2021, מול 2020, הייתה שנה של חזרה לשגרה מול צעידה אחורה. וכמו שהעולם ניסה להחזיר לעצמו מידת נורמליות, כך גם עולם הקולנוע - בין הקורבנות הראשונים של שנת הקורונה - ניסה לעשות קאמבק. התוצאה, כמו כל דבר בחיים, חלוקה: להיטי ענק כמו "ספיידרמן: אין דרך הביתה" ו-"חולית" התברגו ברשימות "הרווחיים של השנה" ואף אולי יעשו את צעדיהם לכיוון האוסקר, ואילו פרוייקטים אישייים ושאפתניים - כמו העיבוד ל-"סיפור הפרברים" של סטיבן ספילברג והעיבוד ל-"סמטת הסיוטים" של גיירמו דל-טורו - נחלו מפלה קשה. בגזרת סרטי האינדי, 2022 קיבלה בשמחה קולות זרים ויחודיים לתוך מוסודתיה הקולנועיים הנוקשים ביותר - "טיטאן" הבוטה בפסטיבל קאן, "האדם הגרוע בעולם" היצירתי שצלח את סיבוב הפסטיבלים בהצלחה יתרה, ו-"Flee", הדוקומנטרי המאוייר שעתיד להפוך ל-"ואלס עם באשיר" של שנות ה-2020. כך, לא פעם , תמצאו ברשימה שלי כמה סרטים שחולקים את אותו המקום - לא רק בגלל האיכות הכה רבה השנה, אלא כי לא מעט סרטים נגעו באותן התמות הקריטיות לשנה החולפת מזוויות שונות. אז בלי הקדמות מיותרות ובאיחור יוצא מן הכלל, הנה הבחירות שלי ל-22 (אחד בשביל המזל) הסרטים הטובים ביותר של 2021:
22. "מכסחי השדים: החיים שאחרי" ("Ghostbusters: Afterlife"):
את הסרט הרביעי בפרנצ'ייז האייטיז האהוב (וההמשך הישיר לשני הסרטים הראשונים בסדרה) לא תמצאו במרבית רשימות סיכומי השנה - ואם כן, אולי בצד השלילי שלהן - בשל היותו "מחזור ישן", אבל לטעמי, "מכסחי השדים: החיים שאחרי" הצליח לעשות מה שרבים בעידן הריבוטים הכושלים מתעלמים ממנו ועל כן נכשלים: להעביר את אותה האהבה לסרטים המקוריים גם לדור הבא, גם אם הקסם שמתבטא בתוצר החדש לא בהכרח היה קיים במקור. בצורה זו, נוצרת הכלאה בין הציניות והיצירתיות של משפחת רייטמן (איוון ובנו ג'ייסון, הבמאי הנוכחי) ו-"גוסטבאסטרס" לבין הסקרנות והדמיון של אסכולת ספילברג (זמקיס, דנטה וכו'...) - הכלאה שיוצרת סרט מצוין. לביקורת המלאה>>>>>
21. "יחידת המתאבדים" ("The Suicide Squad"):
סיפור יצירתו של ההמשך/ריבוט לסרט שרבים ממקבלי ההחלטות ב-"וורנר ברוס" היו מעדיפים לשכוח, "יחידת המתאבדים", הוא מאבק הכוחות בעידן האינטרנט החדש של המאה ה-21: אחרי שצייצנים מימין החליטו להציף בדיחות סרות טעם בדף הטוויטר של הבמאי ג'יימס גאן כנקמה על עמדתו הנחרצת כנגד הנשיא הכתום, דיסני החליטו להיפרד מהעומד בראש סדרת "שומרי הגלקסיה" המצליחה. המתחרה הגדולה "DC" זיהתה את שעת השין, גייסה את גאן הנועז (לפני שדיסני חזרה בה והחזירה אותו להשלים את הטרילוגיה) לעשות משהו בעל ערך עם המותג הגוסס שלה - ה-DCEU - והתוצאה היא "ג'יימס גאן ללא מעצורים": בוטה יותר, מדמם יותר, יצירתי יותר, ציני יותר וחתרני יותר - מכת החשמל שעולם גיבורי העל היה צריך. לביקורת המלאה >>>>>
