"Made for Love" - סיכום עונה

פנים - חלל לבן ורחב. גבר ואישה נאים למראה מתקרבים זה לזה. "הגיע הזמן שגם האהבה תתפתח", מכריז קולו של הגבר ברקע, "כעת אתם ואהוביכם יכולים סוף סוף להתחבר. כל מחשבה, כל רגש, משותפים". חוץ - מדבר צחיח. חור ביוב נפתח באדמה. מתוכו יוצאת מלוכלכת וחנוקה האישה. הטראומה עדיין עוטפת אותה, אך האישה נחושה לסמל דבר אחד - אצבע משולשת לאחוזה הגדולה שברקע - ביתה הקודם. אלו הן הסצנות הראשונות בסדרת הקומדיה השחורה החדשה - "Made for Love" - אותה עיבדה הסופרת אליסה נאטינג (יחד עם דין בנקופולוס, כריסטינה לי ופטריק סומרוויל) עבור שירות הסטרימינג "HBO Max" (שלא זמין בארץ, וזה למה, למרבה הצער, הסדרה לא עלתה לשידור במחוזותינו) ע"פ ספר שהוציאה לאור ב-2017 באותו השם. התוצאה היא מופרזת, אבסורדית ושחורה כמו שהווייב ששתי הסצנות הראשונות מספקות, אבל "Made for Love" אף פעם לא שוכחת מה מטרתה העיקרית כאן - לשאול אותנו עד כמה זוגיות היא רצון משותף באמת. 

נאטינג מספרת את סיפורה של הייזל גרין (כריסטין מיליוטי), אשתו בת ה-30 ומשהו של מיליארדר ההיי-טק ביירון גוגול (בילי מגנוסן; "אלאדין" גרסת 2019) - כן כן, הבנתם את הקטע - שנדמה כי זו הגדרתה היחידה. בתוך ביתם המשוכלל והאינטרקטיבי באמצע המדבר, הייזל וביירון חיים בניתוק מוחלט מהסביבה, ומנסים לשפר את חווית החיים שלהם בכל דרך - מדירוג אורגזמות ועד שנ"צ קבוע. זאת אומרת, ביירון מנסה "לשפר" להייזל את החיים, ע"י ניטור אובססיבי 24/7. כשהייזל לומדת שהיא שפן הניסיונות של ביירון בניסוי השאפתני שלו ביותר עד כה - "Made for Love", שבב שיוחדר לשני השותפים בזוגיות ויוביל אותם ל-"נירוונה"; ללא ריבים, ללא סודות, ללא אי התאמת ציפיות - היא חשה כי הגיעו מים עד נפש והמעקב המתמשך חייב להפסיק. לשם כך, היא בורחת באישון לילה - לאחר 10 שנים שלא יצאה מביתה - מאחוזת הפאר, וחוזרת לעיירת ילדותה הענייה. שם היא פוגשת באביה הרקלוסיבי (ריי רומנו האגדי), שמנסה להתגבר על מות אשתו מסרטן ע"י בובת סקס צמודה - או לדבריו, "שותפה סינתטית" - ומתוודעת לאמת הנוראית: השבב כבר נמצא במוחה. 

כאמור, הציניות והיצירתיות השחורה כאן. מהמצב האבסורדי אליו נקלעת הייזל - בעלה צופה בכל תנועה בעודה מנסה לסדר את המשקעים מהעבר עם אביה שהפך ל-"מוקצה" בעיירה - ו-"החושבים" שהיא צריכה לעשות עם עצמה - לאן עכשיו? אבל המסר שחותר תחת כל שמונת פרקי הסדרה הקצרה תמיד צף מחדש תחת המטאפורה. במובן זה, "Made for Love" לא שונה ממקבילתה (השונה מאוד) מהחודש, "הפלקון וחייל החורף", שהשתמשה באלמנט הפנטסטי ובאירועים גדולים מהחיים בשביל לעסוק בבעיות ארציות מאוד. בעיות שמתרחשות סביבנו מידי יום. נאטינג רוצה לעסוק בבעיה רלוונטית מידי - זוגיות רעילה. קצת נתונים טריים עבורכם: בין השנים 2018-2020, אירעו בישראל 69 מקרים של רצח נשים - ב-24 מביניהם החשוד המיידי היה בן הזוג; בשנים 2018–2019 נפתחו כ-30,000 תיקי משטרה על עבירות אלימות כלפי נשים מצד בני זוגן. הנתונים הפחות יבשים הם התגובה "המתבקשת" של החברה: "מי היה יכול היה לשער?", "הוא היה נראה כל כך נחמד ואוהב", "אולי היא עשתה לו משהו", "למה היא לא ברחה בזמן?". "Made for Love" מבקש להכניס אותנו למקרה קיצוני ומופרך עוד יותר כדי שנבין סופית כמה שאלות אלו נוראיות מטבען.

 מה באמת עובר על אישה "כלואה"? המחשבה המתמשכת מצד הגבר הרעיל שהוא ורק הוא מבין מה הכי נכון לזוגתו; ניצול האישה "הפגיעה" (לאחר משבר משפחתי, כפי שמוצג כאן) לטובת צרכיו של הגבר בתואנה ש-"ידאג לה"; המונח "Gaslighting", שנהיה יותר ויותר נפוץ לצערנו, לפיו הגבר מפעיל מניפולציות רגשיות על האישה במטרה לגרום לה להאמין שהאשמה לפגם ביחסיהם או לאירוע שלילי הוא עליה; וכמובן, תחושת הבעלות של הגבר על אשתו, "בובה חיה" - מהנחת הטבעת על אצבעה של האישה, לבעל יש "זכות מוחלטת" לדעת לאן הולכת אשתו ומה בדיוק היא עושה שם (אין פלא שהייזל מזדהה לא פעם בקול עם דיאן, בובת המין של אביה) - את כל האלמנטים האלה חווה על בשרה הייזל במהלך הסדרה. לכן, מה שנראה על פניו רעיון ביזארי וייחודי, התסריט לא פוחד לגשת ישירות לדברים רציניים ואנושיים הרבה יותר, מבלי לזלוג ישר לבדיחה או רגע מסעיר. אם כך, זהו לא צעד מפתיע מצעד נאטינג כשהצד הפחות "סקסי" בדיון על זכויות הנשים בזוגיות מופיע בסדרה - החופש "האמיתי" ברגע שאחרי. מה קורה כשאישה מקבלת את הגט שרצתה, עוברת את הליך הגירושין, אך לא מקבלת "חופש מלא"", כשעליה לדאוג לילדיה/בני משפחתה/משפחת גרושה או אפילו גרושה עצמו? האם זהו בכל זאת חופש לפעול כאוות רצונה, כיוון שהיא בוחרת להקדיש את זמנה לדאגה וטיפול, או שזו הוא פסואודו-חופש, שמצהיר רק על הנייר שהיא רשאית לעשות כיכולתה? כך "Made for Love" נוגע בנושא רגיש - החופש הנשי להיות לא חופשיה, והתפקיד הכובל של האישה כמטפלת בחברה הפטריכיאלית. 

מיותר לציין ששום דבר מזה לא היה עובד בלי הכישרונות המתפרצים של הקאסט, אך למי שמכם שלא מיודע ליכולותיה המופלאות של כריסטין מיליוטי,  התקציר הזה עבורכם: וטרנית של תפקידי "אישה שמוצמדת לגבר ילדותי ומשוגע, סופגת לא מעט ובסוף משנה גם אותו (רצוי במדבר)" - לראייה: "פאלם ספרינגס", "USS Callister" ב-"מראה שחורה" (בו כיכבה לצד מגנוסן), המחזה "לזארוס" ועוד - מיליוטי מביאה את ניסיונה הרב לסיפור שעל פניו נראה דומה (מדבר; גבר משוגע וכו'), אך נותן לה את מרבית הבמה לעצמה וליכולותיה. תוך ניצול עיני האיילה הפעורות שלה (אפיון פיזי שעוד שחקנית בת דורה, אניה-טיילור ג'וי, יודעת לנצל היטב) והתחושה שמדובר בבחורה תמימה ו-"זורמת", מיליוטי שוב שוב חותרת תחת ציפיות הקהל ואלה שעומדים כנגדה כשהיא מציגה דמות לא מתפשרת - גם כשהרע מכל קורה לה - שתמיד נראית על סף שבירה מנטלית, אך לרגע לא מאבדת מהאנושיות שלה וממה שגורם לנו להזדהות איתה מלכתחילה. ההחלטה להמר על מיליוטי לתפקיד הראשי, כשהיא עדיין "הבחורה ההיא מ..." לאנשים רבים משתלמת ובגדול - אם היא ואליזבת' אולסן (עבור "וונדה-ויז'ן" כמובן) לא יהיו מועמדות (או בדיבור למועמדות) כשתגיע עונת פרסי הטלוויזיה, משהו כנראה באמת לא עובד בהוליווד. עם זאת, חשוב מאוד לציין את התפקידים התומכים של מגנוסן ורומנו: הראשון יוצר נבל על שהופך במהלך הסדרה לדמות יותר עיוורת למעשיה האיומים ויותר מעוררת רחמים, ואילו השני - שמוטבע בזיכרון הקולקטיבי שלנו כביש-גדא עם קול מצחיק - מוכיח שגם רגש וצעדים לא אגוצנטריים יכולים להגיע מדמויות פגומות. 

לסיכום, אין ספק "Made for Love" הייתה יכולה להיות הרבה יותר חתרנית וסאטירית לגבי לא מעט מבעיות החברה המודרנית (לדוגמה, ההתייחסות המועטית לפן האתי-כללי בהמצאתו המטרידה של גוגול - מלבד המעקב אחר אשתו, נדמה שהביקורת המרומזת כנגד אובדן הפרטיות ההולך וגדל בעידן הדיגיטלי קצת נעלמת לאורך הסדרה), אבל נדמה שמלכתחילה לא היה מדובר בניתוח אירוע אלים וגברי א-לה שירה איסקוב - אלא תצוגה של הרעיון הביזארי ביותר שאדם יכול להעלות על הדעת, ובאותו הזמן, ההתפתחות הריאלית ביותר שיכולה לקרות בחברה שמפעילה לחץ ואשמה לא מבוטלת על האישה בזוגיות, ועדיין - אחרי כל הקדמה - רואה בה כחימר ביד היוצר, הגבר. נאטינג, מיליוטי ושות' באים להגיד לנו - כן חופש נשי הוא בפתח, גם אם לא שלם, גם אם יגיע בדם וזיעת אפנו. הוא יגיע. 

וכמה מילים לסיום:

אמש (ה'), לפני האסון הנוראי שפקד את המדינה הלילה, שודר ב-"כאן 11" פרק הסיום של "האמריקאים" ("The Americans"). נכון, הסדרה המשובחת כבר סיימה את ריצתה המקורית לפני שלוש שנים, זכתה במספר פרסי "אמי" ו-"גלובוס הזהב" על עונתה השישית והאחרונה, ופרק הסיום שלה כבר נכלל בכמעט כל רשימת "פרקי הסיום הטובים ביותר בטלווזיה" שמכבדת את עצמה, אך למי מאיתנו שלא היה כאן כדי לחזות בכך בלייב, או בכלל לשמוע על הסדרה - ויש לא מעט כאלה - סוף סוף מובנית לנו מקומה ההיסטורי בפנתיאון הטלוויזיה. בפרק שמעביר סופית את המקרבנים - סוכנים רוסים במסווה אמריקאי - לעמדת הקורבנות - של מדינתם ושל עצמם - קשה לחשוב על דרך טובה יותר לעשות צעד שכזה, חתרני ומספק באותה מידה. אז שאפו ל-"כאן 11" שממשיכה להביא תוכניות איכות בינלאומיות (לצד התוכן המקורי המעולה שלה), ותיקות לצד חדשות, לטובת כלל הציבור, וכמובן ל-"האמריקאים" - תוכנית שהרבה יותר מאיתנו צריכים לדבר עליה. 

אוסקר 2021 - היום שאחרי

זהו, עונת הפרסים הארוכה בתבל והטקס המצופה - והאנונימי באותה מידה - עברו חלפו להם, ואנו נותרים לשאול: האם הוא היה צפוי ומשעמם מידי? האם הוא הרגיש כמו פרס אופיר רק באולם גדול יותר ועם גלן קלוז (שהפסידה גם הפעם, אגב - די בצדק)? או האם הוא תפס אותנו לא מוכנים כלל? התשובה היא - הכל מהכל. 

