מונטאז' סיכום שנה וכמה מילות פרידה מהשנה הארורה

 

ייאוש. 

זה הרגש החזק ביותר שאני - ואני בטוח שרבים אחרים - יוצאים איתו מ-2020. סגירה, הקצנה, רמיסה, שלילה, פגיעה ועוד שמות פעולה מאיימים הגדירו את השנה הזו ברחבי העולם, שנה שהגיעה עבורי בתקופה מעורערת לא פחות. 

בתוך כל הכאב בצבץ אור אחד, או אולי אור מקרן אחד, וזה אור הקולנוע. האהבה למדיום ליוותה אותי - כמו שהקלישאה הולכת - מאז שאני זוכר את עצמי: מיסודי, לתיכון, לשירות לאומי. אז למה החלטתי להיזכר בקולנוע דווקא כשהוא מוגדר בידי רבים כ-"גוויה", כשאויבתו הנצחית הטלוויזיה הפכה סופית למדורת השבט השנה (עם להיטים איכותיים כמו "חזרות" ו-"גמביט המלכה", וגם כאלה פחות איכותיים כמו "הזמר במסיכה" ו-"אמילי בפריז") וכשבכללי נראה כי הכיוון הוא שהמסך הגדול ביותר שיוקרן עליו סרט בקרוב יהיה 42 אינץ'? זו שאלה טובה. אין לי תשובה אליה. מה שאני כן יכול לענות הוא שהקולנוע - כמעט יותר מכל מדיום אחר - תמיד יחזיר לך בשאלות, שאלות שנעות בין זניחות למדירות שינה מעיניך. הנה, רק לדוגמה מסרטי השנה: האם להיות צעיר מילניאלי אומר לחיות במחזוריות לנצח? ("פאלם ספרינגס"); האם למהגרים יש אי פעם נחת מקשיי ההגירה, גם במדינה הנאורה ביותר? ("חרטות") והאם יש לנו מטרה כאן בעולמנו אנו, או שאנחנו חיים אך ורק בשביל הרגע עצמו? ("Soul"). סרטים שגם שואלים אותי - לאן להמשיך מכאן?.

כאן נגמר הקטע ה-"ניטשה בגרוש" ומתחיל המעשי: לפני שלושה חודשים, החלטתי גם לחזור לעריכה אחרי כמה שנים טובות (ובתוכנה שמצאתי במקרה), וגם לסכם את השנה הזו דרך עיני המדיה - העיניים שדרכן אני צפיתי ב-2020 (וחזרתי לתחזק בזכותן את בלוג הקולנוע הותיק שלי - מכיתה ד'! - "הוליווד פינת בן-אליעזר".... טוב, בשינוי שם קטן) - ולערוך מונטאז' קצר. הקצר נהיה ארוך, התהליך הסתבך ומצאתי את עצמי עם לא פחות מ-214 קליפים שונים מסרטים/תוכניות שונות, אבוד בארגון (זה זמן טוב לציין שכדי להקל על העבודה, לא הכנסתי סרטים שקיבלו הפצה רחבה במרבית העולם בשנה שעברה אך הגיעו אלינו השנה, ולכן לא תמצאו פה סרטים מצויינים לכל הדעות כמו "ג'וג'ו ראביט" ו-"נשים קטנות"). עם זאת, חוסר הארגון שלי תאם את התחושה שרציתי להעביר בסרטון: כפי שהשנה הזו הייתה חסרת מעצורים, Relentless, גם לא מעט מהקליפים בסרטון חולפים במהירות, בקצב אחיד, זורמים קדימה - אז אם מישהו מפספס איזה סצנה, לא לדאוג - יש גם בזה כוונה מראש (וגם רשימה מלאה של כל הקליפים שהשתמשתי בהם, לא לדאוג -אני לא עד כדי מז'נון). 

אולי הדבר החשוב ביותר שרציתי להעביר בסרטון הזה הוא מעט שמחה ונחמה, מה שהיו בעבור רבים לרגעים קטנים בלבד בתקופה הזו. אז עם כל הג'אמפ-קאטים ו-"רגע, מי זה? לא קלטתי", הנה הוא לרשותכם. חג שמח לכל החוגגים, ולכל השאר - המשך 'סקילה באבנים את מברכי "סגר מוצלח"' שמחה. 

מי ייתן ו-2021 תהיה טיפהל'ה שפויה יותר. 

סדר הקליפים:

1. “The Crown”, Netflix (0:00-0:09; 3:13; 3:29; 4:09; 4:33; 9:34)

2. “American Utopia”, HBO (0:10; 4:26)

3. “The 40-Year-Old Version”, Netflix

4. “Tigertail”, Netflix

5. “Curb Your Enthusiasm”, HBO

6. “Soul”, Disney•Pixar (0:22; 3:23 - 3:27)

7. “An American Pickle”, WB Pictures

8. “The Invisible Man”, Universal Pictures

9. “Have a Good Trip: Adventures in Psychedelics”, Netflix

10. “Ratched”, Netflix

11. “The Haunting of Bly Manor”, Netflix 

12. “Get Duked”, Amazon Studios

13. “Lovecraft Country”, HBO

14. “She Dies Tomorrow”, Neon

15. “Shirley”, Neon

16. “Color Out of Space”, RLJ Entertainment

17. “Relic”, IFC Midnight

18. “Vampires vs. the Bronx”, Netflix

19. “Killing Eve”, BBC America

20. “Hubie Halloween”, Netflix

21. “The New Mutants”, 20th Century Studios

22. “Mortal Kombat 1 Ports - Angry Video Game Nerd (AVGN)”, Cinemassacre

23. “The Boys”, Amazon Prime Video

24. “Guns Akimbo”, Madman Entertainment Pty. Ltd.

25. “The Gentlemen”, STXfilms

26. “Harley Quinn”, Warner Bros. Animation

27. “Wonder Woman 1984”, WB Pictures

28. “Mulan”, Walt Disney Pictures

29. “Sonic the Hedgehog”, Paramount Pictures

30. “Tenet”, WB Pictures

31. מנאייכ", כאן"

32. “Project Power”, Netflix

33. “Free Guy”, 20th Century Studios

34. “Artemis Fowl”, Walt Disney Pictures

35. “Chilling Adventures of Sabrina”, Netflix

36. “Run”, HBO

37. “Looney Tunes Cartoons”, Warner Bros. Animation

38. “Jerry Seinfeld: 23 Hours to Kill”, Netflix

39. “Scoob!”, WB Pictures

40.    (קופה ראשית", כאן (1:28; 10:20"

41. “Schitt's Creek”, CBC

42. “Muppets Now”, The Muppets Studio

43. “WE'RE ALL DOOMED - Trump vs. Biden ft. "Weird Al" Yankovic”, schmoyoho

44. “72nd Primetime Emmy Awards”, ABC

45. “The SpongeBob Movie: Sponge on the Run”, Paramount Animation

46. “A Rainy Day in New York”, MPI Media Group

47. “The Simpsons”, 20th Television

48. “Watchmen”, HBO

49. “365 Days”, Netflix

50. “Monster Hunter”, Sony Pictures Releasing

51. “PEN15”, Hulu

52. “The Mandalorian”, Lucasfilm (1:56; 7:37)

53. “Star Trek: Lower Decks”, CBS

54. “Rick and Morty”, Cartoon Network

55. “Avenue 5”, HBO

56. “Space Force”, Netflix

57. “Bill & Ted Face the Music”, Orion Pictures

58. “Eurovision Song Contest: The Story of Fire Saga”, Netflix

59. “What We Do in the Shadows”, FX

60. “Trolls World Tour”, DreamWorks Animation

61. “Tiger King”, Netflix

62. “Certified Young Person Paul Rudd Wants You to Wear A Mask”, Governor Andrew M. Cuomo’s official YouTube channel

63. “Miss Americana”, Netflix

64. “Dick Johnson Is Dead”, Netflix (2:27; 9:00)

65.  ארץ נהדרת", קשת 12"

66. “The Great”, Hulu

67. “Onward”, Disney•Pixar

68. “Enola Holmes”, Netflix

69.  טהראן", כאן 11"

70. “The Old Guard”, Netflix

71. “Jurassic World Camp Cretaceous”, Netflix

72. “Ducktales”, Disney Television Animation

73. ” Phineas and Ferb the Movie: Candace Against the Universe”, Disney Television Animation

74. “The Hunt”, Universal Pictures

75. “Extraction”, Netflix

76. “Bad Boys for Life”, Columbia Pictures

77. “Sound of Metal”, Amazon Studios (2:51; 9:22)

78. “Slay the Dragon”, Magnolia Pictures

79. “John Lewis: Good Trouble”, Magnolia Pictures

80. “All In: The Fight for Democracy”, Amazon Studios

81. “The Trial of the Chicago 7”, Netflix

82. “Boys State”, Apple TV+

83. “Sarah Cooper: Everything's Fine”, Netflix

84. “Saturday Night Live”, NBC

85. “Da 5 Bloods”, Netflix

86. “Duran Duran: There's Something You Should Know”, Showtime

87. “The Go-Go’s”, Showtime

88. “Zappa”, Magnolia Pictures

89. “The Bee Gees: How Can You Mend a Broken Heart”, HBO

90. “Beastie Boys Story”, Apple TV+

91. “Paul McCartney - Find My Way”, Paul McCartney’s official YouTube channel

92. “Black Is King”, Disney+

93. “Dua Lipa - Hallucinate (Official Music Video)”, Dua Lipa’s official YouTube channel

94.  זאת וזאתי", רשת 13"

95. היהודים באים", כאן 11"

96. “Shawn Mendes: In Wonder”, Netflix

97. “Selena: The Series”, Netflix

98. “Saved by the Bell”, Peacock 

99. “Animaniacs”, Hulu

100. “The Witches”, Warner Bros. Pictures

101. “And Then We Danced”, TriArt Film

102. “Borat Subsequent Moviefilm: Delivery of Prodigious Bribe to American Regime for Make Benefit Once Glorious Nation of Kazakhstan”, Amazon Studios

103. “The Prom”, Netflix

104. “Birds of Prey (and the Fantabulous Emancipation of One Harley Quinn)”, Warner Bros. Pictures

105. “Hamilton”, Disney+

106. זהו זה! 2020", כאן 11"

107. “The Boys in the Band”, Netflix

108. “Palm Springs”, Hulu

109. “Last Week Tonight with John Oliver”, HBO

110. “On the Rocks”, Apple TV+

111. “Ordinary Love”, Bleecker Street

112. “Sex Education”, Netflix

113. “Emma.”, Focus Features

114. “A Teacher”, FX

115. “The Undoing”, HBO

116. “An Easy Girl”, Les Films Velvet

117. “Normal People”, Hulu

118. “Mank”, Netflix (6:43; 9:24)

119. “Sylvie’s Love”, Amazon Studios 

120. “Lovers Rock”, BBC

121. “Emily in Paris”, Netflix

122. “The Half of It”, Netflix

123. “The Lovebirds”, Paramount Pictures

124. “Uncle Frank”, Amazon Studios 

125. “Happiest Season”, Hulu

126. “Babyteeth”, IFC Films

127. “Ammonite”, Neon

128. שטוקהולם", כאן"

129. “What We Wanted”, Netflix

130. “Social Distance”, Netflix

131. “It's Time to go BACK TO THE FUTURE! | Reunited Apart with Josh Gad”, Josh Gad’s official YouTube channel 