20. "Rare Beasts":
פנינת אינדי שלצערי הרב לא הגיעה לארצה (גם לא ל-VOD, הפתרון האהוב על זכייניות ישראליות) מוצאת את בילי פייפר (רוז מ-"דוקטור הו"), בבכורת הבימוי שלה, בלב הוויתה של האישה המודרנית בעולם מלא גבריות רעילה (בדומה ל-, אך טוב יותר מסרט אחר השנה - "צעירה מבטיחה"). דרך סיפורה של מנדי, בחורה בריטית הנושקת ל-40, אם קרייריסטית וחד-הורית לילד היפראקטיבי, פייפר (שגם כתבה את התסריט) בוחנת בציניות ויצירתיות את המלכוד בו נשים רבות (כולל פייפר) נמצאות לאורך מרבית חייהן: הרצון המוצדק להוכיח את עצמן בזכות עצמן ולהוות קונטרה לכל מלעיזיהן - וממול, היותו של העולם לא הכי מתקדם ונאור כמו שנדדמה, ודרישתו מהן ליישר קו עימו. מי שלא - תחשב ל-"מוקצה". לביקורת המלאה>>>>>
19. "כוחו של הכלב" ("The Power of the Dog"):
זוכה פסטיבל ונציה ו-"גלובוס הזהב" הטרי, הקאמבק המיוחל של הבמאית השנייה בלבד שהועמדה לפרס האוסקר ג'יין קמפיון ואחד מהסרטים המדוברים ביותר של עונת הפרסים הנוכחית, "כוחו של הכלב" הוא עדיין סרט שעומד יותר בזכות הופעות המשחק שבו ופחות בשל עלילתו - ועדיין, אם "Rare Beasts" בחן את ההתמודדות עם הגבריות הרעילה מנק' מבט נשית מודרנית, קמפיון מציבה את "כוחו של הכלב" בתוך המאבק בין שני סוגי הגבריות עצמם. עם בנדיקט קאמברבאץ' המיוסר וקודי סמית' מקפי הרגיש למראה אך המעורער לא פחות, סרטה של קמפיון מראה לנו כי תיאוריית "החזק שורד" אולי עדיין צריכה לשרוד. לביקורת המלאה >>>>>
18. "לוקה" ("Luca"):
אמנם לא מפסגות החברה, ועדיין - "לוקה", התוצר של "פיקסאר" לשנה שעברה, אודות שני נערים שמסתירים זהות תת-ימית, הוא תאווה לעיניים, שחוגג פולקלור שלא פעם קיבל כתף קרה מהוליווד, מוריד את הכובע בפני "המתחרים" ממזרח - "סטודיו ג'יבלי", ובעיקר משדר מסר של חגיגת חריגות (שזימן פירושים רבים, כולל פירוש גאה פופולרי במיוחד) בתקופה כה קונפורמית. לביקורת המלאה >>>>>
17. "הבת האפלה" ("The Lost Daughter")/ "קרעים של אישה" ("Pieces of a Woman")/"C'mon C'mon":
"הבת האפלה" ו-"קרעים של אישה" הם שני סרטים שזכו לתשומת לב בעיקר בזכות הכוכבות שבמרכזן - אוליביה קולמן ("הבת האפלה") ו-ונסה קירבי ("קרעים של אישה"), שתי בוגרות "הכתר" - אך לא מספיק בשביל הרעיון החתרני שבבסיסן. בעוד "קרעים של אישה" הפואטי והאיטי חוקר את טראומת ההפלה, "הבת האפלה" מתחבר דווקא לזיכרונות מודחקים מהורות צעירה ולא בשלה - אך שתי יצירות אלו, אולי