טקס האוסקר ה-93 שנערך בליל אמש אמנם עמד בהבטחותיו, והעניק לקלואי ז'או את פרס הבמאי ופרס הסרט הטוב ביותר - מה שהפך את הבמאית האמריקאית ממוצא סיני בת ה-39 לאישה הלא-לבנה הראשונה שזוכה בפרס והאישה השנייה בסך הכל שזוכה אי פעם בפרס (הראשונה הייתה קת'רין ביגלו ב-2009, שסעדה לאחרונה עם ז'או - לדבריה - והרגיעה אותה בטרום הטקס הגדול). אבל הפרס הגדול, היוקרתי והחשוב של הסרט הטוב ביותר לא נשמר לרגע האחרון - במהלך די מוזר, פרס השחקן הראשי הוגש בסוף הערב, ולא הלך לצ'אדוויק בוזמן המנוח כמצופה - אלא לשחקן הוולשי בן ה-83, אנתוני הופקינס. הופקינס, שהפך בן רגע לשחקן המבוגר ביותר שזוכה בפרס המשחק, לא נכח בטקס ולכן לא נשא נאום תודה (השחקן שחרר מאוחר יותר סרטון מצולם מביתו בווילס בו הוא מודה על זכייתו, מתוודה על הפתעתו הרבה ומוקיר את פועלו של בוזמן - שגם הוא היה בטוח בניצחונו), ולכן נוצר רגע מועט של מבוכה, כשהטרחן והשחקן חואקין פיניקס שהגיש את הפרס אמר כי "האקדמיה מקבלת בשמחה את הפרס בשמו של הופקינס", עזב את הבמה והטקס נגמר.

וזהו אולי הווייב שעבר לאורך כל הטקס - מפיקיו, ובראשם הבמאי המוכשר סטיבן סודרברג, הבטיחו יותר "סרט" מאשר "טקס", ואכן - קיבלנו סרט, אבל פחות סרט הווליודי ויותר סרט לינצ'יאני (ע"ש דיויד לינץ' כמובן). בזה אין שום רע, אבל זו הרגשה מעט מוזרה שמגישים מדברים אל המצלמה ולא אל הקהל, המצלמה יורדת מתקרת החדר עד לתחתיתו, ופרנסס מקדורמנד מייללת על הבמה. טוב, הדבר האחרון די הגיוני. אבל מלבד זכייתה של מקדורמנד בפרס השחקנית הראשית (הגניבה הבלתי נסלחת מקארי מוליגאן - אל תעמידו אנשים סתם, האקדמיה) והפיכתה לאישה הרביעית בסך הכל שזוכה ב-3 פרסי משחק בתולדות הטקס (אחרי קת'רין הפבורן - שלה שיא בלתי ניתן לשבירה של 4 פרסים - מריל סטריפ ו-אינגריד ברגמן; זכייתה של מקדורמנד כמפיקה בפרס הסרט הטוב ביותר הפך אותה לאדם החמישי בלבד שברשותו פרס על הפקה ומשחק, ולאישה הראשונה שעשתה זאת כלל), מרבית הימוריי וניחושיי (עליהם אתם יכולים לקרוא כאן) הלכו כצפוי: דניאל קאלויה זכה בפרס שחקן המשנה על תפקידו המצויין ב-"יהודה והמשיח השחור" והקדיש את הפרס לדמות שגילם - פרד המפטון - ש-"שינה את חייו מהקצה אל הקצה", לדבריו; יון יו-ג'ונג הפכה לאישה הקוריאנית הראשונה שזכתה בטקס כאשר זכתה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר (היא בחרה להתעסק, כצפוי מאישה כזו מדהימה וחמודה, במפגש הראשון שלה עם בראד פיט, שהגיש לה את הפרס ועל הדרך הפיק את הסרט עליו זכתה - "מינארי"); אמרלד פנל ו-פלוריאן זלר זכו בפרסי התסריט המקורי והתסריט המעובד על "Promising Young Woman" ו-"האב" (בהתאמה) - ולא יכלו להסתיר את התרגשותם (פנל הקדישה את נאומה ללא אחר מזאק מוריס, כוכב "הצלצול הגואל", לו רשמה את נאום האוסקר המקורי שלה כשהייתה בת 10); צוות "נשמה" - שבאמת מלא נשמה - זכה בפרס סרט האנימציה הטוב ביותר (במאי הסרט פיט דוקטר, לו זה הפרס השלישי בקטגורייה - אחרי "Up" ו-"הקול בראש" - הפך לאדם הראשון לעשות זאת ) ובפסקול הטוב ביותר (ג'ון בטיסט, טרנט רזנור ואטיקוס רוס - לשניים האחרונים זהו האוסקר השני), מה שהופך סיידקיק לייט נייט מעולה (בטיסט לסטיבן קולבר) לזוכה אוסקר מדופלם; הפקת "Sound of Metal" קיבלה שני פרסים מוצדקים במיוחד - פרס הסאונד (שהוענק להם ע"י כוכב הסרט, ריז אחמד) ופרס העריכה הטובה ביותר, שנחטף ברגע האחרון מידיהם של הצוות המתחרה ב-"משפט השבעה משיקגו"; "מאנק" עשה קצת שרירים עם זכיות מוצדקות גם כן בפרסי עיצוב התפאורה והצילום (ל-DP אריק מסרשמידט); הבמאי הדני תומאס ויטנברג - שהיה מועמד גם בקטגוריית הבמאי - ריגש בנאום זכייתו בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר על "עוד סיבוב" כשסיפר על מות בתו בת ה-19 בתאונה כשהחל לצלם את הסרט הנ"ל; צוות האיפור ב-"הבלוז של מא רייני" - סרחיו לופז-ריביירה, מיה ניל וג'מיקה ווילסון (מעצבת השיער האישית של ויולה דייויס, כוכבת הסרט) - עשה היסטוריה כשזכה בפרס המתאים והפך לצוות השחור (ניל ו-ווילסון) הראשון שעושה זאת (לכך נוספה זכייה היסטורית נוספת בפרס עיצוב התלבושות עבור אן רות' בת ה-89); פרסי הסרט הדוקומנטרי הקצר וסרט האנימציה הקצר הלכו ל-"Colette" (בהפקת עיתון "הגארדיאן" וחברת משחקי המחשב "אוקולוס" - הפעם הראשונה שחברה מסוג זה מועמדת או מנצחת בטקס) ול-"If Anything Happens I Love You" (בהתאמה), שהקדישו את פרסיהם לשינוי הממשמש ובא ("Colette" לניצולי השואה ו-"If Anything Happens I Love You" לניצולי אירועי ירי המוני); והזמרת המוכשרת H.E.R, שהפתיעה עם זכייתה בפרס השיר הטוב ביותר (שרבים - כולל אני - חשבו שיילך ללזלי אודום-ג'וניור על "Speak Now" מ-"לילה אחד במיאמי") על שירה הפאנקי "Fight for You" מ-"יהודה והמשיח השחור".

אבל לצד הפתעות ושמירה על הציפיות, הגיעו לא מעט אכזבות: "אמה.", "הזהב של נורמן", "לילה אחד במיאמי", "סרט המשך בוראט" ו-"משפט השבעה משיקגו" יצאו בידיים ריקות - במקרה של האחרון, לתדהמת כולם ונטפליקס בפרט. "משפט השבעה משיקגו" הועמד בשש קטגוריות (כולל פרס התסריט המקורי ופרס הסרט הטוב ביותר), "הבלוז של מא רייני" בחמש ו-"מאנק" בעשר - כך נטפליקס, מפיצת הסרטים, שעמדה בראש טבלת המועמדויות, מצאה את עצמה בסוף הערב עם 7 ניצחונות בלבד. הניצחונות הבטוחים - כולל ניצחונו הצפוי של צ'אדוויק בוזמן בקטגוריית השחקן הראשי - חמקו לנטפליקס מבעד לאצבעות. אחרי עשר המועמדויות של "האירי" של מרטין סקורסזה בשנה שעברה, ואפס הניצחונות בטקס עצמו - האם חברי האקדמיה אוהבים להתל ב-"נטפליקס"? אין תשובה חד משמעית לכך, אבל אין ספק שהיריבות בין השניים רק תמשיך. כמו כן, הסרט הדוקומנטרי "Time" המצויין והסרט הקצר הישראלי "עין לבנה" המצויין לא פחות הפסידו (אם כצפוי) בקטגוריות הייעודיות שלהן - הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר והסרט הקצר הטוב ביותר - ל-"מורתי התמנונית" (הנחות יותר, אין ספק) ול-"זרים מוחלטים". אולי הפצה בנטפליקס בכל זאת עובדת. 

לסיום, טקס האוסקר ה-93 הוא לא אבן בוחן לההיסטוריה הארוכה והמסועפת של הטקס - הוא הגיע בשנה נטולת בלוקבאסטרים, הבליט את סרטי האינדי הקטנים (אלו שבשנה רגילה היו מתלוננים על ההתעלמות המוחלטת מהם) ועשה כבוד ליוצרים מדהימים בגוונים שונים. עם זאת, חוסר נכונתו ללכת עד הסוף עם רוח השינוי - לראייה, זכייתם של מקדורמנד והופקינס בפרסי המשחק הראשיים - מסמלת מגמה מאוד "אוסקרית", וחבל. אם דבר אחד בטוח הוא שכולנו ניילל בשמחה כמו פרנסס מקדורמנד שנוכל לצפות בסרטי הטקס הבא באולם הקולנוע יחד.

אוסקר 2021 - תחזיות וניחושים

Photo credit: "The Guardian"

שנה מטרחנת, עונת פרסים מטרחנת?  כן ולא. עונת הפרסים לשנת 2020/21 הייתה הארוכה ביותר מזה שנים, וטקס האוסקר - שלרוב מתקיים בסוף פברואר - קפץ חודשיים קדימה, משמע: עוד זמן להתחבט בשאלות "איך והיכן מקיימים טקס בתקופת הקורונה?" (מפיקי הטקס, וביניהם הבמאי סטיבן סודרברג, התעקשו על טקס ללא אפשרות ל-"זום", קיבלו את חמת אפם של מועמדים מרחבי העולם, חזרו בהם ועדיין הבטיחו חוויה אחרת מטקסים קודמים בתקופת הקורונה); "האם לטקס לא יהיה מנחה כמו בשנים עברו?" (התשובה היא כן); "האם הסרטים המועמדים לא עצובים מידי עבור שנה מדכאת כמו 2020?" (הם כן, אבל אנחנו לא בוחרים סרטים לפי מידת השמחה בהם לעניות דעתי - אחרת רינת גבאי הייתה כבר זוכת EGOT) ושלל שאלות מטרחנות אחרות. עם זאת, חלון הזמן הארוך שהוצב למועמדות הסרטים (הפעם הראשונה מאז הטקס ה-6 שסרטים משתי שנים לועזיות שונות מועמדים בטקס אחד), המחסור בסרטי אולפנים גדולים והזמינות של תכנים לצפייה בשירותי סטרימינג שונים פתחו את הדלת ללא מעט סרטים, שחקנים ויוצרים שלא היו מקבלים את אור הזרקורים הנ"ל בשנה "רגילה". כל שמונת סרטי קטגוריית הסרט הטוב ביותר - "יהודה והמשיח השחור", "מאנק", "משפט השבעה משיקגו", "Promising Young Woman", "נומאדלנד", "האב", "Sound of Metal" ו-"מינארי" - הם לא רק סרטים מעולים - מה שלא תמיד קורה בטקס אוסקר רגיל (אהמ.. "טיטאניק"), הם גם לא סרטי אוסקר "פר אקסלנס".  אז נכון אמנם יש עוד הרבה על מה לעבוד באקדמיה ושרשרת הגיוונים שנמצאת במועמדויות השנה נראית לרגעים רק כפאסדה (על כך תוכלו לקרוא בתגובה הראשונה שלי להכרזת המועמדויות), אבל כל התקדמות היא התקדמות מבורכת. אז האם כל הוליווד תצטרך ללמוד להגיד את השם קלואי ז'או מבלי לשבור את השיניים? האם קארי מולגיאן סוף סוף תקבל הכרה מקצועית? האם לאמריקה נמאס מקוריאנים אחרי "פרזיטים" ו-"מינארי" יצא בידיים ריקות? בואו ניגש למלאכה:

• עיצוב תלבושות - יזכה: "הבלוז של מא רייני"; צריך לזכות: "אמה"
• איפור ועיצוב שיער - יזכה: "הבלוז של מא רייני"; צריך לזכות: "מאנק"