132. “The Trip to Greece”, IFC Films

133. “My Brilliant Friend”, HBO

134. “The Specials”, Gaumont

135. “One Night in Miami...”, Amazon Studios

136. “Ted Lasso”, Apple TV+

137. “Better Call Saul”, AMC

138. “BoJack Horseman”, Netflix

139. “The Social Dilemma”, Netflix

140. “Feels Good Man”, Ready Fictions

141. “Feel Good”, Channel 4

142. “The Life Ahead”, Netflix

143. “The Father”, Lionsgate 

144. “Minari”, A24

145. “Hollywood”, Netflix

146. “Downhill”, Searchlight Pictures

147. “Kajillionaire”, Focus Features

148. “The Eddy”, Netflix

149. “Dash & Lily”, Netflix

150. “Eternal Beauty”, Samuel Goldwyn Films

151. “Stardust”, IFC Films

152. “The Queen’s Gambit”, Netflix

153. “The Plot Against America”, HBO

154. “Fargo”, FX

155. “To All the Boys: P.S. I Still Love You”, Netflix

156. “High Fidelity”, Hulu

157. “Rebecca”, Netflix

158. חזרות", כאן"

159. “Ma Rainey's Black Bottom”, Netflix

160. “Defending Jacob”, Apple TV+

161. “Beanpole”, Non-Stop Production

162. “The Way Back”, Warner Bros. Pictures

163. “The Devil All the Time”, Netflix

164. “Pieces of a Woman”, Netflix

165. “Never Rarely Sometimes Always”, Focus Features

166. “Dead to Me”, Netflix

167. “If Anything Happens I Love You”, Netflix

168. “Time”, Amazon Studios

169. “Unorthodox”, Netflix

170. אסיה", גם סרטים"

171. “We Are Who We Are”, HBO

172. “The Good Place”, NBC 

173. “His Dark Materials”, HBO

174. “The Personal History of David Copperfield”, Lionsgate

175. “The English Game”, Netflix

176. “The Good Lord Bird”, Showtime

177. “David Attenborough: A Life on Our Planet”, Netflix

178. “Moonbase 8”, Showtime

179. “The Fresh Prince Reunion”, HBO Max

180. “Hillbilly Elegy”, Netflix

181. “First Cow”, A24

182. “The Last Dance”, Netflix

183. “The Burnt Orange Heresy”, Sony Pictures Classics

184. “Rolling Stone: Life and Death of Brian Jones”, Chip Baker Films

185. “Belushi”, Showtime

186. “I May Destroy You”, BBC

187. “Euphoria”, HBO

188. “Homemade”, Netflix

189. “The Truth”, IFC Films

190. “Deerskin”, Greenwich Entertainment

191. “Promising Young Woman”, Focus Features

192. “Farewell Amor”, IFC Midnight 

193. “Standing Up, Falling Down”, Shout! Studios

194. “The Glorias”, Roadside Attractions

195. “Mrs. America”, FX

196. “I Am Greta”, Hulu

197. “Bad Education”, HBO

198. “Ozark”, Netflix

199. “Ramy”, Hulu

200. “The King of Staten Island”, Universal Pictures

201. “The Assistant”, Bleecker Street

202. “Yes, God, Yes”, Vertical Entertainment

203. “The Third Day”, HBO

204. “News of the World”, Universal Pictures

205. “The Midnight Sky”, Netflix

206. שעת נעילה", כאן"

207. “Becoming”, Netflix

208. “Swallow”, IFC Films

209. “I'm Thinking of Ending Things”, Netflix

210. “The Human Voice”, Sony Pictures Classics

211. Yes, "שטיסל"

212. “Nomadland”, Searchlight Pictures

213. “Let Them All Talk”, HBO Max

214. “Black Bear”, Momentum Pictures

ה-"טופ 20" ל-2020: קולנוע וטלוויזיה

עם עוד שנה שנגמרת מגיעים עוד 49 סיכומים - לסצנה הכי טובה, המלחין הכי טוב, השיר שיש בו הכי הרבה Auto-tune. אבל מה עושים עם שנה מצורעת כמו זו? "מצעד 40 הבידודים"? מצעד "עשרת מערכות הבחירות האהובות עליי של 2020"? אבל הפלא ופלא, סרטים/סדרות איכותיים/יות לא היו במחסור השנה, וגם לא שעות מסך, ולכן לקחתי על עצמי את המטלה בכל מקרה. אז הנה, ה-"טופ 20" שלי לשנת 2020 - בקולנוע ובטלוויזיה (הערה: כן, לפעמים קצת רימיתי והכנסתי שניים במחיר אחד - יאללה כפרה): 

"טופ 20" בקולנוע:

20. "ביל וטד בקצב המוזיקה" ("Bill & Ted Face the Music") - קרוב ל-30 שנה לאחר צאת הסרט האחרון בסדרה, קיאנו ריבס ואלכס ווינטר חוזרים לתפקידים שפרסמו אותם - ביל וטד, צמד הנערים קלי הדעת שעפים במרחב הזמן. אך שלא כמו המשכים מאוחרים לקלאסיקות עבר, הצמד מודע לגילו והוויתו, ומעצב את "ביל וטד 3" כסיפור חינני ואופטימי על הסתגלות לגיל העמידה (לביקורת המלאה >>>).

19. "הציור" ("The Burnt Orange Heresy") - כמותחן אירופאי מסוגנן, "הציור" מתעלה על מגבלות הז'אנר - בעיקר בזכות הופעה ממגנטת של מיק ג'אגר כסוחר אמנות מפוקפק - ושואל שאלה מצויינת: למי שייכת האמנות - לאמן או לקהל שלו? (לביקורת המלאה >>>).

18. "משפט השבעה משיקגו" ("The Trial of the Chicago 7") - איך דרמת בית משפט, עתירת דיאלוגים מפוצצים והופעות מלאות פאתוס היא בין הסרטים הרלוונטים ביותר שיצאו השנה? "משפט השבעה משיקגו" משתמש באירוע אמיתי ומכונן בהיסטוריה האמריקאית העכשווית בשביל לאותת לנו שבשנה מלאת מחאות - עדיין הכוח האמיתי הוא בידיים שלנו (לביקורת המלאה >>>).

17. "חרטות" ("Tigertail") - איך סרט כה מהמם חמק מתחת למרבית עיניהם הצופות של צופי נטפליקס? אולי בגלל שהוא נוף כה חריג בשנה כה גדולה מהחיים, אך עדיין - הסיפור האינטימי שמביא הבמאי אלן יאנג למסך מזכיר לנו שתקופת בדידותינו היא גם התקופה הטובה ביותר להשלים עם עברנו (לביקורת המלאה >>>).

16. "ילדה קלה" ("Une Fille Facile") - הבמאית הצרפתייה רבקה זלוטובסקי משתמשת בסרט עטור שוטים עוצרי נשימה של הטבע במלואו בשביל לצייר סיפור התבגרות בדרומה של צרפת, ולשאול אותנו: האם האנשים החופשיים מבינינו עובדים הכי קשה בשביל לשמר את הסטטוס שלהם? (לביקורת המלאה >>>).

15. "הזהב של נורמן" ("Da 5 Bloods") - ספייק לי נובר בפצעים הפתוחים של אמריקה עם הקהילה השחורה כבר למעלה מ-30 שנה. כך אין זו מקריות שהמחאות הגדולות של הקהילה בקיץ האחרון בארה"ב הגיעו זמן קצר לאחר צאת סרטו "Da 5 Bloods", שבעזרת עובדות (לא משהו מובן מאליו בימינו אנו), שימוש בהלם הקרב, ותצוגות משחק אותנטיות (ביניהן צ'אדוויק בוזמן, באחד מסרטיו האחרונים) רוקח מעשייה על תפקידם האמיתי של הקהילה במולדתם הבוגדנית (לביקורת המלאה >>>).

14. "קדימה" ("Onward")  - הראשון מבין שני סרטים מקוריים של "פיקסאר" השנה, "קדימה" משרטט לנו את תוכנית החברה לעשור הבא: פחות סרטי המשך ויותר סיפורים אישיים ונוג(ע)ים, דמיון מופלא וטכנולוגיה מתקדמת. כך, סיפורם של שני אחים שדונים שמעוניינים להחזיר ליום את אביהם המנוח מרגיש קרוב לבית כמעט לכולם (לביקורת המלאה >>>).

13. "סרט המשך בוראט" ("Borat Subsequent Moviefilm") - לפני 14 שנה, סשה ברון כהן עטה על עצמו פאה, שפם מזויף וחליפה גדולה ויצא לחשוף כבוראט את מחלתה החברתית של אמריקה. אז, בשיא הפופולריות, הוא קבר את הדמות עד 2020 - השנה שנראית כאילו היא תפורה במידות גדולות על כל סאטירה. עם כלום מלבד תחפושות חדשות וסיוע מצויין מהטירונית מריה בקלובה כבתו טוטאר, ברון-כהן כבוראט שם את המראה הכי מכוערת בפניה של אמריקה החבולה (לביקורת המלאה >>>).

12. "On the Rocks" - סופיה קופולה היא מאסטרית הדיכאון המסוגנן ואדם שעמד שנים בצל אביה האייקוני פרנסיס פורד קופולה. לכן, כשהיא חוזרת לכוכב סרטה הנודע ביותר ("אבודים בטוקיו") ביל מאריי, ומגייסת אותו בעבודה כמעט אוטוביוגרפית - עולות השאלות הכי מרירות-מתוקות לגבי מידת ההשפעה שלנו על אישיותינו, ומידת השפעת מחנכינו (לביקורת המלאה >>>). 

11. "הבמה של ראדה" ("The 40-Year-Old Version") - חמושה באסתטיקה המושלמת כל כך המזוהה עם המנטור שלה ספייק לי (עוד נחזור אליו בקרוב), יוצאת התסריטאית ראדה בלאנק אל אור הזרקורים (עם התסריט המקורי הטוב ביותר של השנה לטעמי), ומגלה לנו שקשיי חיי גיל העמידה וקיומו של האדם השחור יכול להיות גם קורעים וגם קורעי לב. (לביקורת המלאה >>>).

10. "אני חושבת לגמור עם זה" ("I'm Thinking of Ending Things") - "אני חושבת לגמור עם זה" הוא חוויה שמותירה כל אדם שצופה בו קצת אחרת - חלקם יטענו כי מדובר בקשקוש גמור ושצ'ארלי קאופמן - יוצרו - הוא נאד נפוח, וחלקם - וביניהם אני - יצאו עם תהיות רבות על קיום האדם בתקופה כה מייאשת, אחרי שחזו בפואמה ויזואלית מטרידה ביותר (לביקורת המלאה >>>).

9. "הבלוז של מא רייני" ("Ma Rainey's Black Bottom") - בשנה שתיאטרון חדל מלהתקיים, הקולנוע - שכואב אף הוא - אימץ את הפלטפורמה לחיקו והביא לנו להיטים איכותיים כמו "המילטון" ו-"הנערים בחבורה", אך הבולט מבין כולם הוא "הבלוז של מא רייני", שמונע ע"י שתי הופעות מנוגדות וחזקות - ויולה דיוויס וצ'אדוויק בוזמן בהופעתו האחרונה - כדי להעביר לנו את המסר: זה קשה להיות אדם שחור בארה"ב - מאז ומעולם (לביקורת המלאה >>>).

