שהוא הופך לרגע למחווה ל-"2001: אודיסיאה בחלל").

מה שמחזיר אותי לשאלה איתה פתחתי את הביקורת - האם חייבים לכבות את השכל הרציונלי כשניגשים לראות סרט על גורילה ענקית ושממית עצומה נלחמים באמצע האוקיינוס? אני אומר - לא בהכרח. סרטי מד"ב רבים וטובים הראו את היכולת לשלב בין אפקטים מרהיבים, סיפור מושך וביקורת מוסתרת ורצינית- שכן אין אלגוריה טובה יותר לחיינו הפשוטים מאשר סרטי הפנטזיה והמד"ב, שתמיד מחביאים אמת בתוך הלא-רגיל. כן, לא ציפיתי ל-"לה דולצ'ה ויטה", האפקטים כאן אכן מהממים, ואנו זוכים ללא אחת ולא שתיים - אלא לשלוש(!) סצינות קרב סוחפות בין קונג לגודזילה, אבל אי אפשר שלא להרגיש תחושת אשמה מועטה כשצופים ב-"גודזילה נגד קונג". אשמה שאומרת - בני האנוש לא חייבים לשעמם אותי ולשמש רק ככלי תסריטאי, הסיפוק היחידי שלי בסרט לא חייב לבוא רק משני הדמויות המרכזיות נלחמות עד זוב דם, ולפעמים אסתטיקה היא לא רק העיקר. 

לסיכום, "גודזילה נגד קונג" הוא לא סך חלקיו, אלא סך חלקיו שיכלו להיות. בתור בידור טיפשי ומהנה, "גודזילה נגד קונג" הוא תוצר מעולה. השאלה אם תוכלו להסתפק רק בזה. 

נגמר באחת: "A New Leaf"

שנה חדשה מביאה איתה המון ציוני דרך חדשים - 50 שנה לאלבום ההוא, 25 שנה לקונצרט הזה, 190 שנה ליום החיוכים הבינלאומי וכו'... בתוך הלופ הבלתי נגמר של המחוות, לפעמים נעלמים ציוני דרך לאירועים/דברים שהשפעתם הייתה גדולה אך נשכחה במרוצת השנים במערבולת התרבות הפופולרית. אני כאן כדי לתת להם את הקול המגיע להם - עם "נגמר באחת", (אנסה) לסקור במהלך השנה סרטים להם אנו חוגגים ימי הולדת עגולים השנה, ואולי שמם אינם מצלצל לאדם הממוצע ב-2021. השלישי בסדרה הוא "A New Leaf" מ-1971, שתהליך הפקתו  הסבוך אומר לא פחות על מיזוגניה מאשר ההומור העוקצני שלו. 