ולשתי הקטגוריות הראשונות - והמעט חופפות - שלנו: עיצוב תלבושות ו-איפור ועיצוב שיער. מלבד האופנים הברורים בהן קטגוריות אלו מתחברות - עיצוב השיער והאיפור תואם את התלבושת שנבחרה ולהפך; שתי הקטגוריות מדגישות את הצבעוניות או את חוסרה בדמויות - הן נשלטות ע"י שלושה סרטים תקופתיים בולטים - "הבלוז של מא רייני", "אמה" ו-"מאנק" - כשכל אחד מייצג פירוש אחר למונח "סרט תקופתי". לפני עשור, התחרות הייתה כמעט ברורה - "מאנק", שמתרחש בהוליווד של שנות ה-30, ו-"אמה", שמפיח חיים חדשים בסיפור הנודע של ג'יין אוסטן, היו בוודאי הולכים הביתה שבעים ומרוצים עם זכייה בכל אחת מהקטגוריות - "אמה" בפרס עיצוב התלבושות ו-"מאנק" בפרס האיפור. העובדה שמאחורי עיצוב התלבושות ב-"אמה" עומדת אלכנסדרה ביירן, מעצבת עם רקורד מצטיין בכל הנוגע לשמלות מנופחות ומחוכים ("אליזבת'", "פנטום האופרה", "מרי מלכת הסקוטים" ואף כמה סרטי מארוול) וזוכת אוסקר עבור "אליזבת': תור הזהב" (היחיד מתוך ששת המועמדויות שלה לאורך השנים), ומאחורי אותה הקטגוריה ב-"מאנק" עומדת טריש סאמרוויל, מעצבת התלבושות שעבדה עם הבמאי דיויד פינצ'ר פעמים רבות לפני מועמדותה הנוכחית, הייתה חותמת את הסיפור חד וחלק. אבל כל זה השתנה ברגע לאחר זכייתה ההיסטורית של רות' אי. קרטר בקטגוריית ההלבשה על "הפנתר השחור" ב- 2018 - הפעם הראשונה שאישה שחורה זכתה בפרס - וקטגוריות העיצוב הפכו מייצוג בלעדי של היסטוריה לבנה לייצוג של תלבושות מתרבויות קצת יותר מגוונות. לכן, למרות החשיבות השולית יחסית של תחומי האיפור וההלבשה ב-"הבלוז של מא רייני" (אלו תצוגות המשחק והדיאלוג שתופסות את מרבית תשומת הלב) מול שני מתחריו הגדולים של הסרט, אני שם את כספי על ניצחון גורף ל-"מא רייני" בשתי הקטגוריות. אם טענה זו לא מספיק משכנעת אתכם, ראוי לציין שמעצבת הבגדים לסרט היא לא אחרת מאן רות', מעצבת מיתולוגית בת 89 שעבדה על הכל מ-"קלוט" ועד "כלוב הציפורים" (וזוכת אוסקר בעצמה עבור "הפצוע האנגלי" ב-1996), אז לכו תמנעו ממנה ניצחון בעשור התשיעי לחייה (יסכימו איתי ניצחונותיה הטריים בטקס ה-"BAFTA" הבריטי ובטקס "בחירת המבקרים"). עם זאת, אין ספק שקונטציות יותר חברתיות בשיקול הבחירה במנצח פוגעות כאן בכישרונות אמיתיים, שמסייעים לתוצר הקולנועי הסופי להיות כה זכיר - אם מדובר בחיוורות של מאנק מול הצבעוניות של מריון ב-"מאנק" (מדובר בסרט בשחור-לבן כן?) או בצבעוניות המעט-ווס-אנדרסונית של "אמה", שמדגישה כל סצנה פי 10. טוב, תמיד יהיה לנו את "ווג".

• עיצוב תפאורה - יזכה וצריך לזכות: "מאנק"

אח, "מאנק" המסכן - עם תסריט בן 30 שנה, נושא שנע בין יחסי כוחות ופוליטיקה בהוליווד לבין התמכרות, הופעות משחק מצויינות, עשר מועמדויות (!) בטקס האוסקר ולטעמי, אחד הסרטים הטובים ביותר שדיויד פינצ'ר יצר בחייו (כן, יסלחו לי הפאנבויז של "מועדון קרב") - הוא קרוב מידי להפוך ל-"האירי" של השנה; משמע, 40 מועמדויות, 0 ניצחונות - מה לעשות שהתחרות נגדך כה טובה. ועדיין, נראה שחברי האקדמיה בכל זאת יחמלו על התסריטאי השיכור ויעניקו לו אוסקר יחיד (אולי יתכנו עוד, אך כאן כנראה שמדובר בבחירה סופית) ראוי בהחלט - פרס בקטגוריית עיצוב התפאורה. דונלד גרהאם ברט, יוצר ותיק בתחום ("סיכון מחושב", "דוני בראסקו", "זודיאק") ומחזיק פסלון אוסקר על סרט אחר של פינצ'ר - "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", הפך אולפן צנוע לשחזור חי וממשי של הוליווד של שנות ה-30. הסצנה שבה לואי בי. מאייר מספר למאנק ואחיו איך אולפן ההפקות שלו עובד בעודו מטייל במסדרונות ארוכים וגועשים ובחצרות עמוסות היא רק דוגמה אחת להשקעה העצומה שברט וצוותו המוכשר נתנו בהפקה. נכון, תיתכן הפתעה מצידו של "הבלוז של מא רייני", אך לדעתי חברי האקדמיה יסתפקו בלתת לו את פרסי העיצוב האחרים (וחבל, כי ראוי מאוד להתייחס אליו גם בקטגוריות הגדולות יותר) ויותירו ל-"מאנק" את הבכורה. 

• אפקטים מיוחדים - יזכה וצריך לזכות: "טננט"

הקטגוריה הכי פחות "פלצנית" באוסקר, שמשמשת לרוב כ-"זריקת עצם" של האקדמיה לעבר סרטי ז'אנר ובלוקבאסטרים, תיאלץ לעלות ברמה מעט השנה בהיעדרם של סרטי הענק. בואקום שנוצר נותר רק סרט "גדול" אחד - "טנט" ("Tenet"), סרטו האחרון של ה-Auteur כריסטופר נולאן, שנלחם מלחמה מרה יחד (ונגד) "וורנר ברוס" כדי להביא את החזון שלו לחוויה קולנועית אמיתית - על המסך הגדול ורק על המסך הגדול. הדחיות המרובות, עלילת עיקום הזמן המזוהה כה עם נולאן וסגירתן של רשתות קולנוע רבות ברחבי העולם הניאו צופים רבים מלגשת לבית הקולנוע הקרוב אליהם ולצפות ב-"טנט", וכך המושיע של עולם הקולנוע פרח שכח לו. באותה המידה, גם מועמדויות "ברמה" להן ציפה נולאן - עריכה, צילום, תסריט (מועמדויות שסרטיו הקודמים של הבמאי - "דאנקירק", טרילוגיית "האביר האפל" וכו' - זכו בהם לא פעם) - נגנבו מתחת לאפו, והבמאי המסכן נותר רק עם קטגוריית האפקטים השולית. ועדיין, אין לזלזל בכך לגמרי - תקציב הסרט עמד על 200 מיליון דולר, ונולאן ניצל כל אגורה בו על אפקטים מרהיבים ופורצי דרך (שמדמים פעולות בזמן שהולך לאחור), כמו שהוא תמיד נוהג בסרטיו. לכן, כמעט הכרחי לתת לו את פרס הניחומים (גם אם מסתכלים על התחרות הדלה שמולו - הרימייק הכושל של דיסני ל-"מולאן" ו-"שמי חצות" המשמים של ג'ורג' קלוני) כמעין דרך של הוליווד להגיד לבמאי המדופלם - "היי, לפחות ניסית".

• הסאונד הטוב ביותר - יזכה וצריך לזכות: "Sound of Metal"

עוד קטגוריה שלרוב נשכחת לטובת אלו הנוצצות יותר, שיכולה לזכות השנה ליותר תהילה, ובצדק. המועמד המוביל לזכייה - "Sound of Metal" (שזכה לשם די מעפן, בלשון המעטה, בעברית - "צלילי מטאל") - שזכה בקטגוריה רק שבוע שעבר בפרסי ה-BAFTA, המציא מחדש את השימוש בסאונד בקולנוע. כיאה לסרט על אדם שהולך ומשלים עם הפיכתו לחירש, צוות הסאונד בהפקה - בהובלת ג'יימי באקשט - הדגיש כל צליל פשוט (מקומקום רותח ועד ברז נוטף) בסצנות השמיעה של רובן (ריז אחמד המופלא), וערפל כל מילה ופיפס כשרובן מתחיל לאבד את שמיעתו. כך צוות הסאונד לא רק מראה לנו חירש על המסך מתקשה לקבל את מצבו החדש, אלא לוקח אותנו לחוויתו ב-"לייב", ונותן לנו להחליט - זהו פגם או ברכה?. 

למרות התחרות מצד "נשמה" ("Soul") - עוד סרט שמשתמש בויזואליה ובסאונד באותה המידה כדי להעביר את המסר שלו - האוסקר הזה כמעט מוכנס ישירות לכיס של "Sound of Metal".

• סרט האנימציה הטוב ביותר - יזכה וצריך לזכות: "נשמה"
• סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר - יזכה וצריך לזכות: "If Anything Happens I Love You" 

זה די א"ב לדעת שפיקסאר ואוסקר הם שמות נרדפים - נכון ל-2021, סטודיו האנימציה זכה ב-10 פרסים וקיבל 15 מועמדויות עבור סרטיו המרהיבים ב-20 שנות קיום קטגוריית סרט האנימציה - מי יודע מה היה מספר הזכיות אם הקטגוריה הייתה עוד קיימת לפני 2001. זהו גם די קונצנזוס לדעת ש-"נשמה" ("Soul"), הסרט ה-23 במספר של האולפן הידוע, יזכה גם השנה בטייטל הנכסף - שנה אחרי שעשה זאת שוב עם "צעצוע של סיפור 4". בשלב זה מתעוררים צדקני הקטגוריה, עם הטענה "למה לתת לפיקסאר כל שנה את הפרס?". אין ספק שיש לכך בסיס - יש לא מעט סרטי אנימציה טובים מחוץ לגבולות הסטודיו בקליפורניה, ואחדים מהם אכן זכו ("רנגו", "המסע המופלא", "ספיידרמן: מימד העכביש" ועוד…) אך יש אלמנט בסרטיה של חברת פיקסאר שלא רק הופך אותם לסרטי אנימציה מצויינים, אלא לסרטים מצויינים ככלל. מהאלגוריות הפנטסנטיות לחיי האדם הבוגר ועד לצעדים הנועזים שהחברה מוכנה לקחת במסגרת מה שמוגדר כ-"סרט ילדים", פיקסאר תמיד נמצאת צעד אחד קדימה. התוצר השנתי, "נשמה" (גם התוצר השני של החברה מהשנה, "קדימה", מועמד בקטגוריה, אך נדמה שזוהי יותר מועמדות ניחומים לסרט שמעט נשכח), לקח את כל מה שתיארתי כעת דרגה אחת למעלה - האלגוריות הופכות למופשטות יותר ויותר, הצבעוניות והגיוון הופכים ליותר אקטואליים וכל זכר מסויים ל-"סרט ילדים" נשאר על רצפת העריכה. כך, גם אם "Wolfwalkers" האירי, שניצב מולו איתן, הוא מעשייה מושלמת (לפי מה שקראתי, כיוון שעוד לא יצא לי לצפות בו - ד"ע), "נשמה" הוא לא רק סרט האנימציה הטוב של השנה, לדעתי הוא סרט הטוב של השנה, סוף פסוק. אז כדי לכפר על היעדרותו מקטגוריית הסרט הטוב ביותר, זה רק מתבקש ש-"נשמה" יקבל את הפרס הגדול כאן. 

בכל הנוגע לסרט האנימציה הקצר, קטגוריה שולית למדי ששייכת גם לרוב לתוצרי דיסני/פיקסאר, ייתכן מהפך גדול השנה - סרטם קורע הלב בן 12 הדקות של מייקל גובייר ו-וויל מקורמק, "If Anything Happens I Love You", שעלה לנטפליקס בנובמבר האחרון, הוא בין סרטי השכול הטובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות (את הביקורת המלאה שלי עליו תוכלו לקרוא פה). בהתחשב בכך שהוא עוסק בנושא כה כאוב בחברה האמריקאית המודרנית - ירי המוני ובקרת הנשק - אין כמעט ספק כלל שהפרס ינתן לו השנה - שנה רווית דם בארה"ב, על פני מתחריו הקלילים יותר, כדוגמת "Burrow" של פיקסאר (שנלווה ליציאה הדיגיטלית של "נשמה") ו-"Yes-People" האיסלנדי. 

• צילום - יזכה וצריך לזכות: אריק מסרשמידט, "מאנק"

כמעט ובאתי להודות בהפסד, ולהסביר כמה "מאנק" ראוי לנצח במקום "נומאדלנד" בקטגוריית הצילום. אבל אז הגיע איגוד הצלמים האמריקאי ובחר בעבודתו של אריק מסרשמידט ("מיינדהאנטר", "נעלמת") על סרטו של פינצ'ר - ונדמה שצדק נעשה. אכן, ייתכן ו-"נומאדלנד" ישוב לראש המירוץ ויזכה בפרס, ויתכן מאוד שהוא ראוי לכך (בשעת כתיבת שורות אלו, עדיין לא צפיתי בו), אבל בעוד סרטה של קלואי ז'או מחזיר עטרה ליושנה בתחום צילומי המרחבים, "מאנק" מלהטט בין שלוש סטנדרטים שונים - צילום בפורמט המצומצם הנהוג בשנות ה-40, הדגשת זוויות אינטימיות בצילום שחור-לבן ושוטים ארוכים שמלווים את תחושת ה-"גדול מהחיים" שהסרט מספק. כך, מסרשמידט מצלם סרט ישן "עתידני", ומותח את הגבולות של עבודת הצילום בסרט. אותו דבר ניתן להגיד על מתמודדים אחרים בקטגוריה, לדוגמה - "יהודה והמשיח השחור" והצילום הפרנואידי שלו ו-"משפט השבעה משיקגו" שיודע להבליט את הרגעים הנכונים בדרמת משפט קלאסית - וגם על אלו שלא זכו לתואר ("הזהב של נורמן", "מינארי, "האב" ועוד…), אבל נדמה ש-"מאנק", תחת ניהולו של מסרשמידט המנוסה, מצא את הדרך להביא את כל פריצות הדרך השנה בתחום לסיכום אחד., ועל כך - פרס האוסקר זכאי לו. 