8. "American Utopia" - הסרט השני של ספייק לי גם נוגע בעולם הבמה ובמתיחות באמריקה, אך מהפן של החברה הבורגנית הקלוקלת - ומי יותר מתאים לכך מאשר נביא הזעם המרקד, דיויד ביירן? קראו לזה "Stop Making Sense 2020" - זה החיסון הטוב ביותר (לביקורת המלאה >>>). 

7. "Sound of Metal"/"יוצאים מן הכלל" ("Hors Normes") - "הרמאות" הראשונה שלי לרשימה זו, אך בין המוצדקות ביותר: שני הסרטים הנ"ל לקחו לעצמם את המטרה להפריך את הטענה כי מוגבלויות לא מצטלמות יפה, להעביר את קשיי הקהילה ע"י אנשים מהקהילה, להפסיק עם רומנטיזציה מיותרת שלרוב מתלווה לסרטים שכאלו ולהראות שאולי גם ניתן לחגוג בעיות שכאלו (לביקורת על "Sound of Metal"; לביקורת על "יוצאים מן הכלל" >>>). 

6. "אמה." (".Emma")/"ההיסטוריה האישית של דיויד קופרפילד" ("The Personal History of David Copperfield") - השני מבין המקומות החלוקים שייך לשני עיבודים ספרותיים תקופתיים אלו, שבמקום ללכת לפי מגבלות הז'אנר והקווים ששורטטו להם לפני שנים, הופכים את הסוגה על ראשה, מכניסים קצת פלפל והומור ובעיקר מגבירים מחדש את ההבנה כמה הטקסט הראשוני מהפכני (לביקורת על "אמה."; לביקורת על "ההיסטוריה האישית של דיויד קופרפילד"  >>>).

5. "מאנק" ("Mank") - רק ב-2020 אצפה בכיליון עיניים לסרט של במאי לא חביב עליי במיוחד (דיויד פינצ'ר), ואכניס אותו לחמישייה הפותחת של חביבי השנה. אבל כשאני מוכח אחרת, אני חייב להודות - "מאנק" הוא עבודת אמן, על אחת מיצירות האמנות הגדולות ביותר - "האזרח קיין", על איך המציאות משפיעה ומכתיבה את מה שאנחנו רואים על המסך, ואיך מחזוריות תמיד תמיד נמצאת בקרבנו (לביקורת המלאה >>>).

4. "פאלם ספרינגס" ("Palm Springs") - הקומדיה מלאת היצירתיות, החייתיות והצבע הזו בכלל נועדה להעביר את חוויותיו של המילניאל המתחיל, והתקיעות שהוא חש במהלך שנותיו הצעירות בעולם המודרני. בעל כורחו, "פאלם ספרינגס" היה גם הביטוי המושלם וגם הבידור המושלם לימי הסגר (לביקורת המלאה >>>).

3. "פרה ראשונה" ("First Cow") - כמו ש-"ילדה קלה" משתמש בטבע להעביר מסרים, כך גם פועל הסרט "פרה ראשונה". אך בניגוד לקודם, "פרה ראשונה" הוא לא סרט על טבע, הוא טבע בסרט - טבע העולם ובמיוחד, טבע האדם, והקשרים האמיתיים שיכולים להירקם בין שני אינדבידואליים, בלי כל הפרעה של תגיות עצמיות (לביקורת המלאה >>>).

2. "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" ("Never Rarely Sometimes Always") - את הסרט הזה תראו מככב בהמון רשימות סיכומי שנה בקולנוע, וגם בהמון טקסי פרסים מכאן והלאה. לא תמיד בחירות כאלה מוצדקות, אך אי אפשר להגיד אותו דבר על "אף פעם, לעיתים רחוקות...". עם הכלים המינימליים ביותר ברשותה ועם שתי שחקניות כמעט אנונימיות, הבמאית והתסריטאית אלייזה היטמן מאנישה חוויה קשה כמו הפלה ומזקקת לסצנות נטולות דיאלוג מה הוא המחיר האמיתי שכל אישה נאלצת לשלם במהלך חייה (לביקורת המלאה >>>).

1. "נשמה" ("Soul")/"דיק ג'ונסון מת" ("Dick Johnson Is Dead") - כן, גם פה יש כפל מועמדויות, אבל אין כמעט אף סרט השנה שהצליח לחדור לנשמתי (הפאנץ' לא מכוון) בצורה כזו עמוקה כמו שני הסרטים הנ"ל. ל-"נשמה", הסרט האחרון ממוחו הקודח של פיט דוקטר ומעין שילוב בין "כל הג'אז הזה" לבין "צוללת צהובה", ול-"דיק ג'ונסון מת", הדוקו החדש של זוכת האוסקר קירסטן ג'ונסון, אין פריבליגיה להתבכיין - שניהם עוסקים בקו התפר בין החיים שכאן לחיים שאחרי, מחבקים כל רגע שעובר בחיינו העמוסים, מבררים מה משמעותינו האמיתית כאן ואיך לנצל אותה עד תום (לביקורת המלאה על "נשמה"/לביקורת המלאה על "דיק ג'ונסון מת" >>>). 

כמעט והגיעו:  "An American Pickle"; "הנערים בחבורה" ("The Boys in the Band"); "אנולה הולמס" ("Enola Holmes"); "ציפורי הטרף" ("Birds of Prey"); והופעות מצויינות מסרטים קצת פחות מצויינים - לילי ג'יימס וקריסטין סקוט תומאס ב-"רבקה" ("Rebecca") וטום הולנד ורוברט פטינסון ב-"תמיד השטן" ("The Devil All the Time").

"טופ 10" בטלוויזיה: 

10. "מנאייכ" - "מנאייכ" היא סדרה עם קמפיין פרסום לא מוצלח, שלחץ על הביטים הלא נכונים, ויוצר מפוקפק לדעתי (רועי עידן), אך היא גם בין מותחני המשטרה הכי טובים שנעשו כאן. דיאלוגים מנופחים ודרמה מיותרת נזרקו מהחלון, ופינו את מקומם למתח אמיתי, לתצוגות משחק מצויינות (במיוחד של שלום אסייג) ולביקורת רצויה על התנהלות רשויות השלטון בישראל. 

9. "אחד על אחד" - הסדרה החדשה של מתן יאיר ("פיגומים") אולי נדמית בצפייה ראשונה כמו כדור דכאון/שינה גדול, אך מתחת לפני השטח מדובר בדרמה שמחטטת עמוק בפצעיה של האוכלוסייה החלשה בישראל, והתמודדותה עם מערכת החינוך בעיקר. תומר קאפון (שנותן הופעה מצויינת בזמן האחרון בחוץ לארץ, במסגרת התוכנית "The Boys") זורח כאן כמוטי חסר המזל, אך עם התקווה האמיתית לשנות.

8. "אנימאניקס" ("Animaniacs") - לא הרבה רעיונות לחידושים הם חכמים כל כך. הרעיון להחזיר את שלישיית האחים (והאחות!) וורנר ואת "אנימאניקס" 22 שנה אחרי שירדו מהאוויר, בתקופה בה אמריקה בוער והעולם מתפוצץ, היא חריגה בנחיצותה. עם צוות כותבים חדש, אנימציה משובחת ועקיצות לכל עבר (מ-"Bun Control" ועד הציקלופ בעל השיער הכתום), "אנימאניקס" איכותית לאורך כל 13 פרקיה (לביקורת המלאה >>>).

7. "Muppets Now" - בליל ההכרזות האחרון של דיסני, פרנצ'ייז אחד בלט בהיעדרו: החבובות. אין זה סוד שחברת הענק לא כל כך יודעת מה לעשות עם המותג המעט אנכרוני שלה, אבל היא בכל זאת נתנה לו את סדרת החבובות הטובה ביותר של השנים האחרונות: "Muppets Now". החזרת פורמט ה-"Variety Show", אך ללא הסתמכות רק על כוכבים אורחים או על במה נוצצת, אלא הסתפקות בפרודיות על תוכניות רשת ושיחות לייב בזום היא הדרך המעולה ביותר להחזיר את החברים הפרוותיים שלנו חזרה למסך, ולהתאים לדור חדש שיגדל על ברכי ההומור שלהם (לביקורת המלאה >>>).

6. "זהו זה!" - לפעמים קצת נוסטלגיה וכשרונות ותיקים אמיתיים הם כל מה שצריך בשביל לעבור תקופה קשה. "זהו זה!" גרסת 2020 החלה ככזו, עם איחוד כל חמשת החברים המקוריים, אך עם הזמן בנתה לעצמה מוניטין גם של סאטירה נושכת. אולי אנשים שחוו לא מעט ורוצים עתיד טוב יותר עבור הדורות הבאים שלהם אינם מפחדים יותר מ-"מה יגידו השכנים?" (לביקורת המלאה >>>). 

5. "חזרות" - "חזרות" מדברת בשפה אחרת משפה טלוויזיונית - היא מדברת בשפה אנושית. כל דו שיח, כל חילוף מבטים, כל פאנץ' מריר יושב בדיוק במקום. עם הופעות מגדירות קריירה מאיתי תורג'מן ואגם רודברג (שמשתחררים מכבלי ה-"עלק שחקן"), נועה קולר וארז דריגס מנצחים על ממתק בינג' אמיתי. 

4. "תרגיע" ("Curb Your Enthusiasm"), עונה 10 - גם 20 שנה אחרי שעלתה לראשונה לאוויר, המיזוגניות המזוקקת של לארי דיויד מרגישה רעננה. גם כשהוא מעוניין לפתוח בית קפה רק בגלל שהקפה המתחרה הגיש לו קפה קר, גם כשהוא מכריז כי השירותים בעסק יהיו "בלי מס' 2", גם כשהוא נוסע עד מקסיקו לגנוב פולי קפה - הוא מסמל את כולנו (לביקורת המלאה >>>).

3. "המנדלוריאן" ("The Mandalorian"), עונה 2 - מה יש עוד להגיד על התוכנית ששינתה את חוקי המשחק באיך מתנהגים לפרנצ'ייזים כבדי משקל? גם בעונתה השנייה, "המנדלוריאן" ממשיכה להיות מחווה אחת ארוכה למערבוני סרג'יו ליאונה וסרטי הסמוראים של קורסאווה, אבל גם מכלילה את העולם הרחב יותר של "מלחמת הכוכבים" עם הופעות אורח, קשרים שמסתדרים לפתע ועבודת תסריט מופתית,ללא הרגשה שמדובר במשהו מאולץ (לביקורות הפרקים המלאות >>>).

2. "היהודים באים", עונה 4 - תנסו למחות נגדה, תנסו להגיד שהיא מטמאת את מוחות הנוער, שהיא פוגעת אנושות ברגשות הציבור - היי, אפילו תלכו עם זה לבג"ץ! - אבל לא תוכלו לעצור את מכונת הסאטירה המשומנת שהיא "היהודים באים". אחרי 4 עונות באוויר והמון שערוריות סביבה, "היהודים באים" עדיין נושכת בכל דבר שקיים - מקדושי האומה לפני 2000 שנה ועד קדושי האומה כיום - ובעיקר משאירה אותנו חושבים, ולא רק צוחקים. אלה שלא יבינו, עלו והצליחו (לביקורת המלאה >>>).