כשמקישים בגוגל את השם איליין מיי, לא תמצאו ערך בוויקיפדיה בעברית על שמה וגם לא כתבות רבות על אודותיה בכללי, אבל אין זה אומר שהשם הזה לא צריך להגיד לכם משהו. כאישה צעירה יהודיה מפנסילבניה בשנות ה-50, מיי מצאה את עצמה מהר מאוד באור הזרקורים כשחברה לבחור מצחיק בשם מייק ניקולס ויחד יצרו את צמד הקומי "ניקולס ומיי". "שניהם הגיעו והעלו את רמת הקומדיה לכזו שלא נראתה בכלל", אמר פעם וודי אלן (טרום השערורייה). ואכן, לא עבר זמן רב והשניים יצאו לדרכם הנפרדת בראשית שנות ה-60,  כאשר כל אחד מהשניים מצא עצמו עומד בפני דלתות פתוחות רבות - ניקולס הפך לאחד הבמאים המהוללים ביותר של "הגל החדש" האמריקאי ועמד מאחורי סרטים קלאסיים כדוגמת "הבוגר" (1967), "מי מפחד מוירג'יניה וולף?" (1966), "סילקווד" (1983) ועוד רבים וטובים, ואילו מיי רכשה לעצמה בכל עשרת אצבעותיה שם נרדף לתסריטי וסרטי איכות, שהנודע ביניהם הגיע ב-1972 - "אשת החלומות" ("The Heartbreak Kid"). עם זאת, מיי רכשה לעצמה גם בעל כורחה שם של קולנוענית "קשה לשליטה", עקשנית ובזבזנית. סרטה השלישי, "Mikey and Nicky" מ-1976, בכיכובם של פיטר פאלק וג'ון קאסבאטס, הוביל את חברת ההפקה "פאראמונט" לשלול ממנה את זכותה לעותק אחרון של הסרט ונישל אותה מהפרוייקט. מי שנחלץ לעזרתה היה דווקא וורן בייטי, שגייס אותה לכתיבת בכורת הבימוי שלו, "השמיים יכולים לחכות" (1978) והרוויח לה את מועמדותה הראשונה לפרס האוסקר. פחות מעשור לאחר מכן, החזיר בייטי את מיי לאחורי עדשת המצלמה, אחרי שנים שנמנעה מחזרתה לתפקיד, עבור סרטם המשותף (יחד עם דסטין הופמן) "אישתאר" (1987). אם השם מוכר לכם באיזושהי צורה, את הסוף אתם כבר יודעים. אם לא, רק אציין שמדובר באחד הפלופים הגדולים ביותר שנראו בתולדות הוליווד ושהותיר מבקרים המומים כבר מעל ל-30 שנה. כאובה מהכישלון העצום ותחושת הבגידה מבייטי, גם התסריטים שכתבה לשותפה המקורי ניקולס בשנות  ה-90 - "כלוב הציפורים" (1996) ו-"צבעי השלטון" (1998; הסרט הקנה לה את מועמדותה השנייה לפרס האוסקר) - לא הניאו אותה מהחלטתה לצמצם את נוכחותה הציבורית. רק לאחרונה - שבע שנים לאחר שניקולס נפטר וכשחזרתה לברודווי במחזה "The Waverly Gallery" ב-2018 זיכתה אותה בפרס ה-"טוני" הראשון שלה - מיי, 88, חושבת על השיבה לבימוי. וזה בדיוק הזמן שלנו לחזור לבכורת הבימוי שלה - "A New Leaf", שהתחילה את מאבקה הקשיח בהוליווד הגברית והטביע את מעמדה כאגדה קומית אמיתית. 

"A New Leaf" הוא עיבוד לסיפורו הקצר של ג'ק ריצ'י מ-1963, "The Green Heart", שעוסק בסיפורו של הנרי גרהאם (וולטר מתאו), פלייבוי עשיר וחסר פשרות, שנהנה ממטרתו היחידה בחיים - להיות עשיר. כשהוא למד מרואה החשבון למוד המלחמות שלו (וויליאם רדפילד, "קן הקוקיה") כי הוא איבד את כל הונו מבזבוזי יתר ללא הבחנה, ושהדרך היחידה להימלט מחיים "נורמליים" היא לבקש הלוואה מדודו הקמצן (ג'יימס קוקו, "איש למאנשה"), הנרי הולך על הנורא מכל ומקבל תנאי מדודו להלוואה - מצא אישה להתחתן איתה בשלושת השבועות הקרבים, או תיפרד מהאורווה בשמחה. אחרי חיפושים מפרכים שכללו שלוש נשים בלבד, הנרי המזינטרופ מוצא את האחת - הנרייטה לואוול (מיי עצמה), פרופסורית לבוטניקה, ואדם שבכללי מתקשר טוב יותר עם צמחים מאשר בני האדם. הנרי "מתאהב" בה ישירות, אך יותר ברעיון שיוכל להינשא לאישה האומללה והמגושמת מבלי שבאמת יצטרך לפגוש אותה בחיים… ליטרלי. 