• סרט דוקומנטרי - יזכה: "מורתי התמנונית"; צריך לזכות: "Time"
• סרט דוקומנטרי קצר - יזכה: "A Love Song for Latasha"

זוכי קטגוריית הסרט הדוקומנטרי לרוב מובלים לשני מצבים - נשמרים לעד בספר דברי הימים של הקולנוע ("איימי", "אזרח מספר 4", "משפחת הקיסרים" ועוד…) או אלו שנשכחים במהרה (מישהו זוכר מה ניצח שנה שעברה? מישהו?). אין כמובן בכך להעיד על איכות הסרט, אבל נדמה שהשנה הקטגורייה הולכת להיות דווקא מהזן הראשון - "מורתי התמנונית", להיט הדוקו של נטפליקס מלפני מספר חודשים על קולנוען שהתחבר לתמנונית ייחודית מדרום אפריקה, הפתיע רבים בבורסת הניחושים של עונת הפרסים כשעקף את המועמד המוביל לזכייה - "Time", שעוסק באישה שחורה אמריקאית שנאבקת לשחרורה של בעלה ואבי ילדיה, שמרצה עונש מאסר של 60 שנה בעבור שוד בנק מזויין - בטקס ה-"BAFTA" הבריטי. משם הקלפים התהפכו, ו-"Time" -וכך גם עוד סרט דוקו פוליטי, "Collective" (שמועמד גם בקטגוריית הסרט הזר), אודות חבורת עיתונאים רומנים שחושפים שחיתויות ממשלתיות - נדחקו הצידה למרבה הצער עבור רייטינג. עדיין תיתכן הפתעה לטובת הסרט הרלוונטי יותר למתרחש באמריקה ובעולם, אבל האוסקר הוא לא מופת לטעם טוב (לראייה, הסרט האהוב עליי ביותר מהשנה שעברה - "דיק ג'ונסון מת" - בכלל לא הועמד לקטגוריה). ומה לגבי אחותו הקטנה של הפרס - הסרט התיעודי הקצר? שם המאבק קצת יותר ניכר, אך אינני בקיא מספיק בתוכנם של הסרטים הקצרים בשביל להכריע בוודאות מי יהיה המנצח הגדול. רק אציין ששלושת המובילים - "Do Not Split", שמתעד את המחאה העיקשת של תושבי הונג-קונג בשלטונות הסיניים בתחילת השנה שעברה; "A Love Song for Latasha", סרטה של "נטפליקס" על סיפורה הלא-נודע-מספיק של לאטאשה הארלינס, נערה שחורה בת 15 שנרצחה ע"י בעל חנות מכולת מקומי בלוס אנג'לס בשנת 1991; ו-"A Concerto Is a Conversation" של מלחין הסרטים קריס בווארס, שמתעד שיחה שערך עם סבו הישיש על ההיסטוריה המשפחתית - מחליפים ביניהם מקומות בראש רשימת הניחושים, אך המתמיד מכולם הוא "A Love Song for Latasha", ולכן אבחר בו כהימור שלי. 

• פסקול - יזכה וצריך לזכות: טרנט רזנור, אטיקוס רוס וג'ון בטיסט, "נשמה"
• שיר מקורי - יזכה וצריך לזכות: לזלי אודום-ג'וניור, "לילה אחד במיאמי" - "Speak Now"

האם סולן ויוצר להקת הרוק המכני "ניין-אינץ' ניילז", טרנט רזנור, דימיין כשהיה בסיבוב הופעות עם דיויד בואי ב-1995 שעשרים וחמש שנה לאחר מכן הוא יהיה המועמד המוביל לזכייה באוסקר על פסקול שחיבר יחד עם נגן ג'אז והסיידקיק של מנחה הלייט-נייט סטיבן קולבר לסרט מצוייר של פיקסאר על נשמות חמודות בעולם הבא? כנראה שלא, ולמרות הביזאריות שבסיטואציה - הפסקול שרזנור חיבר יחד עם שותפו הותיק ללהקה ולהלחנה (ולפרס האוסקר המשותף שקיבלו השניים לפני עשור על סרטו של חברם דיויד פינצ'ר, "הרשת החברתית") אטיקוס רוס נשמע כמו המשך מושלם לסאונד המחופספס והקודר שאפיין את המוזיקאי בשנות ה-90 - מנעימות אינטר-גלקטיות לוייב עתידני, רזנור ורוס מדמיינים את העולם הבא בפסקול שלהם ל-"נשמה" כמקום מחבק, אך גם זר ומנוכר. יחד עם החלק האלתור הג'אזיסטי של ג'ון בטיסט בסצנות העולם האמיתי , הפסקול של "נשמה" הוא אחד היפים ביותר שנשמעו בשנים האחרונות, אפילו בקריטריונים של פיקסאר (לא, ברצינות, תחפשו את מייקל גיאצ'ינו ואז תדעו). היכולות המדהימות של צמד המלחינים באות לידי ביטוי גם בעוד פסקול המועמד בקטגוריה - זה שחיברו לסרטו של חברם פינצ'ר, "מאנק", שם בוחנים השניים את יכולותיהם להפוך למנצחי תזמורת גרנדיוזית א-לה הוליווד הקלאסית של שנות ה-30, אך נדמה ש-"נשמה" מנצח בסיבוב הזה (עדיין, שווה לציין את הפסקול הרודף של אמיל מוסרי ל-"מינארי" ואת זה ההרפתקני של טרנס בלנשארד ל-"הזהב של נורמן" - המועמדות היחידה והעצובה של הסרט המדהים הזה בטקס השנה).

ולקטגוריה שפעם הייתה לגולת הכותרת של הטקס, ושהוציאה ממנו רגעים בלתי נשכחים או כאלו שעדיף מאוד לשכוח (הביצוע של ריי פארקר ג'וניור ל-"Ghostbusters" בטקס האוסקר של שנת 1985 - בעודו נוהג במלגזה ולבוש סרבל כתום נוסח ההתנתקות, כשסביבו רקדני "מחולות כרמיאל" רוקדים עם סדין לגופם - הוא שילוב של שני סוגי הרגעים הללו) - השיר המקורי הטוב ביותר - שהפכה כבר מזמן לקטגוריה המשעממת ביותר בטקס, עם שירים מקוריים לא מקוריים ולא זכירים בעליל, שמפנים את מקומם מידי כמה שנים לשיר דיסני/ג'יימס בונד התורן. השנה דווקא קטגוריה זו הולידה קמפיין יח"צ ממושך, של לא אחרת ממדינת איסלנד (הכניסו את המם הזה כאן) עבור שיר האירוויזיון המזוייף באיסלנדית "Husavik", מהסרט שחבל-ושלא-היה-זיוף "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga", בכיכובם של וויל פרל לא עלינו ורייצ'ל מקאדמס. אך למרות התגייסותה חסרת התקדים של המדינה הקטנה לטובת השיר הנורא, השנה הפרס כנראה יילך ל-לזלי אודום-ג'וניור ולשירו "Speak Now" מהסרט בו הוא מככב כסאם קוק, "לילה אחד במיאמי". למרות תחרות לא רעה  בכלל משיר הפאנק "Fight for You" של זמרת הסול הצעירה H.E.R מהסרט "יהודה והמשיח השחור" והשיר "Io sì (Seen)" של לורה פוזיני ודיאן וורן לעיבוד ל-"כל החיים לפניו" בכיכובה של סופיה לורן - הבלדה האיטית הזו שאודום ג'וניור כתב לא רק סוחפת, אלא גם תשמש כזכייה היחידה של (כבר) אחד הסרטים הטובים ביותר של 2021 (אודום ג'וניור מועמד גם בפרס שחקן המשנה על תפקידו, אך רוב הסיכויים שלא הוא יהיה המנצח). לפחות זה. 

• עריכה - יזכה וצריך לזכות: "משפט השבעה משיקגו"

דרמת בית המשפט הכובשת והרלוונטית מתמיד של אארון סורקין, "משפט השבעה משיקגו", זכתה לבאזז רב כבר שהוכרזה הפקתה - עם קאסט מרשים שכולל את סשה ברון-כהן, אדי רדמיין, מייקל קיטון, פרנק לנגלה ועוד רבים וטובים ועיבוד לסיפור היסטורי שאכן קרה וממחיש את המאבק העיקש של פופוליזם ממשלתי מול האמת הכואבת, זה די מובן מאליו. ואז הגיע "נומאדלנד" וטרף את כל הקלפים ב-"מירוץ החימוש" שהוא עונת הפרסים הנוכחית. למרות זכייתו של סורקין בפרס התסריט בטקס פרסי "גלובוס הזהב" האחרון וזכיית הקאסט עטור השבחים בפרס האנסמבל בטקס פרסי ה-"SAG", נדמה ש-"משפט השבעה משיקגו" תיוותר רק קטגוריה אחת להותיר חותם עליה באוסקר - קטגוריית העריכה. העריכה ב-"שיקגו" היא לא פחות ממופתית - כדי לספק תחושה של אירוע מתגלגל, העורך אלן באומגרטן (שהועמד בעבר לקטגורייה על עבודתו בסרט "חלום אמריקאי") "מזפזפ" בין כמה אירועי התרחשות - בית המשפט, האירועים שהובילו למהומה שעליה נשפטים השבעה, וערב הסטנדאפ של אבי הופמן (ברון-כהן), שממחיש כמה אירוע יחיד ונורא ברור יכול להפוך בקלות ל-"רשומון" שהגורמים הלא נכונים מעורבים בו. למרות תחרות רצינית מצד "Sound of Metal", שנערך בצורה שקטה ופואטית (בהתאם לנושא הרגיש שהוא עוסק בו; "האב" ועריכתו המסתורית וכמובן, "נומאדלנד", שנערך ע"י לא פחות מהבמאית עצמה - קלואי ז'או, נראה כי השם שכתוב בגדול על פרס זה הוא שמו של באומגרטן. 

• הסרט הקצר הטוב ביותר - יזכה: "זרים מוחלטים"

כמו לפני שנתיים, גם השנה קטגוריה זניחה למדי מעוררת די הרבה באזז במחוזתינו - סרטו של היוצר הישראלי תומר שושן (ע"פ סיפור שאירע לו בחיים האמיתיים) והמפיקים שירה הוכמן וקובי מזרחי, "עין לבנה", נבחר לרשימת המועמדים המקוצרת בקטגוריית הסרט הקצר בטקס השנה. נושאו הרלוונטי והבוער של גזענות נסתרת כנגד שחורי עור סימן אותו כמועמד מוביל לזכייה (כך גם טען שושן, אליו פנה חבר אקדמיה אנונימי שסיפר לו שהוא וחבריו מצביעים עבור הסרט), אבל אז הגיע סרט עם נושא מאוד דומה, קונספט מגניב (לולאת זמן, א-לה "בובה רוסית") והפצה עולמית של נטפליקס, והכל השתנה. אני מדבר כמובן על "זרים מוחלטים" ("Two Distant Strangers"), סרטם של טרבון פרי ומרטין דסמונד רו, שעומד כרגע בראש טבלת ההימורים. כמובן, השנה אין שום דבר בטוח, אבל נראה שאחד הסרטים שינצח יהיה בעל מסר פוליטי מובהק - מה שמשאיר את "עין לבנה", "המתנה" ("The Present") - סרטה של הבמאית הפלסטינית פראח נאבלוסי, אודות אב פלסטיני, שיחד עם בתו מנסה לקנות מתנת יום נישואין לאשתו ונתקע במחסומים - ו-"זרים מוחלטים" כמובילי הרשימה. עם זאת, שני הסרטים הנותרים, שמתארים מצבים כלליים יותר - "The Letter Room" של אלווירה לינד ובכיכובו של אוסקר אייזיק כסוהר שמתעמק במכתבי אסיריו, ו-"Feeling Through" של דאג רולנד, אודות הומלס צעיר המתחבר עם אדם עיוור - קיבלו באזז תקשורתי וממסדי לא פחות (מועמדות בפסטיבל טרייבקה, לדוגמה), אז באמת קשה להכריז מי הוא הזוכה האולטימטיבי. אז אני אשאר עם "זרים מוחלטים" ואהיה מוכן להפתעות.