כהתפתחות טבעית ל-"Rare Beasts"/"צעירה מבטיחה", מערערות על תפקידה הקלאסי של האישה בחיינו. כן, גם דמות אם יכולה להיות דמות אמביוולנטית, ולא, זה לא חייב להיות כרוך במסר דידקטי (אהמ, "חייבים לדבר על קווין"). הסרט האחרון מבין השלושה, "C'mon C'mon" אמנם שם את יהבו בעיקר על הדינמיקה המשתנה בין דוד דוקומנטריסט ורווק לבין אחיינו הסקרן וחסר הסבלנות (חואקין פיניקס ו-וודי נורמן הצעיר בהופעות מדהימות), אך מציג לא פחות משני הסרטים האחרים את שאלת ההורות המודרנית, במיוחד דרך דמותה של אם הילד (גבי הופמן המצויינת). סרטו של מייק מילס, לעומת זאת, מוצא שגם אותה אמהות אמביוולנטית לא חייבת להיות כה קונטרוברסיאלית כמו שנהוג לחשוב. לביקורת המלאה על "הבת האפלה">>>>>/לביקורת המלאה על "קרעים של אישה">>>>>/ לביקורת המלאה על "C'mon C'mon">>>>>
16. "יהודה והמשיח השחור" ("Judas and the Black Messiah"):
השנים האחרונות בקולנוע השחור מתאפיינות בלקיחת ז'אנר האימה, שבשל לאלגוריות, והלבשתו על הבעיה הנצחית של יחסי הגזע בארה"ב. אבל עד כמה סיפור היסטורי/ביוגרפי בחיי הקהילה השחורה, שכבר סופר לעילא ולעילא, יכול להיות מותח? שאקה קינג הוכיח השנה עם סיפור המעקב של ה-FBI אחרי מנהיג הפנתרים השחורים פרד המפטון (דניאל קאלויה, כוכב ז'אנר "האימה השחורה" וזוכה האוסקר הטרי), "יהודה והמשיח השחור", שחיי האדם השחור באמריקה, גם בעיתות הובלה וניצחון, הם מותחן אחד בלתי נפסק. לביקורת המלאה>>>>>
15. "טיק, טיק… בום!" ("!Tick, Tick... Boom"):
אחרי כמה שנות יובש בתחום, 2021 הייתה שנת המחזמר - ולמרות זאת, הקהל לא חשב כך והותיר את רוב התוצרים בז'אנר מאחור. "טיק, טיק… בום!", עיבוד למחזה (באותו השם) על חייו של המחזאי המנוח ג'ונתן לרסון וסרט הביכורים של גדול יוצרי ברודווי כיום, לין מנואל-מירנדה (שהמחזה שיצר, "In the Heights", קיבל השנה אף הוא עיבוד קולנועי - נגיע אליו בקרוב), עוסק בדיוק בתפר הזה - בין התמדה עם החזון האמנותי, לבין המציאות התיאטרלית שאוכלת יושביה. עם בימוי קטעים מוזיקליים ורסטילי, הופעה ראשית כובשת של אנדרו גארפילד (ה-VIP של השנה), והוקרת תודה לשני אמני תיאטרון אייקונים - לארסון, שנפטר ב-1995 בשנות ה-30 לחייו, וסטיבן סונדהיים, ששימש כמנטור ללארסון ונפטר זמן לא רב אחרי שנתן את ברכתו לסרט - מצד ממשיכם מירנדה, "טיק, טיק… בום!" מותירה כאב מריר מתוק בליבו של כל אחד שראה או רואה את האמנות כדרך חייו. לביקורת המלאה >>>>>
14. "חולית" ("Dune"):