1. "קופה ראשית", עונה 2 - הסיטקום העברי הראשון הוא "קרובים קרובים"? אמ.. תנסו שוב. עד ש-"קופה ראשית" הגיעה, המונח סיטקום היה לרוב שם נרדף ל-"עוד בדיחות עבשות על אוכל של אשכנזים". "קופה" זרקה את כל הסטריאוטיפים הללו לפח הקרוב, והראתה שניתן ליצור תוכנית עם דיאלוגים שיהפכו תוך דקה לקאלט, דמויות עגולות ויצירתיות ללא הפסקה מבלי לרדת לדרגה הנמוכה ביותר המשותפת בינינו. זו הישראליות המזוקקת (לביקורת המלאה >>>).

זהו.. ולפני שנגיד שנתראה ב-2021 ושלום על ישראל, הישארו מעודכנים כי סרטון קטן וחמוד נמצא בדרך אליכם ;)

נ"ב: חדי העין מביניכם בוודאי הבחינו כי סרטים מצויינים כמו "ג'וג'ו ראביט" ו-"נשים קטנות", ותוכניות לא פחות טובות כמו "שטיסל" ו-"זאת וזאתי" לא נכללו ברשימות אלו. אמנם תוצרים אלו יצאו בישראל במהלך השנה הנוכחית, אך או קיבלו הפצה מסחרית רחבה בשנת 2019 או - במקרה של "שטיסל" - רק החלו בשבוע האחרון לשנה. 

"Soul": "הקול בראש" ו-"החותם השביעי" - האיחוד

כשמדברים על הבמאים הגדולים של עשרים השנים האחרונות, מדברים לרוב על כריסטופר נולאן, פול תומאס אנדרסון, גרטה גרוויג ו-ג'ורדן פיל. הבמאי פיט דוקטר צריך לעמוד לצידם באותה הרשימה. דוקטר, אחד מהאדריכלים של חברת פיקסאר (וכעת מנהלה הראשי, לאחר שמובילה המקורי ג'ון לסיטר פרש מן החברה ב-2018) ומי שעומד מאחורי מה שאני מכנה כ-"טרילוגיית החקר" - "מפלצות בע"מ" (2001), "למעלה" (2009) ו-"הקול בראש" (2015) - נהנה לפרק ולהרכיב דברים שנראים לכולנו כמובנים מאליו: פחדי הילדות, הפחד מפרידה בטרם עת והתמודדויות ההתבגרות; כולם דברים מופשטים לחלוטין, אך פעם אחר פעם (באמצעות סיוע מטאלנטים אחרים בחברה) הצליח דוקטר לתת חיים וצורה יצירתית ביותר ומובנים לילד ולהורה, ללא התנשאות או "טמטום" השיח כלפי כל אחד מהגורמים. כך, עצב יכול להימכר כצעצוע לכל ילד ומפלצות יכולות לככב בפארקי שעשועים עצומים. סרטו האחרון של דוקטר, "Soul", שהיה אמור לצאת לאקרנים בקיץ האחרון ולבסוף נדחה לתקופת החורף ולפרימיירה בלעדית ברשת הסטרימינג "דיסני פלוס", ממשיך את קו המחקר אך גם מתחיל לפרק אותו, ומגיע לבסיס כל השאלות: מה מטרתנו פה? 

ג'ו גרדנר (ג'יימי פוקס) הוא מורה למוזיקה בבית ספר יסודי ובעיקר, נגן ג'אז מתוסכל. כאשר הרגע הגדול שלו סוף סוף מגיע והוא מתקבל לקוורטט של נגנת הג'אז האהובה עליו דורותיאה וויליאמס (אנג'לה באסט), תאונה מצערת מעבירה את נשמתו ל-"The Great Beyond", שמביאה את המתים לעולם הבא. בעוד הוא מנסה לברוח על חייו, או מה שנשאר מהם, ג'ו נופל ל-"The Great Before", המקום בו נשמות צעירות מקבלות את האפיון שלהם ועושות את דרכם בדרך לעולם. שם הוא מצוות עם נפש צינית להפליא וסרבנית "חיים" מושבעת - מס' 22 (טינה פיי) - איתה הוא חותם על "דיל": הוא יסייע לה לחמוק את מבחן קבלת "הניצוץ" (לא הסרט, אבל לא פחות ריסקי ממנו) שמשלים את המעבר לכדור הארץ, ואילו היא תעניק לו את אותה מדבקת המעבר, כדי שהוא יוכל להספיק להופעה הגדולה באותו הערב. רק לפי התיאור הקצר, ניתן להבין שדוקטר חותר עמוק למונחים נורא רגישים למין האנושי, ולערער את ההנחות הבסיסיות שלנו בעניין - הוא אפילו לא מבזבז רגעים: כבר בפחות מעשר דקות לתוך הסרט, וג'ו שלנו מוצא עצמו בעולמות המוזרים שיצר דוקטר. רבים טוענים שפיקסאר היא "מפעל בכי", שעובדת על הרגשות הקלים ביותר של הצופה ו-"מנצלת" אותם. "Soul" הוא עוד סיבה למה הטענה הנ"ל לא נכונה - באמצעות הצגת הרצונות הבסיסיים ביותר שלנו - במקרה זה, הרצון לחיים עם משמעות - והצגת דמויות כאופנים שונים של כולנו, המסע שהדמויות עוברות ובמיוחד התוכחה שלהם לבסוף זהה כמעט לחלוטין לשלנו. כך, הרגשות שהסרט מעורר בנו אינם "מאולצים", אנחנו מרגישיםם חלק מהמסע הזה. המסר המרכזי של הסרט, לפיו לא כל יצור חי חייב להיות בעל משמעות ספציפית כאן, או בעל טאלנט עצום, או לתלות את כל תקוותיו באותו הרגע שיגשים את חלומו אלא עליו לדעת שהוא כאן בשביל עצמו, לחיות את הרגע ולאהוב אותו, גם משמש כהתרסה כלפי המסרים הבנאליים שתמצאו בסרטי ילדים עכשוויים (מה יכול להיות יותר התרסה מסרט שמדבר כה בגאון על מוות?) וגם כלפי אמונותיהם של מרבית מההורים שצופים עם ילדיהם. אמנם התעוזה הזו לא תמצא חן בעיני כולם, ואולי המסר יהיה סבוך מידי (אין הרבה הבדל בין התסריט של הסרט לבין תסריט של צ'ארלי קאופמן), אבל עצם קיומם הוא כבר ראוי להערכה עצומה - משמעו שדוקטר אומר לנו: אין דבר כזה "סרטי ילדים" ו-"סרטי מבוגרים", אלא סרטי "נשמה".

בכל הנוגע לסובב סביב הסיפור - אנימציה, מוזיקה וכמובן גיוון - פיקסאר תמיד מעלה את דרגתה מסרט לסרט, ומותחת את הגבולות הנוקשים של מה סרט אנימציה מסוגל לעשות או להעביר. "Soul" אינו יוצא דופן בכך, אבל הוא מרגיש כמו מגרש משחקים אחר לגמרי בשביל פיקסאר, מכמה סיבות: ראשית, זהו הסרט הראשון של החברה שסובב סביב דמות שחורה, קהילה שחורה ומוזיקה שחורה. בתור חברה שהואשמה בעבר ב-"לבנות יתר", פיקסאר בשנים האחרונות לוקחת את הביקורת לתשומת ליבה, ואחרי הסרטון הקצר זוכה האוסקר "באו" וכמובן "קוקו", "Soul" גייסה לחיקה את התסריטאי קמפ פאוורס (שעומד מאחורי התסריט לסרטה עטור השבחים של רג'ינה קינג, "One Night in Miami") -שקודם מאוחר יותר לבמאי שותף לצד דוקטר, כוח נשי אמיתי - עם דנה מוריי (הסרטון מועמד האוסקר "לו") כמפיקה וטינה פיי כמדובבת וכותבת שותפה (לאחר ש-"החצי השני" שלה, איימי פוהלר, עשתה את אותו התהליך בסרט הקודם של דוקטר - "הקול בראש"), קאסט עתיר טאלנט שחור ומוזיקלי (באסט, פוקס, קווסטלאב, דיוויד דיגס) וליהוק והתייעצות עם בכירי הנגנים והמפיקים בתחום הג'אז - מקווינסי ג'ונס ועד הרבי הנקוק וג'ון באטיסט (נגן הבית בתוכניתו של סטיבן קולבר), כאשר האחרון הלחין את מחציתו של הסרט (כבר נגיע גם לפסקול המושלם). התוצאה של הליך זה, שנעשה לא רק מ-"כורח" אלא מההבנה שזו הדרך ההגיונית ביותר להציג את עולמו של נגן ג'אז (דוקטר טען כי זה רק מובן מאליו שדמותו של ג'ו תהיה שחורה, בשל הקשר הכה גדול של הקהילה למוזיקה), היא אחד הסרטים הריאליסטיים ביותר של החברה (אי שם ליד "הדינוזאור הטוב" המושמץ שלא בצדק) - לפחות בקטעי העולם האמיתי - וככה ה-"וייב" של הסרט אף יותר משכנע יותר מסתם דמויות מצויירות זזות. 

שנית, האנימציה: להגיד שהאנימציה של פיקסאר מרהיבה זה כמו להגיד שהשמש זורחת ביום. עם כל סרט חדש, החברה "נאלצת" להמציא פיצ'ר חדש להליך האנימציה ולשכלל אותו - "מפלצות בע"מ" חידשה את הנפשת השיערות עם יצירתו של סאלי, ו-"מוצאים את נמו" נתנה פתח לסרטים ממוחשבים המתרחשים בסביבה מימית. ב-"Soul", שאלו את עצמם האנימטורים שאלה לא פחות גדולה מזו שעומדת במרכז הסרט - איך מנפישים נשמה? לאחר גרסאות רבות, התקבעו האנימטורים על הנשמות כדמויות ספק א-מורפיות ספק חמודות, ופיתחו מערכת מיוחדת שתשמור על השקיפות שלהם אך תשאיר אותם כעשויים מחומרים גולמיים. בכל הנוגע למרצי ה-"U-Seminar", "המיתוג מחדש" של ""The Great Before" (אגב, באחת מהבדיחות המוצלחות של הסרט - ויש לא מעט מהן - לכל המרצים קוראים ג'רי - כאשר הם מדובבים ע"י לא פחות מווס סטודי, אליס בראגה וריצ'רד איואדה כפרה עליו, מלבד טרי, "רואה החשבון" הנבזה של העולם הבא, שמדובב ע"י שחקנית הבית של טאיקה וואייטיטי, רייצ'ל האוס), האנימטורים הלכו "חזק" על מוטיב הסוריאליזם שמתלווה לאורך כל הסרט, ועיצבו אותם כמעין שילוב בין יצירותיהם הגדולות של פיקאסו, קנדינסקי ומירו - כאשר הם נדמים כיצורים דו מימדיים ולא ניתנים לגישה אך גם כדמויות תלת מימדיות כאשר הם פונים הצידה. הגישות הללו לאנימציה ב-"Soul" הופכות אותו למהמם מתמיד אבל במקביל מעין וידיאו ארט רק עם דיאלוג. אם זה לא ברור עד כה, היצירתיות נשפכת ביצירת את אותם קטעי "הוידיאו ארט", לדוגמה: אנשים השקועים בדבר המסב להם אושר רב חגים סביב במעין אורות זוהרים, ואילו אלו שנשמתם סבוכה באובססיות רעילות הופכים למפלצו חול שחורות ומטרידות - תראו לי עוד סרט מהשנים האחרונות (ולא פיקסאר) שפועל באותה הדרך ופחות כמו "פרוזן".