אם יש דרך לתאר את ההופעות - אם כי זו מעין הופעה משותפת - של מתאו ומיי כאן, היא כי נדמה ששניהם יצאו ממערכון של "לול": מתאו, שתמיד הלך על טייפקאסט הנרגן וגס הרוח - בין עם ג'ק למון החביב או בלעדיו - מגלם כאן לעיתים דמות שנראית כאילו יצאה ממוחו של אורי זוהר, בין אם הוא נפרד לשלום מעצמו העשיר במראה בחדרו, או מתרגש בפעם הראשונה בחייו ממחווה שלא קשורה לממון; מיי, לעומת זאת, נופלת לכל השטיקים של דמות "חנהל'ה התבלבלה" שלה, אבל עושה זאת בכזו חמימות לב ואמינות, שכל צחוק מורגש מורווח. ואולי זו חוזקתו הגדולה ביותר של הסרט - 50 שנה אחרי, והוא עדיין יכול לגרום לצופה להיקרע מצחוק, ולא רק לגחך (כמו שמרבית סרטי הקומדיה כיום עושים) - בזכות סגל שחקניו המצטיינים, הדיאלוג המעט מל ברוקס-י, הצילום הקלאסטרופובי, המוזיקה השמאלצית בכוונה והעריכה המדוייקת בפאנצ'ים המדוייקים. ועדיין, אחד יכול רק לחשוב מה היינו מקבלים אם היינו רואים את הגרסה שהבמאית תכננה שנראה - זו שעד היום לא נחשפה.

עבור מיי, "הלב הירוק"/"עלה חדש" היה פרוייקט אישי נורא - את התסריט היא כבר כתבה בראשית שנות ה-60, ולא חשבה אי פעם לככב בסרט או לביים אותו - אך ברגע שהתסריט החל לצאת לשוק, ההצעות החלו לזרום: ההצעה הראשונה עמדה על לא פחות מ-200,000$, אבל הסוכן המשופשף שלה חשב שהוא מסוגל למצוא ללקוחה שלו דיל יותר טוב, ובמובן מסויים הוא צדק: "פאראמונט" (כן, אותה החברה שתיכנס עם מיי לקרב ענקים בקרוב) הבטיחה למיי את בכורת הבימוי והמשחק הקולנועית שלה, אם תבטיח להם את התסריט - וכל זה בעבור סכום של כרבע מההצעה הראשונית שקיבלה: 50,000. את השינוי הפתאומי בשכר תיאר סוכנה כ-"הסכום הממוצע שנותנים לבכורות של במאים". עיניה של מיי נצנצו, והיא רצה לטפל בפרוייקט: התייעצה עם בוטנאי קבוע על כל פיפס פרט "מדעי" שנאמר בסרט (בשונה מסרטי קומיקס כעת, שמורכבים לרוב ב-90% מטקסט שאפילו התסריטאי לא מבין את משמעותו), ללהק ולבחור איזורים לצילום (ניו יורק ומיין), אך המיזוגניות הסמויה והיד הארוכה של פאראמונט רק התחילה את עבודתה: החברה טענה שללא נוכחותו של מתאו, הסרט לא יעשה, וכדאי מאוד שדמות האישה תוגלם ע"י כוכבת ברודווי הצבעונית, קרול צ'אנינג - זאת למרות הבטחותיה הקודמות שהתפקיד ילך למיי. מיי עמדה על שתי רגליה והתנגדה במיידית, בתואנה שדמותה של הנרייטה היא דמות "נעלמת", וככזו היא לא יכולה להיות מגולמת ע"י צ'אנינג הטווסית. פאראמונט התנגדה להצעת הפשרה של הבמאית, שלפיה תוכל לבחור שחקנית חלופית (הצעה מופרזת, אני יודע) וחזרה בבושת פנים לתוכנית המקורית שלה - מיי ככוכבת. 