• הסרט הבינלאומי הטוב ביותר - יזכה: "עוד סיבוב" (דנמרק)

אם ראיתם שוב ושוב את פרצופו המבעית של השחקן הדני מאדס מיקלסן שוב ושוב בסיכומי הקולנוע של השנה האחרונה, זהו כנראה בשל הסרט הדני עטור הפרסים בו הוא מככב, "עוד סיבוב" ("Another Round"), שמספר את סיפורם - ואת נפילתם - של כמה חברים בשנות ה-40 לחייהם שמחליטים להעביר את חייהם התקועים מכאן והלאה עם הרבה יותר אלכוהול. "עוד סיבוב" הפך במהרה לחביב טקסי הפרסים (מאז הפרימיירה שלו בפסטיבל "TIFF" האחרון) וזכה ברבים מהם (טקס ה-"BAFTA" היה האחרון מביניהם להעניק לו את התואר), ונדמה היה שאולי באוסקר מעמדו מעט יתערער - אבל אז החליטו חבררי האקדמיה להעמיד גם את במאי ותסריטאי הסרט, תומאס ויטנברג, בקטגוריית הבימוי - צעד שכמעט אף אחד לא חזה, ושהכתיר את "עוד סיבוב" כזוכה המובטח בקטגוריית הסרט הזר - אם זה אכן יקרה, זו תהיה הזכייה הרביעית של דנמרק בכל 93 שנות קיומו של האוסקר (שלושת הקודמים ל-"עוד סיבוב" היו "החגיגה של באבט" מ-1987, "פלה הכובש" מ-1988 ו-"בעולם טוב יותר" מ-2010). מי שיתנו פייט לסרט הדני יהיו "קולקטיב" הרומני - עליו הרחבתי בקטגוריית סרט הדוקו;" The Man Who Sold His Skin" התוניסיאי, אודות פליט סורי שהופך למוצג במוזיאון בזכות עורו המקועקע; "Better Days" מהונג קונג, שמתאר את סיפורה של תלמידת תיכון שנאלצת להתמודד עם בריונות יום-יומית ולחץ ממבחני המעבר לקולג' בעודה פוגשת פרחח רחוב נעים הליכות; ו-"Quo Vadis, Aida?" ("להיכן את הולכת, אאידה?", בתרגום חופשי - ד"ע) הבוסני העוסק במתרגמת בוסנית מטעם האו"ם בעיירתה הקטנה, שנאלצת להתמודד עם השתלטות הצבא הסרבי על הכפר בו משפחתה מתגוררת, רגע לפני הטבח הגדול שעומד לקרות. 

• התסריט המעובד הטוב ביותר - יזכה וצריך לזכות: כריסטופר המפטון ופלוריאן זלר, "האב"
• התסריט המקורי הטוב ביותר - יזכה וצריך לזכות: אמרלד פנל, "Promising Young Woman"

הגענו לשמיניית הקטגוריות הבשרניות באמת - כאן המירוץ צמוד ולחוץ, וייתכן מאוד שאלו שאני מנבא להם הצלחה כאן כלל לא יתקרבו לפרס - אבל עדיין, בואו נתחיל: את קטגוריית התסריט המעובד הטוב ביותר מובילים ראש בראש תסריטיהם של קלואי ז'או ל-"נומאדלנד" (ע"פ הספר מאת ג'סיקה ברודר - "Nomadland: Surviving America in the Twenty-First Century") וזה של כריסטופר המפטון ופלוריאן זלר ל-"האב" (ע"פ המחזה המהולל שזלר כתב בעצמו). "נומאדלנד" הוא בין הסרטים האחרונים שעוד נותר לי לצפות בהם מעונת הפרסים הנוכחית, כך שלא אוכל לערוב לטיבו - אך מהבאזז הלא פוסק ומצד שני, הטענות כנגדו על גלוריפקציה ליחסי ההעסקה של "אמזון", אני מבין שדעתי אולי לא בהכרח תתאם לזו הנמצאת בקונצנזוס. "האב", לעומת זאת היא מעשייה של פחד וטרור מהלא נודע - השכחה והזקנה, שהופכת מחלה מפחידה אך נורמטיבית לאויב תוקפני של ממש. הייתי שמח להעניק גם את הפרס לתסריטיהם של "סרט המשך בוראט" (שנכתב ע"י סשה ברון-כהן וצוותו) - שהפך לאחד הסרטים הפוליטיים החשובים ביותר של המאה ה-21 (אין בכך הפרזה), למרות שסיווגו של פרוייקט שנשען כה על אלתור כ-"תסריט מעובד" נדמית תמוהה - ול-"לילה אחד במיאמי" (שעובד ע"י קמפ פאוורס - הבמאי השותף ב-"נשמה" - ע"פ המחזה שכתב מ-2013), שכבר הבעתי מוקדם יותר את חיבתי הרבה אליו ואל הדרך שבה הוא מציג עמדות מתנגשות בלב מאבק אחיד, אך אם "האב" הוא הכיוון (ראוי לציין שהמחזה המקורי שעליו מבוסס הסרט הפך לפופולרי במיוחד באירופה בעשור האחרון, כך שייתכן ומצביעי אקדמיה אירופאיים רבים יזכרו אותו לטובה בעת הצבעתם) - אין שאלה בכלל שהפרס מגיע לו (אה כן ויש איזה סרט הודי עם פריאנקה צ'ופרה מנטפליקס שם כי למה לא). 

בגזרת התסריט המקורי העניינים אף מתחממים יותר - הקרב הקשה מתנהל בין כל חמשת התסריטים המצויינים: "Sound of Metal", שכתבו במאי הסרט דריוס מרדר ואחיו אברהם; "Promising Young Woman", שכתבה במאית הסרט אמרלד פנל; "מינארי", שכתב במאי הסרט לי אייזיק-צ'ונג; "יהודה והמשיח השחור", שכתבו במאי הסרט שאקה קינג, וויל ברסון והאחים קית' וקני לוקאס; ו-"משפט השבעה משיקגו", שכתב במאי הסרט אארון סורקין. כל אחד מהתסריטים האלה מוביל לסרט מעולה אחר - האחד דרמת משפט סוערת, השני סוקר את התאקלמותה של משפחה קוריאנית במערב ארה"ב, האחר את התנכרותו של ה-FBI למנהיג סניף שיקגו של הפנתרים השחורים - אך כולם נחצבו מדם ליבם של הכותבים, בנושאים שקריטיים להם, משל היו ביאליק. בסופו של דבר יש רק זוכה אחד, והשנה נראה כי זו הולכת להיות אמרלד פנל על בכורת הבימוי שלה, "Promising Young Woman", עם תסריט שהופך על ראשו את ז'אנר הנקמה הנשית, ומותח את גבולות המוסר שלנו כשמדובר במעשה נתעב כמו אונס. עם זאת, תיתכן הפתעה של סורקין ותסריטו ל-"משפט השבעה משיקגו" (שזכה, כאמור, בפרס זה בטקס "גלובוס הזהב"), אך פרס לפנל, שסיכוייה לזכות בפרס הבימוי - בו היא מועמדת גם כן - קלושים מול זכייתה הצפויה של קלואי ז'או, יהיה חייב לקרות בטקס מחר. 

• שחקן המשנה הטוב ביותר -יזכה: דניאל קאלויה, "יהודה והמשיח השחור"; צריכים לזכות: כולם
• שחקנית המשנה הטובה ביותר - תזכה: יון-יו ג'ונג, "מינארי"; צריכות לזכות: כולן מלבד גלן קלוז - "יומני האפלאצ'ים"

כן כן, אני יודע, זו טיפה רמאות… כאילו, המון רמאות, אבל נדמה כי עבר זמן רב מאוד מאז שכישרון שכזה בירך את קטגוריות המשנה - וזה לאחר השמטת תפקידים נהדרים מהשנה החולפת (וביניהם - טליה ריידר ב-"אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד"; ג'סי פלמונס/טוני קולט ב-"אני חושבת לגמור עם זה"; קינגסלי בן-אדיר ב-"לילה אחד במיאמי"; אוריון לי ב-"פרה ראשונה"; קולמן דומינגו ב-"הבלוז של מא רייני"; ביל מאריי ב-"On the Rocks"; ג'יי קיי סימונס ב-"פאלם ספרינגס"; אלן בורשטיין ב-"קרעים של אישה"; מיק ג'אגר ב-"הציור" ועוד ועוד…) ובחירות תמוהות - כדוגמת המועמדות של לקית' סטנפילד (עליה אפילו הוא התפלא) בקטגוריית שחקן המשנה לצד שותפו ל-"יהודה והמשיח השחור", דניאל קאלויה, בצעד שמרמז שלסרט אין גיבור - ועדיין, (כמעט) כולם זכאים לפרס: פול רייסי כג'ו הוא המצפון הפועם של ריז אחמד כרובן ב-"Sound of Metal"; אבי הופמן של סשה ברון כהן ב-"משפט השבעה משיקגו" הוא ליצן הכיתה מגודל שמסתיר תחתיו אמת בוערת וחוסר ביטחון מוחלט; סם קוק, בגילומו של לזלי אודום-ג'וניור ב-"לילה אחד במיאמי", הוא אמן שחור שבטוח שדווקא לייבל האמנים המשגשג שברשותו הוא המפתח לשחרור גזעי, אך בסתר חושש מאי-האקטיביות שלו במאבק; ודניאל קאלויה כפרד המפטון ולקית' סטנפילד כביל או'ניל ב-"יהודה והמשיח השחור" הם שני צידי אותו המטבע - האקטיביסט המושבע והאינטרסנט ההישרדותי - שניהם מנסים להצליח באמריקה שמוטית מלכתחילה נגדם. ומה בגזרת הנשים? אוליביה קולמן כ-אן ב-"האב" - בת לחולה אלצהיימר מתפתח שמנסה להחזיק מעליה בכוח את עולמה המתפרק; אמנדה סייפריד מפיחה חיים בשחקנית ההוליוודית הנשכחת מריון דייויס ב-"מאנק" (בין השחקניות שגילמו את דיוויס בעבר ניתן למצוא את מלאני גריפית' וקירסטן דאנסט), אישה שנאבדה מזמן בדימוי המעליב שיצרה לה הוליווד ובצביעות שסביבה; מריה בקלובה כטוטאר, בתו הפראית של בוראט ב-"סרט המשך בוראט", שנכנסת בקלילות לסיטואציות מטרידות במיוחד (כן, רודי ג'וליאני, אני מסתכל עליך) ומותירה את "שותפיה" לסצנה המומים; ו-יון-יו ג'ונג כסון-יה, הסבתא הקוריאנית השורשית ב-"מינארי", שמתפקדת פחות כסבתא ויותר כמפגש של דיויד הצעיר (אלן קים) עם המורשת הטעונה של קוריאה. בולטת בהיעדרה ברשימה מהללת זו היא גלן קלוז, שמועמדת (או יותר נכון, מבזבזת מקום) על תפקידה הנוראי כבוני "מאמאו" ואנס בסרט הנוראי עוד יותר "יומני האפאלצ'ים" ("Hillbilly Elegy"). מה קלוז עושה כאן עדיין לא ברור, במיוחד שעל תפקיד זה ממש כמעט וזכתה בסוף השבוע האחרון בפרסי ה-"ראזי", אך האקדמיה אוהבת להעמיד את קלוז - מועמדות זו תהיה מועמדותה השמינית. אממה, האקדמיה גם לא ממש אוהבת לתת לה פרסים (אני יכול להבין למה), כך שמועמדותיה האחרונות הפכו לאפשרות הלא כל-כך-בדיונית של "פרס מפעל חיים" - אוסקר בקטגוריה מרכזית לשחקן ותיק ומוכשר שלא זכה עד כמה בפרס על תפקיד פחות טוב, זכיר או לעיתים אף גרוע כהוקרה על פעילותו רבת השנים. מגמה פסולה זו נמצאת ומתועדת בלא מעט טקסים לאורך השנים (רק שנה שעברה קיבל חואקין פיניקס הטרחן אוסקר בקטגוריית השחקן הראשי על תפקידו המטרחן עוד יותר כג'וקר ב-"ג'וקר", לאחר שלוש מועמדויות קודמות), ונקווה מאוד שהפעם לא תהיה ה-"פעם". מלבד זאת, הכיוונים די ברורים: מלבד איום מועט מצד אוליביה קולמן בקטגוריית שחקנית המשנה, דרכה של השחקנית הקוריאנית הותיקה יון-יו ג'ונג לפרס די סלולה - לאחר זכיות דומות בפרסי ה-"SAG" וה-"BAFTA" - הפרסים הראשונים שאי פעם חולקו בטקסים לשחקנית קוריאנית. בגזרת הגברים - לאחר ניצחונות ב-"גלובוס הזהב", "SAG", "BAFTA" ו-"פרסי בחירת המבקרים", האוסקר כבר ארוז ומוכן להעברתו לידיו של דניאל קאלויה (שכבר היה צריך לזכות - לדעתי ולדעת רבים - על תפקידו ב-"תברח" ב-2017). 