נדמה שהרעיון היה אבוד מראש - עיבוד לאפוס המד"ב הענק משנות ה-60, שכולם מסטינג ועד אורסון וולס היו קשורים בשמו ובניסיונות הפקתו לאורך השנים, כולם ללא הצלחה (וכשכן הצליחו - כמו גרסתו של דייויד לינץ' ב-1984 - זה לא היה בהצלחה יתרה); דחיות חוזרות ונשנות בשל המגיפה הלא נגמרת; ההחלטה לחלק את הסיפור לשני סרטים לפני נתינת האישור לסרט השני; והכישלון הקופתי של סרט המד"ב השאפתני הקודם של הבמאי - אם נותרה עוד תקווה ל-"חולית" של דני וילנב? התשובה התבררה כ-"כן" מרחבי העולם כולו. מצילום מדברים רחבי ידיים במצלמות "איימקס" לבין רצף כרונולגי קלוש, "חולית" של וילנב הוא הן אפוס הוליוודי קלאסי שנדיר לראות במחוזתינו כיום, והן יצירה צורנית לכל דבר ועניין, שלא שוכחת לרגע את המסר החתרני שעומד בבסיסה (גם ב-2021). לביקורת המלאה>>>>>
13. "לא זמן למות" ("No Time to Die"):
כמו "חולית", גם הפעם האחרונה שבה דניאל קרייג שב לבלייזר והאקדח ב-"לא זמן למות", הסרט ה-25 בסדרת בונד, לא הייתה חפה מבעיות ועיכובים - אבל חילופי הבמאים, התסריטאים (כולל כניסתה של פיבי וולר-ברידג' למיקס) וכניעתו של קרייג לחזור לתפקיד (אחרי שטען כי יעדיף "לחתוך ורידים" לפני שיעשה זאת) עשו רק טוב לתוצאה הסופית. "לא זמן למות" לא רק מסכם בצורה חד משמעית וחתרנית את התקופה הרצינית ביותר בגלגולו של הסוכן הבריטי הנודע, אלא גם הופך את הקונספט של סרט בונד על ראשו - חוקר את הפרנצ'ייז מבפנים, מה צריך להישאר, מה צריך להתעדכן ומה מושך אותנו כה בדמותו המיוסרת והקשיחה של המרגל הנודע בעולם, 60 שנה אחרי שהופיע לראשונה על המסך הגדול. לביקורת המלאה>>>>>
12. "סיפור הפרברים" ("West Side Story")/"שכונה על הגובה" ("In the Heights"):
שני מחזות הזמר הקולנועיים הגדולים של השנה זכו למסע יח"צ נרחב, אך לתוצאה מאכזבת בקופות. ועם זאת, לשניהם עדות עצומה לכוח ה-"אוטר" (עדיין) בהוליווד התעשייתית ולייצוג אמיתי - מהנה וחשוב כאחד - ללא דידקטיות. בין אם מדובר בעיבוד של סטיבן ספילברג למחזה האייקוני "סיפור הפרברים" - עיבוד שנראה על פניו מיותר אך התברר כההפך הגמור - או העיבוד הראשון למחזה של לין מנואל-מירנדה (שכבר הזכרתי לעיל) אודות שכונה פורטו-ריקנית על סף קריסה, "סיפור הפרברים" ו-"שכונה על הגובה" (שם נוראי) משתמשים בויזואליות טהורה אך יצירתית לחלוטין, קאסט קורן מאושר ואהבה אמיתית לחומר הגלם כדי להחיות ז'אנר שמזמן הדרדר לקלישאות שלו. לביקורת המלאה על "סיפור הפרברים">>>>>
11. "החיים החשמליים של לואיס ויין" ("The Electrical Life of Louis Wain"):