כחלק ממסורתה של מיי, ימי הצילומים של הסרט התארכו והתארכו, העריכה רק הסתבכה והתקציב גדל וגדל עד שפאראמונט רצו לנקום - המפיק הווארד וו. קוך ניסה לגרש את מיי מהפרויקט, אך הבמאית הפקחית הכניסה מראש סעיף לחוזה בשווי 200,000$ (זוכרים את המספר?) כדי למנוע מצב שכזה. אבל החברה לא סיימה את תכסיסיה והנחיתה את מכתה הסופית - עשרה חודשים שלאחר שלא הראתה גרסה סופית לראשי החברה, וביניהם מפיק העל האימתני רוברט אוונס ("הסנדק", "צ'יינהטאון"), אוונס החליט לשלול ממיי את זכותה לגרסה אחרונה (למרות מחוייבותו בחוזה), קיצץ את עלילתה המקורית - שעמדה על לא פחות מ-180 דקות, וכללה שתי רציחות ע"י דמותו של מתאו, שמותירות את הסיום ה-"עדין" כקבלת העונש המגיע לו ולא כ-"חזרה בתשובה" - ל-102 דקות הנודעות לנו כיום והותיר את הבמאית המומה וכואבת. מיי ניסתה הכל - להסתיר את "הנגטיב" האחרון מתחת למיטתה עד לסיום המגעים, לתבוע את פאראמונט להוריד את שמה מהפרוייקט - אך היא נותרה לבדה לגמרי במערכה. שותפה לסרט מתאו, שסבר מראש שמיי לא מסוגלת לעמוד בתפקיד המשולש, צידד בעמדת האולפנים (עמדה זו השתלמה לו - שני סרטיו באותה השנה, "Kotch" - בכורת הבימוי של ג'ק למון - ו-"מלון פלאזה" של ניל סיימון השיגו לו מועמדויות לפרסי "גלובוס הזהב" וה-"אוסקר", והציפייה להשלמת החבילה עם "A New Leaf" הייתה מובנת מצידו) וכך גם חביביה של מיי עד לפני רגע, מבקרי הקולנוע - הסרט זכה למועמדות בקטגוריית סרט הקומדיה הטוב ביותר באותה שנה בפרסי "גלובוס הזהב", מיי זכתה למועמדות בתפקיד השחקנית (ונוצחה ע"י טוויגי עבור "The Boy Friend"), המבקר הנודע ג'ין סיסקל הכריז על הסרט כסרט השני הכי טוב של השנה, ושותפו האהוב לביקורת רוג'ר איברט טען כי ייתכן ומתאו צודק בעמדתו שיותר כוח היה צריך להיות מפורז מידיה של מיי, ולמרות שהוא לרוב מצדד בעמדת הבמאי במקרים כאלה, הסרט שראה הוא "קורע, חד וחמים". היה זה רק וינסנט קנבי, מבקר ה-"ניו-יורק טיימס", שקבע כי למרות שהסרט שראה "יהיה נקודת זכות לכל במאי, הצלחתו והשתקתה של מיי יהיה צוהר לחזרה על מהלך זה גם בעתיד, אך עם תוצאות קצת פחות חביבות". האם מיי סתם קנטרנית, והסטודיו החזיר לה כגמולה על בזבוז משאביו? האם מיי הפסידה מראש את המערכה רק בשל היותה אישה? כל השאלות נכונות ובמקום, אך בין כה וכה, "A New Leaf" מסמל תקופה לא זוהרת בתולדות התעשייה הזוהרת בעולם - תקופה שנמשכת עד כמעט ימינו אנו. בימים שכל "קולנוען" עומד ודורש גרסת במאי משלו, ראוי לחשוב כמה מזה בזכות העובדה שהו גבר. 

לסיכום, קומדיה מזהירה, משל מודרני, או חלום על מה שהיה יכול להיות - "A New Leaf" מראה שאיליין מיי הוא כוח שלא ייעצר גם בעשור התשיעי לחייה, וששמה צריך להיות שגור על פיות כולנו.