סקיצות של אמני הסרט - הנשמות והמדריכים

 גם המוזיקה הושפעה ומשפיעה על תהליך האנימציה: האנימטורים השתמשו בתנועות ידיו וביצועיו של מלחין הסרט ג'ון באטיסט כבסיס להופעתיו של ג'ו בסרט - למעשה, הבחינו היכן כל אצבע נמצאת ואיירו את התנועה בסרט כמעט אחד לאחד למיקומים אלו. כך, בעוד שסצנות הנגינה סוחפות את הקהל הרחק לתוך המוזיקה, סצנות העולמות המקבילים סוחפות את הקהל ליקום אחר. האחראים על כך הם טרנט רזנור ואטיקוס רוס, "ניין אינץ' ניילז" וזוכי אוסקר בעבור "הרשת החברתית" בשבילכם (ובכללי, שותפים קבועים ליצירה עם דיויד פינצ'ר - גם על תוצרו האחרון "מאנק"), שמחליפים את שותפו הקבוע של דוקטר להלחנת סרטיו, מייקל גיאצ'ינו. אם לפני 20 שנה הרעיון שרזנור ושותפו ילחינו סרט "מצוייר" של פיקסאר היה נראה כמעט בדיוני לחלוטין, כיום זו נראית הבחירה ההגיונית לחלוטין: הפסקול של השניים כאן מהפנט וחסר מעצורים כאחד, כאשר האלקטרוניקה יוצרת אווירה מיסטית משהו ומזכירה את לחניו של תומאס ניומן לעוד להיט של האולפן, "וול-אי". 

לסיכום, "Soul" הוא לא רק הוכחה לחוזקתה של פיקסאר לאחר 34 שנות קיום, או לתעוזה הגדולה של אולפן גג גדול כמו דיסני לאשר פרוייקט שכזה - הוא הוכחה לכוחה העצום של היצירתיות, של סיפור קל אך סוחף, של ניסיוניות וכמובן, של האנימציה כמדיום שווה בין שווים, ולעיתים כזה שמתעלה על עמיתיו. 

הערה: כפי שציינתי, "Soul" לא קיבל לבסוף הקרנה תיאטרלית ונשלח ישר לתהומות הסטרימינג (שלא זמין בארץ, אגב). בעוד שנחמד לעצור ולמצוא את כל הרפרנסים, או יותר נכון, את ה-"Easter Eggs" שפיקסאר אוהבת כה לשתול בסרטיה (עדכון: מצאתי לא מעט - למעוניינים צרו קשר בפרטי :}), לחוות סרט של החברה על המסך הגדול היא מסורת עתיקת שנים עבורי, שנעה עוד מהסרט הראשון שלי בקולנוע - "מוצאים את נמו". כך אירוע מכונן של השנה הפך עבורי לעוד צפייה מזדמנת על צג המחשב. מי ייתן וזו לא תהיה דרך הצפייה בסרט הבא שיצא מהם. 

"Sound of Metal" - האזינו לכאב

ייצוג של מוגבלויות - פיזיות ונפשיות - הוא נושא עתיק יומין בעולם הקולנוע, שעם השנים התגבר והפך לשיוויוני יותר. עדיין, לא מעט סרטים מעדיפים להציג מוגבלויות בשיטות יותר רומנטיות או קומיות, לדוגמה - "50 דייטים ראשונים", שהפך את האמנזיה לכלי תסריטאי קל. עם זאת, יש אלו שבכל מנסים להציג תמונה עגולה יותר של עולם המוגבלויות וההתמודדות של העולם איתן - "יוצאים מן הכלל" עשה זאת בצורה כמעט מושלמת בתחילת השנה, והנה מצטרף אליו יריב ראוי -"Sound of Metal", שערך את הפרימיירה שלו בפסטיבל "TIFF" בשנה שעברה (כשהיה דבר כזה עוד פסטיבל קולנוע מוחשי) ועלה לרשת הסטרימינג "אמזון פריים" ב-4 לחודש. 

"Sound of Metal" הוא סרטו האחרון של דריוס מרדר, תסריטאי ובמאי אינדי אנונימי כמעט עד לרגע זה (למרות שברשימת הקרדיטים שלו תוכלו למצוא את כתיבת התסריט ל-"המקום בתוך היער" מ-2012, בכיכובם של בראדלי קופר ורייאן גוסלינג, ובבימויו של דרק סיאנפרנס, שכתב יחד את התסריט ל-'Metal' עם מרדר - סגירת מעגל), המגולל את סיפורו של רובן סטון ( ריז אחמד הבריטי; "ליל האירוע","רוג אחת"), מתופף בלהקת מטאל "אומנותי" עם בת זוגתו הסולנית לו (אוליביה קוק - גם בריטית; "שחקן מספר אחת", "Thoroughbreds") ונגמל טרי מהתמכרות קשה לסמים. סיבוב ההופעות של הצמד הולך חלק ומקרב את השניים, עד שבאבחת רגע רובן מתחיל לאבד את שמיעתו. למרות המלצותיו של הרופא אליו הוא מגיע בבהלה לשמור על אחוזי השמיעה המועטים שכן קיימים אצלו, רובן ממשיך להיחשף לרעשים חזקים במסגרת ההופעות ועומד בפני צומת חיים קשה מנשוא - להמשיך בקריירה הנוכחית שלו, לחסוך כסף לניתוח השתלת שתל שבלולי (הנע בין 40 ל-60 אלף, ללא כיסוי הביטוח - כיאה למערכת הבריאות האמריקאית הקלוקלת) ולהידרדר חזרה לשימוש בסמים, או לגשת לחווה טיפולית, הנמצאת במרכז קהילת חירשים, המסייעת למכורים לשעבר להתמודד עם מוגבלויות השמיעה שלהן, אך בבידוד כמעט מוחלט מהעולם המודרני? 

מרדר, ואחיו שעיצב יחד איתו את הסיפור הראשוני, משתמשים בשני אמצעים לא קונבנציונליים לסיפור התמודדות: ראשית, הסאונד - תחת ניצוחו המופלא של מעצב הקול ניקולס בקר (חסר שהוא לא מקבל על כך אוסקר), האחים מרדר מנסים לקחת את הצופה לאימה והטראומה האמיתית באיבוד אחד מחושינו הכה קריטיים והמובנים מאליו לרובנו - במקום "סתם" להציג לנו אדם שאומר שהוא לא שומע, כמעט כל צליל ופיפס בסצנות רבות מועבר לקדמת הבמה, וכך כל הדבר הנע בין מים זורמים באמבטיה לבין הדלקת הגז בכיריים הופכים במהרה למעורפלים במיוחד, משל היה הצופה בחדר כמעט אטום או במהלך שינה עמוקה כשמישהו מדבר לידו. בצורה זו, המונחים שקט ורעש - שאותם רובנו תופסים בצורה מאוד חד מימדית - נזרקים ל-"זבל" ונולדים מחדש. שנית, הצמד בוחר להעמיד את הצופה מול נושא מעט קונטרוברסיאלי - ההחלטה של רבים מקהילת החירשים לאמץ לחיקם את המוגבלות ולהתנגד לאפשרות לנסות ו-"לשמוע" בחזרה (באמצעות עזרי שמיעה אלה או אחרים); החלטה שרודפת גם את רובן לאורך הסרט, בעודו משתלב בקהילה ובדממה אך מייחל לחזור לזרועות אהובתו ולהופיע לצידה שוב. פול רייסי, המגלם את ג'ו מנהל המרכז וכבד שמיעה ומכור לשעבר בעצמו, מכניס מניסיון החיים האישי שלו בהצגת החירשות כדרך חיים: כבן להורה חירש, החל רייסי בבגרותו להנגיש תיאטראות לחירשים ועד היום מוביל להקת קאברים (בצעד שנשמע לא פחות מאירוני לחלוטין) של "בלאק' סאבאת" בשפת הסימנים האמריקאית. אין ספק שליהוקו של רייסי, ושלל כבדי שמיעה וחירשים אחרים כבני הקהילה אליה מצטרף רובן עוזרים לקרקע את הסרט, לתת לו את תחושת ה-"Cinéma vérité" ולקרב אותו יותר למחוזות הדוקו מאשר למלודרמה רגשנית (בצעד דומה ל-"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" המופלא מהשנה).

אחד האלמנטים החזקים ביותר שישארו עם הצופה בסיום הסרט, מלבד אלו שציינתי לעיל, הוא הופעתו הטוטאלית של ריז אחמד כסטון. אחמד, שמאחוריו כבר יותר מעשור של משחק איכותי, לוקח את התפקיד הזה ל-"לב", ומציג את רובן סטון כאדם מעורער וחם מזג מחד גיסא, אך כאדם עם תוכניות אמיתיות לעתיד שמתנפצות ברגע אחד מול עיניו. כך אנו אמנם מבקרים את צעדיו של רובן לעיתים, אך כמעט ומזדהים איתו לחלוטין כאשר הוא מנסה להסתגל ברגע לחיים ועולם שונה לחלוטין, עולם שהוא - וגם אנחנו לרוב - היינו מנחשים שלא יקרה לו/לנו בגיל כזה ובנקודה זו בחיים. כך החירשות הופכת מעוד מוגבלות ש-"אין מה לעשות איתה ונולדים עם זה", לרכבת הרים אמיתית - במיוחד לאדם שידע כאב בעבר. גם קוק, למרות שהיא אינה נוכחת בחלק הארי של הסרט, מציגה לא רק את דמותה כבת הזוג הדואגת והמגוננת של רובן, אלא כאדם שהרים אותו מהאשפתות ונקשר בו קשר בלתי ניתן להתרה, וכך - כאבו מוביל גם לכאבה המתמשך שלה. בשנה אמנם נטולת סרטי ענק אך מלאה בהופעות ענק, אלו שתי הופעו שתראו אותן מככבות שוב ושוב בסיכומי השנה ובטקסי הפרסים. ולחשוב ששניהם לא היו בכלל המועמדים הראשונים לתפקידים (מתיאס שונארטס הבלגי ודקוטה ג'ונסון - לא עלינו - היו המועמדים הראשונים, אך פרשו מהפרוייקט בשל אילוצי לוחות זמנים).

לסיכום, "Sound of Metal" היא חוויה שלא מרפה, ומלמדת את הצופה הממוצע - משמה בעל כפל המשמעות ועד אמצעי האודיו והמשחק המצויינים - מהי ההשפעה העצומה של המוגבלות הפיזית על המוגבלות הנפשית. 

"הבלוז של מא רייני" - קומפקטי ועמוק

כשפרוייקט הופך לאחר דבר לעבודתו האחרונה של אמן כלשהו - צייר, זמר, במאי או שחקן - תשומת הלב הציבורית אליו תוכל להיות גדולה בהרבה ממה שהיה מקבל אם בעליו היה חי, ואיכותו לא בהכרח תשפט על פי הקרטריונים הנכונים. "הבלוז של מא רייני" ("Ma Rainey's Black Bottom"), לצערנו הרב, הוא הפרוייקט "הזה" עבור השחקן צ'אדוויק בוזמן, שנפטר בטרם עת באוגוסט האחרון מסרטן המעי הגס, והותיר אחריו עשרות אלפי מעריצי קולנוע שבורי לב (שזכו לראות אותו השנה בעוד הופעה אחרונה - ב-"הזהב של נורמן"). עם זאת, "הבלוז של מא רייני" הוא בשורה טובה - הוא עומד בשתי מטרותיו הקשות: להיות סרט איכותי ולהוות את שירת הברבור לבוזמן. 