עוד סרט שלא זכה להפצה מסחרית השנה (מה שככל הנראה כן יקרה השנה), ועל פניו נראה כמו עוד "ביוגרפיה תקופתית עם שחקני BBC" (לא שיש רע בזה כמובן), אבל "החיים החשמליים של לואיס ויין" מביא לקדמת הבמה דמות שדבקה בייחודיות וססגוניות, בתקופה שהעולם לא היה יכל להיות יותר שמרן. באמצעות צורה לא שגרתי (בייחוד לסרטים תקופתיים) והשפעות "ווס אנדרסוניות", הבמאי /שחקן וויל שארפ ובנדיקט קאמברבאץ' בתפקיד הראשי (תפקיד שממשיך את שנת הכוכבות שלו) מוציאים את האמן לואיס ויין מתפקידו האנקדוטלי במשך שנים לתוך דימוי של אדם שקורע תחת עול אחר עול שלא נגרם באשמתו כלל, כשנפשו עדיין פגועה מטראומות עבר - אך לא מוותר לרגע, גם אם זה מוציא אותו פגוע עוד יותר. לביקורת המלאה >>>>>
------------------------------------------------------------------------
10. "חוצה את הקו" ("Passing")/"מינארי" ("Minari"):
על פניו, שני סרטים אלו לא יכולים להיות יותר לא קשורים - האחד עיבוד של השחקנית/במאית רבקה הול לספרה של נלה לארסון מ-1929 על תופעת ה-"המעבר" (שבה אנשים "מעורבים" נהגו להסוות את עצמם כלבנים לגמרי בשנות ה-20) ואילו השני הוא סיפור חצי אוטוביוגרפי של הבמאי לי-אייזיק צ'ונג על ילדותו הכפרית עם משפחה קוריאנית בארקנסו. אך עם יורדים ללב העניינים, מבינים כי גם "חוצה את הקו" וגם "מינארי" מדברים על אינטרגציה של מיעוטים/מהגרים על חשבון מחיקת זהות קודמת, ועד כמה אותה מחיקת זהות באמת כה אפשרית שהיא חלק כה אינטגרלי מאיתנו. ע"י אמצעים אקספרסיביים - שחור-לבן ומנגינת ג'אז מונוטונית ב-"חוצה את הקו" ו-הצבעוניות ופיסות החיים ב-"מינארי" - שני סרטים אלו תופסים את ההרגשה הנצחית שמלווה ללהיות שונה בחברה הומוגנית. לביקורת המלאה על "חוצה את הקו">>>>>/לביקורת המלאה על "מינארי">>>>>
9. "קיץ 85'" (""Été 85")/ "יד האלוהים" ("È stata la mano di Dio"):
הקולנוע האירופאי נע השנה בין שתי קצוות - הנועז והחדשני, כדוגמת "טיטאן" של ג'וליה דוקרנו הצרפתייה ו-"מין חסר מזל או פורנו משוגעים" של ראדו ג'וליה הרומני; והנוסטלגי והאוטוביוגרפי, אליו השתייכו במאים ידועים יותר, כדוגמת פדרו אלמודובר עם חזרתו למחזה שהשפיע עליו רבות (לרבות ב-"נשים על סף התמוטטות עצבים"), "הקול האנושי", וסרטי ה-Coming-of-age על רקע עיירות חוף בשנות ה-80 של פרנסואה אוזון ופאולו סורנטינו, "קיץ 85'" ו-"יד האלוהים" (בהתאמה). למרות השוני בגישתם לתקופת הנעורים על רקע שיאים ומשברים, בסביבה פשוטה ודלת אמצעים - "יד האלוהים" מתייחס למציאות כמכשול, בעוד "קיץ 85'" דווקא מחבק את הצבעוניות שבה - יותר גדול הדימיון הרב בין השניים (ושימושם בכמה קלישאות שחוקות לפעמים), והמקום האינטימי שהם שומרים בליבם של הבמאים ושל הצופים כאחד. לביקורת המלאה על "'קיץ 85'">>>>>/לביקורת המלאה על "יד האלוהים">>>>>