• השחקן הראשי הטוב ביותר - יזכה: צ'אדוויק בוזמן, "הבלוז של מא רייני" (עם סיכוי למהפך של אנתוני הופקינס עבור "האב"); צריך לזכות: ריז אחמד, "Sound of Metal"
• השחקנית הראשית הטובה ביותר - תזכה וצריכה לזכות: קארי מוליגאן, "Promising Young Woman"

בקטגוריות המשחק הראשיות, האיכות אמנם קצת יורדת (לא ברוב ההופעות, כמובן) אבל המירוץ רק מתחזק: בגזרת הגברים, שכוללת רשימה מגוונת במיוחד (וזאת ללא ההתעלמות המופגנת והנוראית מתפקידו המדהים של דלרוי לינדו ב-"הזהב של נורמן") - המועמד האסייאתי-אמריקאי הראשון (סטיבן יון), המועמד המוסלמי הראשון (ריז אחמד), הפעם הראשונה ששני מועמדים ממוצא אסייאתי מועמדים באותה קטגוריה וכו' וכו' - המאבק האמיתי הוא בין תפקידו האחרון והמופתי של צ'אדוויק בוזמן - לוי גרין ב-"הבלוז של מא רייני" - שגרף עבורו ניצחונות מאוחרים בפרסי ה-"SAG", ה-"NAACP Image", "פרסי בחירת המבקרים" ו-"גלובוס הזהב" - לבין הופעתו הורסטילית של אנתוני הופקינס ב-"האב" - שגרפה עבורו (ולהפתעתו) ניצחון בטקס פרסי ה-"BAFTA" בשבוע שעבר. הניצחון הטרי של הופקינס, והרמזים הסותרים ששידרו מספר מחברי האקדמיה האנונימיים לגבי עמימות הזוכה השנה, הטו במעט את הכף מבוזמן המנוח לטובת השחקן הוולשי הותיק. בין כה וכה, שניהם מספקים כאן את הופעת חייהם (ללא כוונה להומור שחור במקרה של בוזמן) - בוזמן כלוי גרין פעור העיניים וחדור המטרה להצליח בגדול, כשהמטרה מקדשת את האמצעים ו-הופקינס כאנתוני המבולבל והמבוהל מעולמו המשתנה כליל בשל הדמנציה המתפתחת בראשו - אך הופעת השנה, בין שחקני הקטגוריה (בל נשכח את סטיבן יון כאבי המשפחה המנסה בכל כוחו להתאקלם בארץ זרה ב-"מינארי" ואת גרי אולדמן כ-הרמן ג'יי מנקוביץ' ב-"מאנק", תסריטאי מוכשר שיורד מגדולתו לתוך ספירלה של התמכרויות והרס עצמי), שייכת לדעתי לריז אחמד, המגלם את רובן ב-"Sound of Metal" בכזו טבעיות וכאב מתפרץ, שנדמה שלרגעים אנו צופים בסרט דוקומנטרי ולא בתוצר עלילתי. אהמר בכל זאת על בוזמן כמנצח הגדול, וכך יהפוך השחקן המנוח לשחקן השלישי בתולדות הטקס שניצח לאחר מותו (פיטר פינץ' ב-1976 ו-הית' לדג'ר ב-2008 הקדימו אותו; אגב, אם הופקינס ינצח, הוא יהפוך בגיל 83 לזוכה המבוגר ביותר בקטגוריית משחק מאז ראשיתו של הטקס, ובכך יעקוף את כריסטופר פלאמר ז"ל, שניצח ב-2011 בגיל 82 על תפקידו ב-"בגינרס"). 

בצד הנשי של הקטגוריה, התחרות מעורבבת עוד יותר: פרנסס מקדורמנד זכתה בפרס ה-"BAFTA" על תפקידה ב-"נומאדלנד", ונסה קירבי זכתה בפרס ה-"Volpi Cup" בפסטיבל ונציה על תפקידה ב-"קרעים של אישה", ויולה דייויס זכתה בפרסי ה-"NAACP Image" וה-"SAG" עבורה תפקידה ב-"הבלוז של מא רייני", אנדרה דיי זכתה בטקס פרסי "גלובוס הזהב" עבור תפקידה בסרט "ארצות הברית נגד בילי הולידיי" ואילו קארי מוליגאן זכתה בפרסי ה-"Independent Spirit" ובטקס "פרסי בחירת המבקרים" עבור תפקידה ב-"Promising Young Woman". כך שהכל פתוח, עוד לא מאוחר - כאשר ההימורים מתחלפים שוב ושוב בין דייויס לדיי למוליגאן למקדורמנד (קירבי המסכנה קיבלה את ה-"זכות" להיות מועמדת בכל טקסי הפרסים הגדולים - לרוב המועמדות היחידה עבור הסרט המדהים אותו היא מייצגת - ללא זכייה אחת בהן, וחבל - כיוון שתפקידה המטלטל ייזכר עוד לשנים רבות קדימה) וכמעט עבור כל אחת מהן שיא אוסקר ישבר: אם פרנסס מקדורמנד תזכה בפרס, היא תהפוך לשחקנית הפעילה היחידה שזכתה בו שלוש פעמים (לאחר ניצחונותיה על "פארגו" ב-1996 ועל "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" ב-2017; קת'רין הפבורן המנוחה זכתה ארבע פעמים בקטגוריה); אם ויולה דייויס תזכה בו, היא תהפוך לשחקנית השחורה הראשונה שמחזיקה שני אוסקרים ברשותה בקטגוריות המשחק; אם דייויס/דיי תנצח, וכך גם קאלויה, בוזמן ו-ג'ונג, תהיה זו הפעם הראשונה אי פעם שכל הזכיות בקטגוריות המשחק הן של שחקנים ושחקניות לא לבנים/ות. אם להיות כנים - ואני מנסה להיות אחד שכזה כמה שאפשר - מבין ארבעת המועמדות הראשיות (נניח את קירבי בצד), קארי מוליגאן היא המתאימה והזכאית ביותר לזכות בפרס. בעוד דיויס - שחקנית מופלאה תמיד - יכולה להתפרש כתיאטרלית מידי ב-"הבלוז של מא רייני" (עדיין לא פחות מתפקיד מצויין), מקדורמנד כמעייפת ב-"נומאדלנד" ודיי פשוט כשחקנית/זמרת שאף אחד לא שמע עליה מסרט שרצוי שאף אחד לא ישמע עליו (מה קרה לסידני פלאנינגן ב-"אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד"? לג'סי באקלי ב-"אני חושבת לגמור עם זה"? לראדה בלאנק ב-"הבמה של ראדה"?), מוליגאן פשוט עושה את מה שעשתה כבר למעלה מ-15 שנה - פשוט ליצור תפקידים מופתיים בזה אחר זה, בקלות ובעדינות. תפקידה המהפנט והאנטי-הירואי של מוליגאן ב-"Promising Young Woman" מצטרף לתפקידיה ב-"בושה", "דרייב", "גאווה ודעה קדומה", "גטסבי הגדול", "בתוך לואין דייויס", "פרחים בבוץ", "לחנך את ג'ני" (שהעניק לה את מועמדותה הראשונה לפרס), "החפירה" ועוד ועוד - אם האקדמיה מחפשת בכוח שחקנים לתת להם פרסי "מפעל חיים" ורוצה על הדרך גם להעניקם על תפקידים טובים באמת, התשובה היא קארי מוליגאן - חד וחלק. עכשיו נחכה לראות אם זה אכן יקרה. 

• הבמאי הטוב ביותר - תזכה: קלואי ז'או, "נומאדלנד"; צריך לזכות: לי אייזיק-צ'ונג, "מינארי"
• הסרט הטוב ביותר - יזכה: "נומאדלנד"; צריך לזכות: "מינארי"

זהו - שתי הקטגוריות האחרונות כבר כאן, ונדמה שפה כבר הכל ידוע מראש - הבמאית האמריקאית ממוצא סיני קלואי ז'או תיקח את פרס הבימוי הביתה (לאחר שעשתה זאת - נשימה ארוכה - ב-"גלובוס הזהב", "DAG"', "BAFTA", פסטיבל ונציה, "TIFF", ה-"Independent Spirit" ועוד ועוד…) ואת פרס המפיקה - או פרס הסרט הטוב ביותר - על סרטה "נומאדלנד". כך - ככל הנראה - תהפוך ז'או לבת המיעוטים הראשונה שזכתה בפרס הבימוי (והאישה השנייה בסך הכל, אחרי זכייתה של קת'רין ביגלו על "מטען הכאב" ב-2009). אבל כפי שברור לכם מסיכום זה, שום דבר לא בטוח - פרס הבימוי יכול באותה המידה להיות מוענק לאמרלד פנל או לי אייזיק-צ'ונג, שאתגרו את עצמם לא פחות - ואף יותר - על כיסא הבמאי (תקציב נמוך יותר, פחות משאבים, פחות הכרה וכו'...). אני אשמח לראות את אחד מהשניים עולה לבמת האירוע בשביל להחזיק ביד את הפסלון, אך אהיה שמח במיוחד לראות את צ'ונג וסרטו "מינארי" זוכים בפרס הגדול. בעוד "נומאדלנד" הוא סקירה של אמריקה הפחות מוכרת, או השבורה, דרך עיניים פואטיות, "מינארי" הוא סיפור הגירה שמסופר ע"י מהגרים ושובר בקלות את התדמית הכה-מושלמת של "ארץ ההזדמנויות החופשיות". "מינארי" הוא סטירת הלחי שאמריקה צריכה לקבל - ואני אכן מקווה שהוא ימלא את תפקידו. עם זאת, ישנו סיכוי גדול שגם "משפט השבעה משיקגו", סרט טעון פוליטית ורלוונטי להחריד, יעשה את הקפיצה הגדולה ויזכה בפרס הנכסף, אך נדמה כי בפוליטיקת הזהויות של 2021, סרט שעוסק ברובו בנאשמים לבנים מול מאשימים לבנים (מלבד נאשם שחור אחד בודד עם מסר חריף) לא יסייע לתדמית שחברי האקדמיה מנסים להקנות לעצמם. ואם כבר על "גיוון" אנו מדברים, העובדה ששתי נשים מוכשרות מועמדות לפרס הבימוי, ואחת מהן היא מועמדת כמעט בטוחה לזכייה בו, לא מובנת מאליו כלל וראויה לשבח - אבל (וזה אבל גדול), חברי האקדמיה לא צריכים לטפוח לעצמם כל כך מהר על השכם: ברגע ששנה נטולת בלוקבאסטרים ומפוקסת אינדי כוללת כל כך הרבה סרטים מצויינים שנעשו ע"י יוצרות מצויינות לא פחות - ראדה בלאנק ו-"הבמה של ראדה", אלייזה היטמן ו-"אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד", רבקה זלוטובסקי ו-"ילדה קלה", סופיה קופולה ו-"On the Rocks", קלי רייכרדט ו-"פרה ראשונה", רג'ינה קינג ו-"לילה אחד במיאמי", אוטום דה-ווילד ו-"אמה.", קירסטן ג'ונסון ו-"דיק ג'ונסון מת" ועוד ועוד… - שבכלל לא עלו בראשם של החברים כשהגיעו לבחור את המועמדויות - עד כמה בחירותיהם הן באמת מתקדמות? 

ולכן, לסיכום פוסט הימורים/ניחושים רחב זה, חשוב לזכור - בסופו של דבר, האוסקר הוא טקס פרסים שנבחרים ע"י אנשים ספציפיים לאנשים ספציפיים אחרים. נכון, יש במהותו לא מעט מדד איכות, אבל לא תמיד - ולכן, גם אם אתם מרגישים שסרטים רבים שאהבתם בכלל לא הגיעו למעמד המועמדות (כמו שאני מרגיש השנה), אין בכך להכשיר אותם כ-"סרטים לא טובים". תחשבו כמה מכם מכירים את "מה יפית עמק נוי" -שזכה באוסקר 1941 - וכמה מכם מכירים את הסרט שהוא ניצח, "האזרח קיין". 

אז מה אתם חושבים? איזה סרטים אתם חושבים שינצחו? אלו אתם חושבים שהיו צריכים להיות מועמדים? האם גם השנה חואקין פיניקס יבוא להיות גגארי יורופסקי של הערב? אפגוש אתכם כאן מחר, עם כל הסיכומים, ההפתעות, הפאדיחות והשמחות של הערב הגדול. 