מה הוא בכלל "הבלוז של מא רייני"? אותו 'הבלוז' הוא שיר ההיכר של מא רייני, אחת מראשונות זמרות הבלוז השחורות (יחד עם בסי סמית', יריביתה/חברתה/אהובתה - יש האומרים), מזמרי הבלוז שהקליטו ומזמרי הז'אנר כלל. בעוד ששמה ומורשתה נשכחה מההיסטוריה האמריקאית המודרנית מאז מותה ב-1939, קולה העצום ודמותה בתרבות השחורה האמריקאית השפיעה על דור שלם של נגני וזמרי בלוז, שבתמורה השפיעו על הרוק הקלאסי ועל כלל המוזיקה הפופולרית שאנחנו מכירים כיום. רייני השפיעה גם על המחזאי המנוח אוגוסט וילסון - מעין יהושע סובול האפרו-אמריקאי - שחקר את חיי היום-יום של השחורים לאורך השנים במחזותיו והקדיש בשנת 1982 לזמרת האהובה מחזה שלם, המתאר יום חם בשיקגו של 1927, שבו רייני ולהקתה ניגשים להקליט כמה להיטים חדשים, כולל שיר הנושא, המעורר מתחים בין-גזעיים ופנימיים בין כותלי האולפן. ג'ורג' סי וולף - עוד מחזאי שחור ותיק ("מלאכים באמריקה", עליו קיבל את פרס ה-"טוני") - ניגש לביים את העיבוד הקולנועי, ואילו המפיק דנזל וושינגטון, שכבר ביים והפיק עיבוד למחזה של ווילסון - "גדרות" ("Fences"), מגייס את שותפתו לאותו הסרט, ויולה דייויס, לתפקיד מא רייני, ואת בן חסותו בוזמן (עבורו שילם וושינגטון את מלגת לימודי המשחק שלו) כנגן החצוצרה הצעיר והשאפתן לוי גרין. כעיבוד למחזה, וולף ו-וושינגטון משכילים לא 'להתפרע' וללכת על סיפור גרנדיוזי, אלא להתמקד בסיפור האנושי ובכמה סטים בודדים באותו בניין הקלטות, בעוד שההיכרות עם דמויותיהם של גיבורינו - רייני ולוי - אינה נעשית בדיבורים מיותרים (כפי שלרוב קורה בעיבודים), אלא מוצגת לנו בסצנת פתיחה עם כוריאוגרפיה ומוזיקה סוחפת, שמבהירה את הנושא המרכזי שרץ מאחורי הסיפור - המוזיקה. 

בעוד כל אחד מהשחקנים בסרט מהווה תפקיד חשוב (במיוחד חברי הלהקה, המגולמים ע"י השחקנים הותיקים אך האנונימיים יחסית - גלין טורמן כטולדו הפסנתרן, קולמן דומינגו כקאטלר נגן הגיטרה והטרומבון ומייקל פוטס כ-'סלואו דראג' נגן הקונטרבס), הוא שייך כמעט בבלעדיות לשני ההופעות הראשיות של דייויס ובוזמן, שמתנגשות זו בזו. כשם שג'ים פרסונס וזאכארי קווינטו גילמו השקפות עולם מתנגדות בתוך אוכלוסייה נרדפת (הקהילה הגאה, במקרה הזה) בעיבוד אחר של נטפליקס השנה למחזה קלאסי - "הנערים בחבורה", כך דייויס ובוזמן מגלמים גישות שונות להתמודדות עם הצלחה וחיים כלל בתקופה המבלבלת (בלשון המעטה) לשחורים באמריקה - שחרור מעבדות וקיום כ-"אנשים חופשיים" הנעים מן הדרום האכזר, אך סבל מתמשך מאפליה ומרדיפות בביתם החדש - הערים. דיוויס כרייני היא אישה טוטאלית לחלוטין וכוחנית לא פחות (וכמעט לא מזוהה תחת מייק-אפ כבד ושיני זהב), שיודעת טוב טוב מה כישרונה שווה למעסיקיה הלבנים ולא מוכנה להתפשר בעקבות כך על כל פיפס אחד של כבוד. בוזמן כלוי, לעומת זאת, הוא צעיר עם אספירציות גדולות מהחיים וביטחון בכך שהוא הולך להיות הדבר הגדול הבא, והדרך לכך היא מעט חנופה מ-"האדם הלבן" וערמומיות מאחורי הקלעים, אחרי טרגדיה אישית מילדותו שלימדה אותו שכך יצליח בעולם הקשה הזה. לוי מתכתש עם רייני - וכתוצאה מכך, בלהקה המייצגת אותה ואת עמדותיה - על כל דבר: הוא "מתעסק" עם בת לוויתה וזמרת הליווי שלה (וכנראה יותר מזה), בעדכניות המוזיקה שלה, באיכות הלהקה ואמונתם באלוהים, שלטענתו "שונא שחורים". דבר אחד לא מפריד בין שני הגיבורים - הבנתם שמוזיקה היא צורת הדיבור שלהם, ובלוז הוא הצורה הטובה ביותר לדבר. 

לסיכום, עם נושאים יום-יומיים שחורכים את אמריקה עד עצם היום הזה, "הבלוז של מא רייני" הוא מאסטר-קלאס עם דיאלוגים מתוקתקים וסצנות מתוזמנות, בלי טררם והרבה אהבה למוזיקה. צ'דוויק בוזמן עבר טיפולי כימותרפיה כשהשתתף בצילומי הסרט בקיץ שעבר, אך כאבו ועמלו לא היה לשווא - צפו לראות אותו מככב במועמדים לטקס האוסקר הקרוב באפריל, בעודו כבר "מנצח" בטקסים שנערכו עד כה (גם אם קטנים, כדוגמת פרסי אגודת המבקרים של לוס אנג'לס). הבלוז של בוזמן אינו עצוב - הוא רק מוכיח את הסטטוס המיתי שלו, על המסך הגדול והקטן, בחייו ובמותו. 

סיקור העונה השנייה של "המנדלוריאן" - פרקי הסיום, 15 ו-16: "The Believer" ו-"The Rescue"

אולי עוד חורף אנחנו ניפגש. כמו כל גיבור שבא להציל את העולם, הוא חייב לחזור לבסוף לביתו - וכך גם כוכב "המנדלוריאן", שהפציע בשנה שעברה בחורף -התקופה השחונה של הטלוויזיה לרוב - ביסס את מעמדו כקלינט איסטווד המכאני של ימינו, הביא לידיעתינו את אחד המותגים החזקים ביותר שיצאו מבית דיסני - הלא הוא בייבי יודה/הילד/גרוגו, וחזר לסיבוב שני השנה, באמצע כאוס אמיתי, ושלא באשמת האימפריה. כיאה לעונה שלקחה את מיתולוגיית הפרנצ'ייז בו היא מבוססת בצורה רצינית יותר מפעם שעברה, אך עדיין נשארה נאמנה לסטייל הייחודי שלה והרגשת סרטי הסמוראי שלה - שני הפרקים האחרונים לוקחים את האלמנטים הללו ומעלים אותם רמה (ספויילרים):

נתחיל את מסענו מפרק 15, "The Believer", כאשר אנחנו מוצאים את מנדו שלנו נטול חללית, חשק וחייזר ירוק קטן וחמוד, שנחטף ע"י מוף גידון. חבורתו החדשה של גיבורינו - בובה פט ושולייתו פנק שנד, וידידתו משכבר הימים וכעת קצינה ברפובליקה החדשה קארה דיון - מוציאה מאתר העבודות לאסירים את מיגס מייפילד (הקומיקאי והברברן ביל בר), לשעבר חייל מובחר של האימפריה שהפך לשכיר חרב, וכיום אסיר לאחר שניסה לבגוד במנדלוריאן בעת משימה אליה נשלחו בעונה שעברה (פרק 6 Mind you 😎). הבנתו של מייפילד נחוצה לקבוצה במשימתם למצוא את הקוארדינטות למקום הימצאו של גידון, וכך הם מתגלגלים למפעל אימפריאלי ישן לאחסון החומר הנפיץ ריידוניום. על מנת להיכנס, החבורה תהיה חייבת לעבור דרך קרונות המשא, ולשם כך מנדו ומייפילד - היחידים שלא יהיו מזוהים ע"י האימפריה - מסווים עצמם כחיילי סער ונכנסים למשימה לא קלה. 

בשורה התחתונה, הפרק הזה שייך לבר. הקומיקאי בעל הפה הגדול וכריזמת ה-Down-to-earth שלו מציג כאן צד קצת יותר פגיע, כאשר הוא מגלם את מייפילד כחייל לשעבר שעדיין סוחב איתו טראומות משדה הקרב ומפקפק בסיבות שבשמן נשלח להקריב את חייו. ריק פאמוייאה, במאי הפרק ומי שביים גם את הופעתו האחרונה של בר בתוכנית, מביא את הקומיקאי לקדמת הבמה ומשתמש בו כדי להעביר מסר עמוק יותר מאשר המסר הדיכוטומי של "רע וטוב" הנהוג במלחמת הכוכבים, בדומה למה שניסה לעשות רייאן ג'ונסון עם "אחרוני הג'דיי", אך ספג (וסופג עד היום) את הריקושטים של הצד הלא חביב בקבוצות מעריצים. פאמאוויה בכל זאת לוקח את הצ'אנס, ושם בפיו של בר את כמה מהמונולוגים הטובים ביותר של העונה, בפרישת משנתו למנדלוריאן המאמין האדוק ו-"השמרן" ("האימפריה, הרפובליקה החדשה… זה הכל אותו דבר לאנשים הללו. אנחנו בסך הכל פולשים בשבילם", טוען מייפילד בפני מנדו כאשר השניים חולפים עם קרונם על פני תושבי הכוכב, "אם נולדת במאנדלור אתה מאמין בדבר אחד. אם נולדת באלדראאן אתה מאמין בדבר אחר.") ומתעמת עם מפקדו משכבר הימים, שהקריב את כל פלוגתו בקרב כושל ועקוב מדם. גם הסצנות בהן מטוסי ה-TIE-Fighter, שמהווים את הסמל האולטימטיבי לרשעותה של האימפריה, "מצילים את היום" ואת גיבורינו מפני פיראטים, ומנדו ומייפילד מתקבלים בתשואות רמות ע"י חיילי הבסיס -שהם, בסופו של דבר, גם אנשים - מוכיחות כי יוצרי הסדרה דייב פילוני וג'ון פאברו, יחד עם פאמאוויה בפרק זה, באים לקרוא תיגר על השמרנות של תוצריה הפופולריים של הוליווד, ומעודדים את בנייתם מחדש לפי אמות מוסר חדשות. נכון, לא מדובר ב-"שעת נעילה" - שום כוכב בשם אלדראאן לא באמת התפוצץ או בכלל התקיים אי פעם, אבל במובנים מסויימים "המנדלוריאן" נועזת יותר מהנ"ל. 