8. "קיץ של נשמה" ("Summer of Soul (…Or, When the Revolution Could Not Be Televised)")/"הוולווט אנדרגראונד" ("The Velvet Underground")/"האחים ספארקס" ("The Sparks Brothers")/"מתחת להר הגעש" ("Under the Volcano"):
"טוב, אחי, 4 סרטים במקום אחד? מה 22 סרטים כאן?", זה בטח מה שאתם אומרים לעצמכם כעת (כולל המחשבה שהמילה "אחי" בלקסיקון שלכם) - אבל דווקא בשנה כה שופעת בדוקו, ובייחוד בדוקו מוזיקלי (מטינה טרנר ועד בילי אייליש), ארבעת הסרטים הדוקומנטריים הללו, מחציתם ע"י במאים מוכרים ומוכשרים שלהם זוהי דריכת הרגל הראשונה בתחום (טוד היינס עם "וולווט" ואדגר רייט עם "ספארקס") ומחציתם יוצרים בתחילת דרכם הקולנועית (המוזיקאי קווסטלאב עם "קיץ של נשמה" והבמאית האוסטרלית גרייס אוטו עם "הר הגעש"), מגיעים לשפוך אור על הלא-נודע, הביזארי, החריג בתעשייה כה מוחצנת ונחקרת לעייפה. מפורצי האלטרנטיב המיוסרים ועד צמד האוונגרד שעבד בצללי אלו שהושפעו ממנו, או מפסטיבל שסימן לא פחות תקווה מיריבו המפורסם יותר וודסטוק ועד אולפן הקלטות אגדי היושב למרגלות הר געש באי קאריבי - ארבעת הסרטים הללו סימלו כי המשיכה התמידית של הקולנוע למוזיקה איננה נעלמה לשום מקום. לביקורת המלאה על "קיץ של נשמה">>>>>/לביקורת המלאה על "הוולווט אנדרגראונד">>>>>/לביקורת המלאה על "האחים ספארקס" ו-"מתחת להר הגעש">>>>>
7. "האביר הירוק" ("The Green Knight")/"הטרגדיה של מקבת'" ("The Tragedy of Macbeth"):
כשני סרטי "ימי הביניים" ועיבודים קלאסיים למיתוסים ומחזות, "האביר הירוק" ו-"הטרגדיה של מקבת" אולי ימשכו בהתחלה קהל ספרותי יותר, שנאמן למקור. אך סרטו של דיויד לאורי וסרטו של ג'ואל כהן (שעובד לראשונה בנפרד מאחיו) אינם מעוניינים להראות לנו מחזה מצולם, אלא להשתמש ביכולות הפנטסטיות והגרוטסקיות של חומרי המקור (פואמה אנגלית עתיקה במקרה של "האביר הירוק" ומחזה שייקספירי נודע במקרה של "מקבת'") כדי לעשות רקונסטרוקציה למונחים "אגדה", "בגרות", "ייעוד" וכן - גם "גבריות". ככאלו, סרטיהם של לאורי וכהן עושים את הלא ייאמן ומפיחים רוח חיים רעננה וחדשה במקורות בנות מאות שנים. לביקורת המלאה על "האביר הירוק">>>>>/לביקורת המלאה על "הטרגדיה של מקבת'">>>>>
6. "ליקריץ פיצה" ("Licorice Pizza")/ "טיל אדום" ("Red Rocket"):