סיכום עונה: "הפלקון וחייל החורף" - חיי גיבורים חשובים

המהפיכה שעוברת הטלוויזיה בשנים האחרונות אינה רק מהפכה של כמות ואיכות, אלא גם של גיוון - יותר ויותר סדרות טלוויזיה מצויינות ופופולריות מגיעות מז'אנרים לא צפויים, ומנפצות את הדימוי שרק דרמה עמוקה היא מופת היצירה - מבילוש ("הגשר", "ברודצ'רץ'") לריגול ("האמריקאים") ועד אימה ("ארץ לאבקראפט") - ישנן דוגמאות רבות בשטח לכך. ענקית הקולנוע, מארוול, החליטה להצטרף לטרנד גם בעולם פוסט "הנוקמים: סוף המשחק" שלה. התוצאה הראשונה, "וונדה-ויז'ן", הייתה מיני-סדרה מהפנטת ויזואלית כפי שהייתה רעיונית. התוצר השני שלה (שהיה אמור להגיע ראשון, אך נדחה בשל התפרצות המגיפה), "הפלקון וחייל החורף" ("The Falcon and the Winter Soldier") היה אמור לשמש כאתנחתא מלאה אקשן וכיף (תוכלו לקרוא את הביקורת הראשונית על הסדרה כאן, בה חזיתי כי בעיות חברתיות יופיעו אך האקשן הוא זה שיתפוס מקום - כמה טעיתי). בדיעבד, הסדרה הולידה כמה מהרעיונות האקטואליים ומעוררי הדיון ביותר שפרוייקט גיבורי-על אי פעם יצר - ממש שם לצד "השומרים" ו-"The Boys". עם גודל השאלות בא גודל החששות - האם הסדרה תצליח לפתור ולענות על כולן? או שהיא סתם העלתה אותן באוויר לדיון ותחזור לפיצוצים בשבוע הבא? פרק הסיום של הסדרה (או העונה, כפי שזה נראה) מוכיח שהעלאת שאלות המוסר לא היה לחינם (לרוב) - ספויילרים:

מלקולם ספלמן, כותב ויוצר הסדרה, מעין חילק את שאלות המוסר והעניינים החברתיים שהסדרה תעסוק בהם לשני תחומים - התחום הכלל-עולמי/אנושי והתחום האפרו-אמריקאי. בכל הנוגע לתחום הראשון, אין ספק שהסדרה היא תוצר של עידן פוסט-טראמפ, כשרוב שאלות המוסר שעולות כאן עוסקות בכוח, ובדרכים הנכונות או הלא-נכונות להשתמש בו. תוך הצגת שני צדדים של אותה המראה - האויבים הראשיים, קבוצת "הטרור" "הורסי הדגלים" ("The Flag Smashers") - ובראשם הנערה הצעירה קרלי מורגנתאו (ארין קלימן, "סולו") שמעוניינים להחזיר את העולם לאחדות שנוצרה בזמן היעלמותם של חצי מאוכלוסייתו, מול ג'ון ווקר (ווייאט ראסל, בנם של גולדי הון וקורט ראסל, בהופעת משחק מופתית), קפטן אמריקה החדש, שמונה ע"י הממשל האמריקאי להחזיר את האמון במותג כשהכל סביב מתפרק. לאורך התפתחות הסדרה, ספלמן מציב את השניים בהיפוכים שונים ממה שהקהל הממוצע יחשוב שיקבל מהם - מורגנתאו, שמונעת מצער אמיתי ומהתייחסות מחפירה של גופי השלטון העולמיים לבעיית הפליטים ההולכת וגדלה (מה זה מזכיר לכם?), משתמשת בצעדים דראסטיים להשיג את מטרתה בכל מחיר, בעוד ווקר - חייל עטור שבחים אך הלום קרב בהכחשה, מונע מהתעלמות המוחלטת מבעיותיו, חטא ההיבריס ומכובד האחריות המונח על כתפיו ולוקח את העניינים לידיו כדי להבטיח צדק ושלום, עד להתפרקותו המוחלטת (והמחרידה, במיוחד לתוכנית של "דיסני") אחרי מות שותפו ומצפונו, למאר הוסקינס/"באטלסטאר" (קלה בנט), בידיה של קארלי. כך, ספלמן מציב מראה לאלו שחושבים שבעלי הכוח הפיזי בעולמינו - כוחות הביטחון, המשטרה - הם מעל החוק, וכל החלטה שלהם מחושבת ונכונה, ולא משנה עברם, אישיותם או אמונותיהם הפוליטיות. מהצד השני, ספלמן גם גוער בצד השמאלי של המפה הפוליטית - האם אכן המטרה מקדשת את האמצעים? האם מהפכה רעיונית ואף שלטונית נחוצה בכל מחיר, אפילו במחיר חיי אדם? תמות אלו נמשכות לכל אורך הסדרה, אך שיאם האמוציונלי מגיע בפרק 4 - "The Whole World Is Watching" - שמעמת יותר ויותר דעות ועמדות מנוגדות לגבי צדקת הדרך מאשר עימותים פיזיים - אל תשכחו לרגע שזו סדרה של מארוול! כך באקי בארנס/"חייל החורף" (סבסטיאן סטאן) אינו בטוח כלל אם קיומו מוצדק כשפגע בחיים רבים של אנשים חפים מפשע בעודו שטוף-מוח (הסדרה עושה עבודה מצויינת עם הפן הלם הקרב וההאשמה העצמית שנלווית לו - שצלערנו יותר ויותר רלוונטיים בימים אלו, במחוזותינו ובעולם כולו), מורגנתאו מתחילה לפקפק באמצעים הדראסטיים שהיא מפעילה והאם המהפכה כה חשובה לשרידותה, ווקר תוהה האם נטילת ה-"Super Serum" רק יעצים את כוחו הפיזי וישכיח את חולשתו המנטלית ואילו הגיבור האמיתי של התוכנית, הפלקון/סם ווילסון (אנתוני מאקי), תוהה אם בכלל שווה להילחם עבור מולדת ומותג שבגדה בו מבית.

מה שמוביל אותי לתחום השני - המאבק הבלתי נגמר של הקהילה האפרו-אמריקאית עם הזהות שלהם, במיוחד לאלו הממלאים תפקיד לאומי (חייל, שוטר, פוליטיקאי וכו'...) - למי להיוותר נאמנים? 2020 ירדה לעומק הבעיה, גם בתרבות - עם סרטו המצויין של ספייק לי, "הזהב של נורמן", שלא קיבל מספיק תשומת לב תקשורתית וממסדית - וגם, לצערנו הרב, בחיים האמיתיים, עם הריגתו של ג'ורג' פלויד (וסיומה הרגעי השבוע, בהרשעתו של השוטר דרק שובין ברצח). כך, אם בפן הקודם ברור לכל שספלמן מכוון לעידן פוסט טראמפ, כאן ברור עוד יותר שהיוצר מדבר על אמריקה: מודל 2021. הקונפליקט של סם ווילסון האם לקחת עליו את דמותו של קפטן אמריקה ולהיכנס לנעליו של חברו הטוב סטיב רוג'רס (לאחר שזה מסר לו את המגן הנודע בסופו של "הנוקמים: סוף המשחק" - הקונפליקט שעוטף את סם מגיע גם לנעליו של באקי, שהיה שותף להחלטתו  התמימה תחילה של סטיב להעביר את המגן לחברם השחור), שנובע מיחסה של המדינה כלפיו - סירובו של הבנק להלוות לעסק של אחותו כסף בשל צבע עורו, הגעתה של ניידת משטרה כשהנ"ל רב בקולניות עם חברו באקי - מתעצם עוד יותר כאשר הוא מתוודע לסיפורו של אייזאה בראדלי. במהלך גאוני מצידו של ספלמן, הסדרה מעלה מהאוב קו עלילה פוליטי מובהק ורלוונטי להחריד שרץ בדפי הקומיקס שנים רבות, ומגולל את סיפורו של בראדלי - שמגולם כאן בצורה נהדרת ע"י קרל לאמלי הותיק - חייל שחור במלה"ע ה-2 שקיבל את ה-"Super Serum" והפך לגיבור מלחמה, אך למעשה שומש - יחד עם חבריו לצוות -כשפן ניסיונות של הממשל האמריקאי לראות אם ייתכן קיומו של עוד סטיב רוג'רס (בעוד הנ"ל קפוא בקרח). כבראדלי מבין שהוא רק חייל קטן במערכה הרבה יותר גדולה וחבריו - שלא צלחו את הניסוי בהצלחה כמוהו - הולכים להיות מטרה לפיצוץ כדי להעלים כל ראייה לקיום הניסוי, הוא מחליט להפר את הוראת הממונים עליו ולהציל אותם ברגע האחרון. הטרגדיה של בראדלי מכאן היא כפולה ומכופלת - חבריו אינם שורדים את השפעות הניסוי גם לאחר ניסיון ההצלה, ובתמורה ל-"פשע" שעשה, הוא נכלא ל-30 שנה, במהלכן הוא עובר בדיקות וניסויים מעוותים יומיומיים, עד שאחות רחמניה מזייפת את מותו ומשחררת אותו לחיים אנונימיים וזועמים, כשאשתו האהובה נפטרה בעודה מחכה לשיבתו. תוך שימוש ברפרנסים לקבוצת הטייסים השחורה האמיתית, "טייסי טאסקיגי", שספגה לא פחות ממדינתה "האהובה" למענה הקריבה את חייה, ספלמן מעמיד את פלקון שלנו בפני האמת הכואבת ביותר שיוצאת מפיו של בראדלי - "הם לעולם לא יתנו לאדם שחור להיות קפטן אמריקה. וגם אם כן, אף בן אדם שחור שפוי בדעתו יעשה זאת". הפרק החמישי והשישי מראה את החלטתו של וילסון להפוך לקפטן בכל זאת, מתוך אמונה בסיסית (ומעט נאיבית - עובדה שספלמן מדגיש אף הוא) שהמאבק חייב להגיע מהעם המעונה למרות הקשיים היומיומיים בהתחלתו - כך ספלמן מראה שהדרך האמביוולנטית - זיכרון העבר והבנת הקשיים בלהיות שחור, או בן מיעוט בכללי, באמריקה אך הסתכלות קדימה לעתיד טוב יותר - היא הדרך להמשיך את המאבק האזרחי - רק כי אין ברירה אחרת. "אני יודע שיש אנשים שישנאו אותי כל יום על כך שאני לובש את החליפה ומחזיק את המגן. המבטים ששופטים אותי - לא כחול עיניים, לא זהוב שיער - ואין לי שום דבר לעשות לגבי זה. הכוח היחידי שיש לי הוא שאנחנו יכולים להיות טובים יותר", אומר סם בנאום חוצב להבות שמתרחש במהלך הפרק השישי, וגורם לנו להבין - נכון, האנשים שאנו בוחרים לייצג את רצונתינו ולפתור את צרותינו צריכים להבין מהי מהות תפקידם, אך הם אינם אנחנו. אנחנו לא איתם בהליך קבלת ההחלטות, אלא רק עוד מהם. לכן, לא משנה הקושי התמידי של אדם להישאר נאמן למדינה שפוגעת בו מבפנים - בשל זהותו, בשל אמונותיו, בשל דעותיו - אין ברירה אחרת - הכוח בא מהעם. העם יביא את השינוי. 

אבל, כל זה אינו אומר ש-"הפלקון וחייל החורף" הוא "הנותרים" - לצד ההרהורים הפילוסופיים ישנן סצינות אקשן מעולות (במיוחד אלו שבין ווקר, בארנס ו-וילסון), מונטאז' אימונים קיטשי נוסח "רוקי", וייב ה-"באדי מובי" בין שני גיבורינו -שעובד מעולה (למאקי יש כישרון קומי מדהים - זה ידוע, אבל גם סטן לא חף מהומור), הופעת אורח של ג'וליה לואיס-דרייפוס שנשמרה בסודי סודות ולגמרי משתלמת (איליין במארוול!) והכישרון הפורץ של דניאל ברוהל, שחוזר לתפקידו כזימו הנבזי, מעניק לדמותו נופך קומי וערמומי, שהופך אותו מעוד נבל למעין שמשון ויובב באדם אחד (הפן הפילוסופי נוכח גם בדמותו - שמלחמתו הנוקשה בגיבורי-על באשר הם מעלה את השאלה - האם בקשה להפרזת הכוחות המזויינים ברחבי העולם כדי למנוע שימוש לא ראוי בכוח היא לא בעצמה שימוש לא ראוי בכוח?) - כך, ספלמן מאזן בין המסרים שבוער בו להעלותם לבין תוצר "מארוול" קלאסי - בדיחות קלילות, קיטשיות, אקשן. לפעמים האיזון עובד לטובת התוכנית, לפעמים לרעתה (הניסיון לפתור כמה שיותר קווי עלילה קצת מורגש בפרק האחרון) - אך הוא אף תמיד זכיר.

לסיכום, "הפלקון וחייל החורף" ממשיך את המגמה החדשה של מארוול להעצמת דמויותיה המשניות, פיתוחן (באמצעות כותבים מוכשרים) והצבתן מול בעיות אנושיות ורלוונטיות - לא עוד טיטאנים מעוררי אימה, אלא הדחקה ואחריות. אין פלא, אם כך, שהחברה הודיעה ממש אמש לאחר עליית הפרק האחרון בסדרה שספלמן יכתוב סרט רביעי בסדרת סרטי "קפטן אמריקה", בכיכובו של הקאפ החדש - סם ווילסון. במבחן הזמן, הסדרה לא תיזכר רק כיולדת של הקפטן החדש, או עוד תוצר גיבורי-על רגעי, אלא כבחינה מעמיקה של יחסי הכוחות בעולם פוסט-טראמפ, רעוע, גזעני ושבור - והכל דרך משקפי פנטזיה. בעודנו עומדים בסיום עונת פרסי הקולנוע ובראשית עונת פרסי הטלוויזיה, שמה של "הפלקון וחייל החורף" עוד ישמע לא פעם ולא פעמיים בקולותיהם של מגישי הפרסים.