גם האקשן אינו נשכח כאן לרגע, וסצנות הקרב נטולות כלי הנשק - בין המנדלוריאן לפיראטים - מגבירות את המתח למרות שהן מתרחשות על עצם כמעט נייח. גם הרפרנסים והבעת ההוקרה לסרטים ולסדרות שהשפיעו על התוכנית נמצאים כאן כרגיל, כאשר סנריו "הרכבת שלא יכולה לעצור בשל המטען המסוכן שעליה", שמסמלת דהירה למצב נפיץ, מרפרר לעיבודו הקולנועי של אנרי-ז'ורז' קלוזו מ-1953 (בכיכובו של איב מונטאן) לספר "שכר האימה" ("Le salaire de la peur") של ז'ורז' ארנו, ולעיבוד השני לאותו הספר, "Sorcerer" מ-1977, בבימויו של ויליאם פרידקין ("מגרש השדים"). כך מזמינה הסדרה את צופיה לא רק להתעמק בהיסטוריה הפחות מוכרת של הפרנצ'ייז, אלא גם בזו של הקולנוע לדורותיו. 

ומה בפרק הסיום? פרק 16, "The Rescue", נוקט בשיטה יותר מסורתית לסיומות מאשר רוב התוכנית, אך עדיין מביא את הסחורה המצופה עם שילוב כמעט מושלם של אקשן, מתח ורגש, כאשר הוא מתאר את ניסיונותיהם האחרונים של החבורה - שכעת חברה לצמד המנדלוראיניות שפגשנו בפרק 11 העונה, קוסקה ריבס (המתאבקת המקצועית סשה בנקס AKA מרסדס ורנדו) ומנהיגתה בו-קטאן קרייז (קייטי סאקהוף, "באטלסטאר גלאקטיקה") - לשחרר את גרוגו הקטן מידיו של מוף גידון האכזר, ולהשיג את אותה חרב האור השחורה והאימתנית שהוא סוחב עימו, שתעניק לאוחז בה שליטה בכוכב מנדלור (פוזיציה שבו-קטאן חומדת לעצמה). פייטון ריד (סרטי "אנט-מן"), שביים העונה את הפרק השני והכי "Side Quest" מכל פרקי העונה, חוזר לאותה אימה שהציב במרכז הפרק ההוא ומחליף אותה במתח מתמשך, כאשר סצנות האקשן אינן בהכרח צפויות (כמו חזרתם של ה-"Dark Troopers", לאחר שכביכול הובסו מוקדם יותר בפרק) והכל אינו פרוש לנוחיותם של גיבורינו, כמו שהיינו מצפים. 

אך אתם כאן ככל הנראה לדבר על הפיל נושא חרב האור שבחדר (ספויילרים רציניים, למי שלא הבין עד כה) ועל הסיום שובר הלבבות: מדובר כמובן במאסטר הג'דיי הידוע לכל ילד מאז 1977 ועד היום, לוק סקייווקר, שמפלס את דרכו באבחת חרב דרך פלוגת האנדרואידים הרצחניים, וניגש לקחת את גרוגו שלנו למקום אליו הוא שייך, שם יוכל לאמנו כראוי. לוקאספילם מפעילה שוב את קסמי "טכנולוגיית ההצערה" ("De-aging") שלה, שתוצריהם בעבר הלא רחוק היו בעיקר קריפיים (מה קארי פישר עשתה לכם רע שעשיתם לה את זה גם ב-"רוג אחת" וגם ב-"עלייתו של סקייווקר"??) והפעם זוכים מעט לעידון (בעיקר בגלל שהם מופעלים במשורה), כאשר מארק האמיל בכבודו ובעצמו (שכבר דיבב חייזר בהופעת אורח בעונה שעברה) משמש כקולו (שגם עובר "הצערה") ופרצופו של לוק, וגופו שייך לכפיל צעיר. השאלה שחוזרת ועולה היא - האם זה מורווח? האם תוכנית שהתגאתה בהיותה מנותקת מהסיפור החרוש והמנופח של שושלת סקייווקר והוכחה לניצנים חדשים בפרנצ'ייז הותיק זכאית לעשות פליק פלאק אחורה ולהגיד "היי היי תסתכלו שם!! הנה לוק סקייווקר!!"? זהו, שלדעתי זה לא ממש מה שהיא עושה. נכון, קסמה של התוכנית הייתה העובדה שהיא דבר מיוחד במינו בים של רימייקים וריבוטים, אך כפי שציינתי מקודם - העונה הנוכחית הוכיחה כי היא מסוגלת לשלב בין היקום הרחב יותר של הפרנצ'ייז לבין המיתולוגיה הספציפית שמעסיקה עשרות אלפים במשך יותר 40 שנה. לכן, כפי שהופעתה של חביבת הקהל אשוקה טאנו (רוזריו דוסון) לפני כמה פרקים לא הרגישה כניסיון "לסחוט כספים" מצופי הסדרה באמצעות מרצ'נדייז, גם הופעתו הרגעית של לוק משמשת כתיווך בין סיפורם האישי של מנדו וגרוגו, אותו ליוונו במהלך שתי עונות מוצלחות אלה, לבין הכרונולוגיה שצועקת ברקע. כך יכולים השניים להתפתח - גרוגו מסוגל להגיד שלום ותודה לאביו המאמץ ולעבור למנטור הבא שלו, ומנדו מסוגל להבין שיש לו יותר בחיים מאשר משימות בשם אמונתו, וכי תחושת הסיפוק הנפשי שחווה בשחרור החייזר האהוב חשובה יותר מהציות לכלל הקסדה. לוק הוא החוליה המקשרת. שקול היה הדבר לגנדלף שמופיע בסרטי "ההוביט" - זה לא סתם הופעת אורח לריצוי המעריצים, היא נמצאת למטרה מסוימת והיא אכן מממשת אותה. 

לסיום, "המנדלוריאן" הייתה רכבת הרים אמיתית - לא בגלל איכותה היורדת והעולה (זה לא המקרה כאן), אלא בגלל שלל הרגשות, המחשבות, התיאוריות וההשראה שהעניקה למאות ואלפי מעריצים, חדשים וישנים , ברחבי העולם. ההודעה הבלתי נמנעת בסוף הפרק על ספין אוף חדש בשנה הבאה לעלילותיו של בובה פט (לאחר סצנה שבה הוא משתלט על ארמונו של מעבידו לשעבר, ג'אבה ההאט), "The Book of Boba Fett" אמנם מרגשת, אך כנראה אף פעם לא תספק אותי באותה הצורה שמנדו ובייבי יודה (כן, בייבי יודה) ריתקו אותי למסך במשך שנתיים, או תרגש אותי באותה הצורה שההבנה שאומנות חדשה יכולה לצמוח משמרנות ישנה - תוך שמירה על כבוד לנ"ל - עשתה. 

"McCartney III" - מתוק מאז

2020 היא פאר החורבן, אז איך היא גם פאר היצירה? הבידוד - הפיזי והנפשי, החרדה המתמדת, הגורל שיכול להגיע לכל אחד, אך גם הציפייה המתמדת לשינוי, בכל תחומי החיים - כל אלה שתולים בקרקע המניבה רעיונות יצירתיים. גל סרטי אינדי חודרים (מ-"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" ועד "פרה ראשונה") ועד חיטוט בפצעים פתוחים ("השומרים", "להרוס אותך") - התרבות, למרות ששרתה על ערש דווי כלפי חוץ, נתנה במה ליוצרים הכי יצרתיים ולרעיונות הכי חדשניים שלה מזה שנים. גם עולם המוזיקה חווה רענון מאוד נחוץ - דה וויקנד החזיר את הפרנויה האלקטרונית של שנות ה-80 לאופנה עם "After Hours", דואה ליפה עשתה את אותו הדבר לדיסקו עם "Future Nostalgia", וטיילור סוויפט ניערה מעליה את תדמית המנג'סת עם שני אלבומים אינטימיים שנוצרו על טהרת הסגר, "Folklore" ו-"Evermore". המורה הרוחני של כל אלו והאבטיפוס לדמות איש האשכולות המוזיקלי, החיפושית והכנף, סר פול מקרטני, החליט לנצל את 2020 והבידוד הכפוי עליו ועל השאר העולם ולעלות מהאוב (40 ו-50 שנה מאז קודמיו בסדרה) את סדרת האלבומים הכי אקספירמנטלית ושכנראה תהיה בפירוש לשמו באינצקלופדיה - "מקרטני" ו-"מקרטני II" ואכן, עם "McCartney III", פול שלנו לא רק מזכיר לכולם שהוא עדיין בשיא גדולתו -  זה ברור בכל אלבום שהוא מוציא מאז פירוק הביטלס לפני 50 שנה - הוא מניח לפנינו את מורשתו לדורות הבאים, שאולי יכירו אותו כ-"מוצרט מליברפול". 

כמולטי-אינסטורמנטליסט מוצהר מילדות (שפילס את הדרך לעוד רבים וטובים מן אותו הזן, כדוגמת סטיבי וונדר ופרינס), שללא ידיעתכם עוד ניגן על עשרות כלים בחלק משירי הביטלס האהובים עליכם והפיק מאז יצירות שנדמה שלהקה שלמה יצרה אותם והוא רק חלם עליהם, קם וניגן - גם ב-"מקרטני 3", כל כלי וכל צליל שאוזני המאזין שומעות מנוגנות ע"י מקרטני עצמו. אך כאן, מקרטני מחבר ליצירה אחת את כל הז'אנרים והכלים שחקר בשני האלבומים הקודמים - אם "מקרטני" התרכז באינטימי ובקטוע, ולמעשה נתן דרור למה שאנו מכירים כיום כז'אנר ה-"לו-פיי", ו-"מקרטני 2" היה לתזה שלמה בכל הנוגע לצלילי הניו-וויב של שנות ה-80, "מקרטני 3" משלב את אלו עם מוזיקת עולם, בלוז, אלטרנטיב, ראגה רוק ובעיקר, חופש מכל צורך מסחרי. מלעיזיו של מקרטני יגידו שההנחה שהוא ככל הנראה משורר הפופ הגדול מכולם נמצאת גם בעוכריו, ולרוב הניסיון להישאר "אין" או להשיג עוד להיט (בקטנה, 32 להיטים בראש מצעד הבילבורד) מפילים אותו שוב ושוב. אבל האמת הכנה היא שלמקרטני לא רק לא מרגיש צורך בלהוכיח את עצמו או להכניס עוד קצת ג'ובות לכיסו הרחב מדי כבר ככה, הוא פשוט אוהב לנגן. לנגן ולראות לאן זה מתפתח. לנגן ולא לפחוד ממספר הדקות האידיאלי לסינגל. לשמוע דברים חדשים ולהכניס לקערה. לעשות רטרוספקטיבה ליצירות שלו ולחזור למה שאהב - כל אלו ניכרים בגדול באלבום הנוכחי. השיר הפותח, "Long Tailed Winter Bird", הוא קטע כמעט אינסטורמנטלי לחלוטין שמתחיל עם ריף גיטרה קליט (וכמו בלהיט פול לפי הספר - נסו להוציא אותו מהראש שלכם), נבנה שכבה אחר שכבה, נמשך חמש דקות ועובר במהרה למחוזות האלקטרוניקה, ונשמע כאילו היה יכול לשבת בשמחה בין "Temporary Secretary" לבין "Darkroom" ב-"מקרטני 2". יש את מקרטני העולץ והפופי - עם "Find My Way" הממכר, נוסח "ראבר סול"/"ריבולבר"; "Seize the Day", שמשדר את מסרי האופטימיות הרגילים ממקרטני, שנשמעים כה נכונים דווקא עכשיו ("קצת פרופורציות בחיים", במילים אחרות); ו-"Lavatory Lil", שנמצא כאן על תקן "השיר הנונסנס" ההכרחי בכל אלבומי "מקרטני" (לדוגמה, "Teddy Boy" באלבום הראשון), ונשמע כאילו הוא דמו לא משומש מהמחרוזת של "אבי רואד" (ואני מודע לזה שאני לא היחיד שחשב על זה) או המשך ל-"Helen Wheels". יש את מקרטני הרוקר הקשה, זה שהמציא או לא את ז'אנר המטאל עם "Helter Skelter", וקרע לעצמו את מיתרי הגרון עם "Monkberry Moon Delight" - כאן הוא חוזר ב-"'Slidin" לרוק מחוספס נוסח רעו (וגם אויבו) לנון (במיוחד "I'm Losing You") ולימיו הבוסריים בראשית "ווינגס", ולבלוז קשוח - באחד מהשירים האהובים עליי באלבום; ב-"Deep Down", שלא יבייש את "האלבום הלבן" או אפילו את קלפטון בעצמו. 