כשני במאים שאוהבים לחקור תופעות אנושיות דרך ההווי האמריקאי בתקופה מסוימת (אולי מלבד "חוטים נסתרים"), אין זו הפתעה ששון בייקר ופול תומאס אנדרסון חזרו למסך הגדול אחרי חמש שנות היעדרות - כל אחד עם הטייק שלו על השינויים הרבים שקרו לארה"ב ולעצמו בתקופת הזמן הממושכת הזו. אנדרסון, עם סרטו "ליקריץ פיצה", מגיש לנו על מגש כסף את שנות ה-70 עטופות בקסם של המציאות הזוהרת - אך גם לא כל כך זוהרת - של הוליווד החדשה; ואילו בייקר מביא לפנינו את "טיל אדום", שמתאר לנו את שוליותו וחוסר תנועתו של המעמד האמריקאי הנמוך דרך סיפורו של שחקן פורנו תחמן ולא יוצלח. דרך שני סרטי "אווירה" אלו, פול תומאס אנדרסון ושון בייקר בוחנים מה מושגים אוניברסליים כמו "אהבה" ו-"אחריות" אומרים לאוכלוסיה האמריקאית הקרה והצבועה במאה ורבע האחרונות. לביקורת המלאה על "ליקריץ פיצה">>>>>/לביקורת המלאה על "טיל אדום">>>>>
5. "הכרוניקה הצרפתית" ("The French Dispatch"):
עוד במאי אמריקאי (עוד אנדרסון) שהפנה עורף עוד מראשית דרכו לדרישות הקולנועיות האמריקאיות הקלאסיות הוא ווס אנדרסון, שממקום משכנו בפריז היפהפייה יצר מכתב אהבה קולנועי יפה עוד יותר לזכרונות ילדותו הייחודים. "הכרוניקה הצרפתית" היא ווס אנדרסון ללא מעצורים - סיפורי אנתולוגיה ציניים וחכמים, האסתטיקה האנדרסונית מרקיעה שחקים (בין אם בשוטים סימטריים או באנימציית "טינטין"), אנסמבל השחקנים האהוב והמוכר שלו חוזר כולו (עם מצטרפים חדשים, כדוגמת טימותי שאלמה וג'פרי רייט), והחור שנוצר בליבו - הגעגועים לאמריקה שאיננה (במיוחד לכתבי ה-"ניו-יורקר") ואהבתו ליבשתו המאמצת מתבטאים בצורה הישירה ביותר דרך סיפורו של אותו בית דפוס קטן בצרפת של עיתון מקנזס. לביקורת המלאה >>>>>
4. "אתמול בלילה בסוהו" ("Last Night in Soho"):
מי מאיתנו לא לפעמים נזכר בערגה בזמנים שבהם בכלל לא התקיים? אם התשובה היא רק אני, אקח זאת, אך אם גם אתם אמרתם "נולדתי בעשור הלא נכון" פעם בחייכם/ן, אדגר רייט מתקצר לכם בקרוב לשעתיים מדוע העבר לא כל כך ורוד כמו שחשבתם. דרך מעשיית מתח ואימה פסיכולוגית, שעושה מחווה לסרטי ה-"ג'יאלו" האיטלקיים וסרטי המתח הבריטיים הססגוניים של שנות ה-60 וה-70, וליהוקם של כוכבות בעלייה - אניה טיילור-ג'וי ותומסין מקנזי - לצד אייקוני עבר - טרנס סטאמפ ודיים דיאנה ריג המנוחה (לה היה זה תפקידה האחרון), רייט - יחד עם שותפתו לכתיבה קריסטי-וילסון קיירנס - יוצר סרט פמיניסטי אמיתי, שמשתמש באלגוריה המוצלחת שלו כדי להעביר את האימה שאף פעם לא עוברת ממחייהן של נשים בכל רחבי העולם, גם בתקופות ליברליות כיום. לביקורת המלאה >>>>>
3. "אנט" ("Annette"):