טור אורח: "אין קליטה" ("Black Spot"/ "Zone Blanche") - הטווח שבין השחור ללבן

לחובב קולנוע כמוני חייב להיות מישהו שחינך אותו לכך - במקרה הזה, זו כמעט לחלוטין אמא שלי, פרופסורית למדיום לא רשמית (וד"ר לתקשורת במציאות), שיכולה להגיד לכם בדיוק מי שיחק בסרט שראתה לפני 35 שנה ואיך הוא נגמר. בצעד ראשוני בבלוג, אני מפנה לה את כיסא הכותב וממליץ לכם לקרוא היטב את ההמלצה החמה שלה על תוכנית קצת פחות מוכרת בספריית הסדרות הבלתי נגמרת של "נטפליקס": 

כשנתקלה עיני בסדרה "אין קליטה" ("Black Spot"/ "Zone Blanche"), במהלך השיטוט האינסופי בנטפליקס אחר תוכן ראוי לצפיה, חשבתי לעצמי - נו טוב, ניתן לה צ'אנס אבל האמת היא שלא ציפינו ליותר מדי והו - מה גדולה היתה ההפתעה. 

מדובר בסדרת מתח עם אלמנטים על טבעיים העוסקת בעיירה דמיונית הממוקמת על הר מבודד, מוקפת ביער עבות בשם ווילפרנש (Villefranche; כמה סמלי - עיר צרפתית). המיקום הגבוה והמבודד והיער העוטף את העיירה הם המעצבים את אופי החיים - ללא קליטה סלולרית (ולכן Zone Blanche - אזור לבן בצרפתית - או Black Spot - נקודה שחורה - בתרגום לאנגלית) ובריחוק מכל עיר מחוז. הסדרה נפתחת עם הגיעו של התובע המחוזי פרנק סיריאני, דמות גרוטסקית וחביבה המספקת את האלמנטים הקומיים המעטים שמוסיפים אור לחשיכה שמאפיינת את הסדרה. פרנק אלרגי כמעט לכל סוגי המזון, מסורבל, נתקל בכל דבר ומשעשע להפליא אולם דרך עיני הזר שלו אנו קולטים בהדרגה את המוזרויות של העיירה. גיבורת הסדרה היא מייג'ור לורן ווייס, מפקדת תחנת המשטרה המקומית, הכוללת שלושה שוטרים נוספים: נונורס (דובון בצרפתית) - גיי שנטייתו המינית מתקבלת בשיא הטבעיות ומוצגת כנון אישו בכלל באופן מפתיע בעיירה כזו - הרמן השוטר הוותיק וקמיל השוטרת המתלמדת. פרנק מגיע לעיר שהיקף הרציחות בה גבוה בעשרות מונים מן ההיקף המקביל, נתון שמשום מה אינו מוזר בעיני תושבי העיר.

כל פרק מציג מקרה אחר ובמקביל מתפתחת העלילה הכללית, העוסקת בחיבור בין העיירה לטבע אותו מייצג היער ובהפרת האיזון בין המודרנה לטבע המובילה לכך שהטבע משתולל והכל דרך סיפור היעלמה של מריון שטיינר, בתו של ראש העיר ברטרנד שטיינר, אהובה של לורן ונכדתו של ג'רלד שטיינר, השולט ביד רמה בכל העסקים בעיירה ומעניש כל מי שמעז לגלות חשיבה עצמאית - כל זאת תוך שהוא הופך את ווילפראנש לאסון סביבתי עבור בצע כסף ובהיפוך גמור לטבע הפראי המקיף את העיר. הסדרה - שהזכירה לי יותר מכל את "טווין פיקס" (גם בגלל האלמנטים העל טבעיים, גם בגלל החיפוש אחר בחורה צעירה שנעדרת וגם בשל הטיפוסים האקסצנטריים שאפיינו אותה) אבל גם את "חשיפה לצפון" הוותיקה ואת "קרדינל" הקנדית, שאף הן מדגישות את עוצמת הטבע אל מול בני האדם - מעוצבת להפליא, מלווה בצילומי טבע מדהימים ומציגה קונפליקטים מורכבים - החל מיחסים בין דוריים דרך משבר האקלים, קיימות, אפיוני טוב ורע ועד לבדידות האנושית. "Zone Blanche" מתאפיינת בקצב איטי ובעלילות מפחידות למדי אך בו בזמן מעבירה חוויית צפיה מושכת ומותחת עד הסוף הסוחט בתום 2 עונות (מי יתנני עונה שלישית).

מומלץ בחום - בואו רגועים ופתוחים לחוויה מסוג אחר ורצוי עם איזה דרינק קטן בצד לרגעים המותחים ממש. סופסוף סדרה שמצדיקה מנוי לנטפליקס.

"האב": ההזדקנות מפחידה יותר מ-"מגרש השדים"

אחד הזיכרונות הכואבים ביותר שנותרו לי מסבתי הגדולה (סבתא רבתא), שנפטרה לפני פחות מעשור מסיבוכי דמנציה, הוא  הרגע שבו הבנתי שהדמות שהכרתי מאז ילדותי ואהבתי כל כך להיות בחברתה כנראה לא תחזור. היה זה בנסיעה חזרה מביתה של סבתי שהבעת פליאה וצחוק על טענותיה שכולם "מעוניינים לגנוב את מתכון התה שלה" וששמי הוא דונלד (דניאל - ד"ע) הפכו במהרה לבכי על אובדן צלם האנוש. לרגש המבועת הזה בדיוק חזרתי בצפייה ב-"האב" ("The Father"), העיבוד למחזה מ-2012 של המחזאי הצרפתי פלוריאן זלר (שגם כתב וביים את הסרט, בבכורת הבימוי שלו), אחד מהסרטים המדוברים ביותר של השנה שעברה (עוד מהפרימיירה שנערכה לו בפסטיבל "סאנדנס" הקודם) ובוודאי אחד מהמעוטרים שיצאו ממנה - ארבע מועמדויות בטקס "גלובוס הזהב" האחרון (התסריט המעובד, השחקן הראשי ושחקנית המשנה וסרט הדרמה), שתיים ב-"SAG", שש ב-"BAFTA" (עם שני ניצחונות - פרס התסריט המעובד לזלר ופרס השחקן הראשי לאנתוני הופקינס) ומספר זהה גם בטקס ה-"אוסקר" הקרב (כולל המועמדות הגדולה לפרס הסרט הטוב ביותר). כמו מרבית סרטי עונת הפרסים אשתקד, גם מאחורי סרט עטור באזז זה יש סיבה ממשית ל-"הייפ". הפלא הוא שהסיבה היא תעוזה ואינטימיות - לא החומרים שמהם עשויים סרטי "פרסים". זו בדיוק גם הסיבה למה הוא צריך לתפוס את תשומת לבכם. 

"האב" לוקח אותנו לשגרת חייו של אנתוני (אנתוני הופקינס), פנסיונר מזדקן שגר בדירה בלונדון. בתו הדואגת אן (אוליביה קולמן) תוהה מה לעשות איתו וסירובו למטפלת קבועה, בתואנה שהוא מסוגל להסתדר לגמרי בכוחות עצמו. אט אט, אנתוני נאלץ להבין שההפך הוא הנכון, כשיותר ויותר דברים בסביבתו - חפצים, מקומות, אנשים - משתנים והאחריות נותרת עליו להחליט מה אמיתי ומה הוא הקורבן של זיכרונו הנעלם. שימו לב לתיאור המסתורי, שמזכיר יותר סרט מתח/אימה מאשר דרמה מהוקצעת - זו הדרך שזלר, ושותפו לכתיבה כריסטופר המפטון ("יחסים מסוכנים"), מבהיר שהוא רוצה ללכת בה כבר מהשוט הראשון. התפיסה של הזקנה ובייחוד אלצהיימר/דמנציה בתרבות הפופולרית כגורם משתק ואימתני אינה חדשה - רק בשנה שעברה הפכה הבמאית נטלי אריקה ג'יימס סיפור דומה לעלילה מצמררת בסרט האימה המדובר "Relic" - אבל זלר והמפטון נחושים לשלב בין שתי הגישות: לספק תחושת אי נעימות ומסתוריות לאורך כל הסרט, אך גם לתת לדמויות התפתחות אישית מבלי להיכנע לקלישאות של ז'אנר אחד מסוים. כך, באמצעות שילוב של תסריט, צילום, פסקול (שמורכב בעיקר ממקהלת אופרה, משל היה מבשר על הגורל הבלתי נמנע בטרגדיה יוונית) ועריכה מצויינים לוקח אותנו שוב ושוב למקום של חוסר ודאות. אותו חוסר ודאות שחווה אנתוני על המסך הגדול? גם הקהל חווה אותו במקביל, כשהוא נחשף לדמויות שמשנות שמות, עיסוקים ופרצופים, מניעים מפוקפקים (כמו סצנה שבה אן, בתו של גיבורינו, דואגת לאביה אחרי משבר רגעי אך מספר שעות לאחר מכן, "נצפית" מנסה לחנוק אותו בשנתו), חפצים בבית שנעלמים פתאום (שאפו גם לצוות התפאורה) - שמובילים אותו לשאול, בדיוק כמו אנתוני, "האם זה זיכרוני שבוגד בי, או שמשהו כאן מסריח?". בצורה זו, צולחים צמד הכותבים את המשימה הקשה של עיבוד מחזה לסרט, ובוחרים בלהשתמש במבעים הקולנועיים - עריכה, תפאורה וכו' - כדי להבדיל את התוצר שלהם ממחזות מוסרטים אחרים (השנה ראתה כמה מאלו, כדוגמת "הבלוז של מא רייני" ו-"הנערים בחבורה").

אך כל החזית הויזואלית והאימרה שהסרט בא להגיד היו נופלים ברגע לולא תצוגות המשחק המרשימות כאן - הן של אנתוני הופקינס בתפקיד הראשי, והן של אוליביה קולמן בתפקיד בתו. אן בילסון מעיתון "הגארדיאן" דירגה החודש את הופעתו של הופקינס בן ה-83 כ-"הופעתו הקולנועית הטובה ביותר" בקריירה שמתפרשת על פני שישה עשורים - ייתכן וזו הגזמה, אך "האב" הוא עדיין בין חמשת תצוגות המשחק הטובות ביותר שהופקינס הביא למסך הגדול. בקלילות רבה וללא מאמץ, עובר הופקינס את כל שלבי הקבלה - או אי-קבלה - איתנו הקהל: משמחה ופלירטוט עם המטפלת החדשה שלו לורה (אימוגן פוטס בתפקיד חינני), כעס וחזרה על דברים שנראים לו כאמת מוכחת ועד כאב אמיתי ויגון על הכיוון הלא ברור שחייו צועדים אליו. אולי הופקינס משדר כאן קצת מחששותיו שלו על הכניסה לגילאי הזקנה המתקדמים, אך בין כה וכה - הבעת מנעד כה רחב של רגשות מבלי תחושת זיוף אחת היא לא דבר של מה בכך. לכן, פקחו את עיניכם בטקס האוסקר הקרב - ייתכן שהופקינס יוסיף לעצמו אוסקר שני לחפציו לאחר ההפתעה בשבוע שעבר בטקס ה-"BAFTA" (הופקינס היה כה בטוח שיפסיד עד שההודעה הותירה אותו המום בעודו מצייר בשקט בדירתו). בכל הנוגע לקולמן - שחקנית מעוטרת ולא בכדי, שתופסת כל פרוייקט שהיא עושה בקרביים ומוציאה ממנו תמיד רגש חנוק - אין שוני כאן, אך אין היא נדחקת לעמדת השחקנית התומכת בקלות, אלא מניעה את הסיפור ורוצה לשמש כגוף היציב ביותר בחייו של אביה, במיוחד שהכל מתפרק סביבה וסביבו. ראוי לציין גם את הופעות האורח של רופוס סוול ("המלט", "גברת מייזל המופלאה"), מארק גאטיס ("דוקטור הו", "שרלוק"), אוליביה וויליאמס ("החוש השישי", "המרוץ לצמרת של מקס פישר") ואימוגן פוטס ("28 שבועות אחרי") שמסייעים לשמור על אווירת החוסר ודאות אך לא מפריזים בדמיון או ב-"קאמפיות" של התפקיד. 

לסיכום, "האב" הוא אכן סרט מאוד לא "אוסקר-י", ואולי זה אומר משהו על ההתקדמות של הטקס לכיוונים יותר מעניינים - אך זה אומר קודם משהו על עצמנו: מחלות ומקרים שבעבר נתפסו אצלנו בתור טאבו וסיבה לבושה, נתפסות היום כאמת מרה שעלינו להשלים איתה, ובראש ובראשונה לדאוג לאלו שנמצאים בפתחה (בדומה למה שניסה לעשות סרט הדוקו הנפלא "דיק ג'ונסון מת"). בעוד ממוצע הגילאים בעולם עולה, מחלות הזקנה ימשיכו להיות נפוצות יותר ויותר. זלר והמפטון מראים לנו - בדרכם הייחודית - מה היא החשיבות של מודעות למחלות אלו בטרם עת, ושואלים אותנו בתמורה: "עד כמה אנחנו מנווטים את גורלנו באמת?"