יש את מקרטני גיבור הבלדות קורעות הלב, שמקבלות משמעות אחרת לגמרי ברגע שקולו המעט חרוך (בכל זאת, הבחור בן 78) נכנס לתמונה - כאלו הם: "Pretty Boys", שמתפרש כמחקר על התנהגות תעשיית הפרסום כלפי כוכבים צעירים שנכנסים לאור הזרקורים, אלא במקום יציאה סרדונית דוגמת "Fame" של בואי ולנון, מקרטני בוחר להיות המתבונן הזקן מהצד, שהיה פעם אותו בחור צעיר שנרדף ע"י מצלמות ותהילה - שהראו את אותותיהם עליו, ומזהיר כנביא זעם את אלו שיבואו אחריו ("You can look, but you'd better not touch", קולו האיטי מזמר); "The Kiss of Venus", שיר גיטרה קטן ונוגע, כדוגמת "Blackbird" ו-"Mother's Nature Son", שזולג בסוף לנגינת צ'מבלו, כמו בימיו הטובים כחלק מארבעת המופלאים; והחזרה למוזיקה הפותחת ואז זליגה ליצירה שהוקלטה לראשונה בראשית שנות ה-90 והופקה ע"י - מי אם לא - המפיק הוירטואוז המנוח ג'ורג' מרטין, אך שוחררה לאוויר העולם רק כעת, עם "Winter Bird / When Winter Comes". ולבסוף, "המקרטני החדש" - מקרטני המלנכולי: מקרטני תמיד ידע לגעת ברגשותיו העמוקים ולחטט בפצעים (דוגמה נודעת לכך היא "Here Today", שנכתב כתגובה להירצחו של ג'ון לנון ומעלה בפול דמעות עד עצם היום הזה כשהוא מבצע אותו), אך בשנים האחרונות, הוא יודע לשלב את כל צדדיו השונים והמוצלחים ולשלב אותם למנכוליה מוצלחת, כזו שמתבוננת בערגה על יופי העולם אך על העצב בקיומו; לפני שנתיים הוא עשה זאת עם "I Don't Know", שהציגה את הצד הפגיע והחושש של פול, אך ב-"מקרטני 3" הוא מעלה שלב, וחוקר את ההנחות הבסיסיות שאנחנו עושים כאשר אנחנו חוברים לאהובינו/תינו עם "Women and Wives" וחושף את עצמו לחלוטין לכאב ולמה לעיתים כיף להתגעגע אליו עם "Deep Deep Feeling" - היצירה הארוכה ביותר באלבום, שנפרשת על פני 8 דקות שעוברות מגיטרה אקוסטית ענוגה לניסיוניות עם המלוטרון, שמעלה צלילי נשכחות מ-"Strawberry Fields Forever", ומוכיחה שהאדם לא חדל ללמוד ברגע שהוא מסיים את שנות ה-20 שלו. 

לסיכום, "מקרטני 3" מראה שהקלישאה נכונה - מעז יצא מתוק, ושמשון הגיבור של עולם המוזיקה המודרנית, פול מקרטני, שעבר הרבה פלשתים בחייו, עדיין עומד איתן תחת העמודים הקורסים של 2020. כאלבום שמזמין הנאה, מחשבה, בכי וצחוק - הוא מזכיר בהוויתו את האלבומים "The Next Day" ו-"Blackstar" של דיויד בואי ואת "Brainwashed" של "אחיו הקטן" של מקרטני, ג'ורג' האריסון. האלבומים האלה, לצערנו, היו האחרונים בשביל אותם האמנים. כל מה שנותר לנו לקוות - טפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה - שנותרו לנו עוד הרבה שנות יצירה ופסגות לכבוש עם פול. 

פסטיבל הקולנוע ירושלים 2020: "ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד"

פסטיבל הקולנוע בירושלים הוא בין פסטיבלי הקולנוע הגדולים והחשובים בארץ, ולמרות שהשנה עבר למתכונת דיגיטלית בלית ברירה (ולא איפשר לקהל הרחב צפייה של כמה מהסרטים הישראליים המדוברים ביותר של השנה), הוא עדיין זכה להציג תוצרים מעניינים ונחשבין מרחבי העולם בהקרנות בכורה מקומיות, כדוגמת "קורפוס כריסטי" הפולני, הסרט האבסורדי "Kajillionaire" של הבמאית מירנדה ג'ולי, ותגלית השנה "פאלם ספרינגס" (שאת הביקורת שלי עליו תוכלו למצוא כאן). עוד סרט שמשך אליו לא מעט תשומת לב בפסטיבל (ובצדק) הוא "ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד" ("The Personal History of David Copperfield"), בבימויו של הסטיריקן האנגלי ארמנדו יאנוצ'י ("ויפ"," The Thick of It", "אלן פרטרידג'" ועוד…), שמהווה את העיבוד הקולנועי השישי במספר (והראשון מאז 1969) לאפוס הספרותי של צ'ארלס דיקנס מהמאה ה-19. נפלה בחלקי (בזכות מתנה מהמקום המהמם והחשוב בו שירתתי - במסגרת השירות הלאומי - ולאחר מכן עבדתי, "אנו-עושים שינוי") לצפות בסרט ולדווח לכם שכל דבר בסרט הזה רחוק מלהיות נדוש וישן. איך סרט המבוסס על מקור ספרותי בן מעל ל-250 שנה מצליח להיות רענן מתמיד, ומה לאיש ציני ומושחז כמו יאנוצ'י עם סיפור ויקטוריאני שמרני ועתיק יומין?

אז ככה,"דיויד קופרפילד" של יאנוצ'י הוא אינו ממש ה-"קופרפילד" הקלאסי ועב הכרס שאתם מכירים. נכון, יש כאן לגמרי אהבה וכבוד ליצירה המקורית, אבל כפי שעשתה הבמאית אוטום דה-ויילד עם "אמה" של ג'יין אוסטן מוקדם יותר השנה וגרטה גרוויג עם עיבודה המעולה ל-"נשים קטנות" בשנה שעברה, יאנוצ'י מפיח חיים בטקסט הישן עם טייק ייחודי המתאים רק לו ולחוש ההומור המעט שחור והאבסורדי שלו. יאנוצ'י מזקק מהספר את הרעיון העיקרי, לפיו האדם אינו בהכרח הגיבור של סיפורו - אך כמה חשוב לפעמים לספר את הסיפור הזה. כך קופרפילד (דב פאטל המצויין; "נער החידות מבומביי", "סארו - הדרך הביתה") מתחיל את הסרט בעודו מציג אותו לקהל הצופה בו בתיאטרון, צופה בלידתו, רושם את ראשי פרקי חייו או מבין מה מתרחש במקום אחר ע"י צפייה ותקשורת עם הסצנה המוקרנת על הקיר (משל היה מקרן בכיתה המציג שקופיות), כל זה בעודו שומר קופסה קטנה המלאה בגזרי דפים עם אמרות מחייו העמוסים עד תום. עוד טאץ' ייחודי של יאנוצ'י (ושותפו לכתיבה סיימון בלאקוול) הוא הויזואליה, שמלבד פורמט "המקרן", הסצנות הופכות לרגעים לסרטים אילמים או לעבודות "Papier-mâché", שתואמות את הלך הרוח העולץ לנוכח הטרגדיה - בצעד שמזכיר מעט את סרטיו של טרי גיליאם. גם ההחלטה ללהק קאסט מגוון - הן מבחינת המין והמוצא האתני - ללא היאחזות בפרטי היבשים של הדמויות במקור (כפי שעיבודים אחרים לרוב עושים) או מסירות לביולוגיה בכלל (כך, אדם ממוצא אסייאתי יכול להיות אביה של אישה שחורה, ואישה שחורה יכולה להיות אמו של בחור לבן) מחזקת את הרעיון המוצדק והנכון כי אדם אינו אלא רק איך שאתה תופס אותו, והרקע שלו לא משפיע על עתידו. 

אבל יותר מכל, "דיויד קופרפילד" הוא עבודת צוות של אנסמבל השחקנים בו, רבים מהם שותפיו הותיקים של יאנוצ'י (יו לורי ופיטר קפאלדי, לדוגמה). מלבד פאטל - שמשתמש בסרט להציג את יכולות המשחק המלאות שלו, אחרי ששנים נפל לטייפ-קאסט "ההודי החמוד" - כל אחד כאן מנסה להגיע לקצה גבול היכולת שלו ו-"לנצח" את שותפיו ברמת התיאטרליות שהוא מציג, בין אם הוא עוקב לפי התסריט או מאלתר לחלוטין (כמיטב המסורת היאנוצ'ית): אניורין ברנרד ("דנקירק") וניקי אמוקה-בירד ("אווניו 5") מעמיקים ברצינות התהומית שלהם ולעיתים בדיכאון כג'יימס סטירפורת' השרמנטי ואמו, בהתאמה; מורפיד קלארק ("Saint Maud") זוהרת בתפקיד כפול כאמו של הגיבור וכמושא אהבתו, דורה ספנלו, שלפעמים מתנהגת בצורה כה מגוחכת שהקהל תוהה אם מדובר במערכון (כמובן שזה טוב, כן?); מי שעוד גונבים את ההצגה הם פיטר קפאלדי (הדוקטור ה-12 בשבילכם) כמר מיקאובר, האופיטמיסט התחמן בעל חוכמת הרחוב (ליטרלי) ובן ווישאו (קיו בסרטי "ג'יימס בונד" האחרונים) כאוריה היפ (בהופעה שנבדלת במובנים רבים משאר הקריירה שלו), שמעורר בהתחלה בגיבורים גועל וגיחוך, אך זוחל אט אט כנחש לראשית צרותיהם; ואחרונים וחביבים במיוחד, טילדה סווינטון ויו לורי כדודתו האקצנטרית של קופרפילד, בטסי טרוטווד, ואורחה האקצנטרי עוד יותר, מר דיק, בהתאמה - שני שחקנים שנראה שתמיד חותמים על חוזי משחק רק אם מובטח להם הזר והמוזר, אבל כששניהם ניצבים זה מול זה, רמת הביזאריות מתאזנת ונראה שהם נוהגים בצורה נורמלית לחלוטין. 

לסיכום, כפי שעשה ב-"סטאלין מת!", יאנוצ'י מבין ב-"ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד" שהחיים מהירים מדי בשביל לשקוע בכאב ושהקו בין טרגדיה לקומדיה דקיק.