שנת 2021 הייתה לא פחות שנת "ספארקס" מאשר שהייתה דברים אחרים, בעיקר בזכות ניסיונה להביא את הצמד האוונגרדי (גם בזכות הדוקו המצויין של אדגר רייט אודותם - מקום 8) לקדמת הבמה, בייחוד כשהאחים ראסל ורון מאייל תמיד נמשכו למסך הגדול. אחרי ניסיונות חוזרים ונשנים להביא את החזון הויזואלי והאבסורדי שלהם לקולנוע, השנה זה סוף סוף צלח עם במאי שניתן להגדירו רק כמקבילם הקולנועי - לאו קראקס. התוצאה היא "אנט", מחזמר/פרודיה/סאטירה/אופרת רוק שמותירה את הקהל או מהופנט לגמרי או נגעל לגמרי. אני, אם לא הבנתם עד כה, לחלוטין משתייך לקבוצה הראשונה, וממליץ לכם לבחון מקרוב את הפירוק של האחים מאייל וקראקס של דמות הסלב הנוכחית, וכמה היא מושרשת בתרבות צבועה. לביקורת המלאה >>>>>
2. "לילה אחד במיאמי" ("…One Night in Miami"):
הראשון מבין שארית סרטי 2020 שהתגנב לשנה שאחרי, "לילה אחד במיאמי", בכורת הבימוי של השחקנית רג'ינה קינג ועיבוד למחזה של קמפ פאוורס (מי שכתב גם את התסריט, בנוסף לעבודתו על "נשמה" באותה השנה), סומן כמועמד מוביל לאוסקר במשך זמן רב, אך ברגע האמת הוא קיבל כתף קרה ויצא ללא פרס כלל. וחבל, כי מדובר באחד מהעיבודים התיאטרליים הטובים ביותר שנראו בשנים האחרונות: דרך סיפור מפגשם (המדומיין בחלקו) של ארבעת אייקוני הקהילה השחורה - מלקולם איקס, קסיוס קליי (רגע לפני הפיכתו למוחמד עלי), סם קוק וג'ים בראון - ב-1964, קינג ופאוורס משרטטים משל מדוייק לפרסום וזרות; איך אדם מפורסם מכל מיעוט שהופלה לרעה מקבל על עצמו בעת קבלת הפרסום שני תפקידים: להצטיין במקצועו המקורי, ולהצטיין בהובלת דעות, רצונות ואף חששות הקהילה שמאחוריו. המחיר שהתפקיד השני מביא, ואיתו הפרסום, נמצאים מול עינינו עד עצם היום הזה, ואם קולות רבים יותר לא ישמעו - הם ילוו אותנו גם לעולמי עולמים. לביקורת המלאה >>>>>
1. "האב" ("The Father")/"The Humans":
ולמקום המיוחל מגיעים לא רק שני סרטים, אלא כמו "לילה אחד במיאמי", שני עיבודים למחזות מצליחים. כשאנו חושבים על מחזות בקולנוע, ישר עולה לנו האסוציאציה המאכזבת של תיאטרון מצולם. אבל "האב" של פלוריאן זלר (שזכה בפרס התסריט המעובד, ע"פ המחזה שלו עצמו, בטקס האוסקר האחרון) ו-"The Humans" של סטיבן קאראם (שמעובד אף הוא מהמחזה של קאראם מלפני כ-6 שנים) משתמשים בחומר הגלם העוצמתי ובדרמות האינטימיות להן ניתן להגיע על הבמה, ושוזרים בהם אלמנטים קולנועיים שלא יכלו להיות ולהתגשם באותה הצורה בתיאטרון. כך, הדרדרותו של איש מבוגר לאלצהיימר וארוחת ערב משפחתית בחג ההודיה הופכים - באמצעות שינוי תפאורה, קלוז-אפים מלחיצים, הדגשת הסאונד - לסיפורי אימה של ממש. כך, גם זלר וגם קאראם פורטים לנו על נימי הרגש והלחץ באמצעות רקונסטרוקציה של הרגעים הכי אישיים ובנאליים שאנו מכירים בחיינו. עד כמה לעיתים אין צורך במעשייה מסמרת שיער כשחיינו אנו, כל יום ביומו, הם מותחן של ממש. לביקורת המלאה על "האב">>>>>/ לביקורת המלאה על "The Humans" >>>>>
ועוד כמה סרטים ששווה להזכיר:
